כי תשא תשע"ה (גליון מספר 892)




פרשת כי תשא

גליון מס' 892 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא

(שמות לב, ט)

 

ויאמר – טעם קשה ערף שלא ישמע מה שצוה. משל לאדם הולך

לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי

ע"ז. והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו כי כן כתוב, ומשה ספר זה

המעשה לבנים לפני מותו.

(אבן עזרא שם, שם)

 

אבל

הענין בשנזכיר חסרוננו, והוא מה שאמרו חז"ל (ביצה כה ע"ב) 'מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין שבאומות',

ומקרא מפורש בתורתינו פרשת תשא (שמות לד, ט) כי עם קשה עורף הוא, והחוש יעיד כי טבע עמנו לבל

יטו שכמם לסבול עול שררות וממשלה עליהם, והרי מצינו בשבטי ישורון כשסיפר להם יוסף את

חלומו (פרשת וישב בראשית לז, ז"ח) והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו

לו אחיו המלוך תמלך עלינו וגו'. ומי לנו גדול ממשה בכל נפלאותיו אשר עשה לעיני כל ישראל,

ואף על פי כן קמו עדת קרח באמרם (במדבר טז, ג) רב לכם וגו' ומדוע תתנשאו וגו', ונאמר עוד (שם, יג) כי תשתרר

עלינו גם השתרר. לא כן טבע אומות העולם, שאינם עזים, והם נכנעים לקבל עול מורא מלכות

עליהם, על כן הם המליכו מלך עליהם תחלה כמה דורות ומאליהם בלי צווי כלל. אבל עמנו בני

ישראל, לבעבור טבען שממאנים לקבל עול ממשלת איש מאת זולתם, לכן לא המליכו עליהם עד

שנצטוו ובאו לארץ, ואחר כך עברו שנים מרובים מימות יהושע עד ימי שמואל, וגם זה לא ברצון

כולם, כמבואר ברש"י שמואל (א סימן י"א,

יד) על הפסוק לכו ונלכה הגלגל ונחדש

שם המלוכה, עי"ש. וגם בהמליכם לא היה מעומק הלב לקבל עול מלכות עליהם, על כן לא

נמשכה מלכותם, וכמו שביארנו.

 (רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים – ספר ייטב לב – שופטים)

 

 

 

"ושבירתן היא טהרתן"1

רמי פינצ'ובר

התורה מסתיימת במילים

"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" ורש"י בוחר לסיים את פרשנותו על התורה כך:

"שנשאו

לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: 'וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם

מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם' (דברים ט), והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו,

שנאמר: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות ל"ד), יישר כחך ששברת".

בכל יצירה ספרותית גדולה,

קיים מקום מרכזי וחשוב למשפט האחרון, זה המשפט שאמור לסכם לנו במשפט אחד – את היצירה

כולה, כדברי הפסוק שאנו מסיימים בו את מגילת קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע"

(קהלת יב) – בבחינת מסוֹף הדָּבָר

נִשְׁמָע הַכֹּל ונשמע גם הקול – אקורד הסיום של היצירה – המשמיע לנו באבחה קצרה ותמציתית – את ריכוז

צלילי היצירה.

התורה מסתיימת בתיאור

הממצה את סיפור גדולתו של משה (דברים לד 12-10) ובכך היא קובעת כי תמצית התורה היא סיפור גדולתו של משה. וברוח

זאת ניתן לומר שבעיני רש"י, תמצית גדולתו של משה היא ההחלטה הגדולה ברגע הקריטי

בחייו2, לשבור את לוחות הברית לעיני כל ישראל בתחתית הר סיני. וכמאמרו של

ריש לקיש: "פעמים

שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות

ל"ד)אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'יישר כחך ששברת'." (בבלי מנחות צט א)

מדוע זהו הרגע הקריטי

בחייו של משה? ומדוע זהו הרגע הקריטי של תורת משה? מה קורה ברגע השבירה הזה? מה קורה

בנפשו של משה כשהוא רואה "אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" שגורמים לו לשבור את

"הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים".

נראה, שלנגד עיניו של

משה עמד הפסוק הכתוב על הלוחות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ…, אֵל קַנָּא, פֹּקֵד

עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי". במשה

בוערת הקנאה לאלוהים שגורמת לו לשבֵּר את הלוחות ולקרוא: "מִי לַה' אֵלָי?" ולומר לבני לוי שנאספים אליו: "כֹּה אָמַר ה'

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל3, שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ, עַל יְרֵכוֹ; עִבְרוּ

וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ

אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי, כִּדְבַר

מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר

מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה', כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו וְלָתֵת

עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה" (שמות לב). משה מצווה

את בני לוי להרוג

את אחיהם ובניהם – שהם גם בני משפחתו שלו – ולא זו בלבד הם גם זוכים בברכה על מעשה

נורא זה!

מה היינו אומרים היום

על קנאות דתית מעין זו, של הורים ואחים הרוצחים בקור רוח אחד את השני, בשל קנאה לאלוהים?

נראה שדווקא היום, כשאנו רואים יום יום במו עינינו את הזוועות המתרחשות סביבנו בשם

הדת ואלוהיה, היינו מאמצים בכל לבנו את דבריו של ויליאם ג'ימס:

הקנאות

אינה אלא רגש נאמנות שהועלה לקיצוניות עוויתית… מזגו של הקדוש – מזג מוסרי הוא,

ומזג של מוסר מן ההכרח שיהיה לפעמים קרובות אכזרי… דוד אינו יודע כל הבדל בין

אויביו ובין אויבי ה'… ואם החופשים בדעות באים וטוענים, כי הדת והקנאות ירדו

תאומות לעולם, אין אנו יכולים לבטל קטרוג זה כלאחר יד. ("החוויה הדתית לסוגיה" עמ' 224)

בסיום אותו יום השבירה,

לאחר ששלושת אלפי איש חוסלו בקנאתו, בפקודתו ובברכתו של משה, נשבר גם במשה משהו והוא

עולה להר סיני בשנית, מתוך רצון וידיעה שדרך הקנאה חייבת להשתנות4.

וכך אומר משה שם למעלה

לאלוהים בהר: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת

דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" – אינני יכול להמשיך במשימה הגדולה, בלי להבין מהן דרכי

האל. אינני מוכן לקבל את דרך הקנאה. והתשובה לא מאחרת להגיע!

אם האירוע הגדול בתורה

בכלל ובפרשתנו בפרט – הוא השבירה, הרי שהפסוק הגדול הוא: "ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע

וְחַטָּאָה" (שמות לד). מהשבר הגדול נתמעטה מידת הקנאה והדין – ונולדה מידת הרחמים

והחמלה.

ואז יכולים להתקיים סוף

הדברים של ג'יימס (שם):

אבל

כשהמאמין מגיע לכלל מושג של אלוהות שאינה כל כך רודפת תהילה וחרדה על כבודה, שוב

אין כל סכנה כרוכה ביראת שמים.

הרב שג"ר עוסק בקנאות

וסובלנות ושואל: "מהו בכל זאת (אם קיים) ההבדל בין קנאות חיובית המבטאת התמסרות, אהבה,

שורשים וזהות לבין קנאות שלילית, פונדמנטליסטית ואלימה?… לדעתי ניתן להציע שתי

הבחנות עקרוניות. הראשונה – הבחנה בין פריצות לפתיחות. הפריצות היא תוצאה של זהות

מחוקה. כיוון שאינני קשור באמת למשהו או למישהו, 'הכל הולך'; אין דבר שיקומם אותי

ויעורר בי התנגדות וקנאות. לא כן הפתיחות שהיא תוצאה של שורשים עמוקים. דווקא

שורשיות זו פותחת אותי בפני זולתי. לא פעם אני מופתע לגלות ששומר הברית, הטיפוס

המושרש באדמתו, באמונתו או בתרבותו, דווקא הוא זה המגלה רוחב לב כלפי האחר, והוא

קשוב לזולתו יותר מחסר השורשים, ממי שפגם בברית. הסיבה לכך פשוטה: הוא איננו

מאוים… פתיחותו לזולת היא תוצאה של בטחונו בעצמו ובאמונתו. הפרדוקס הוא שקנאות

שלילית היא ביטוי של חוסר אמונה… רק מי שיש לו ברית יכול בשלב מסוים לכבד באמת

את בריתו של הזולת" ("לוחות ושברי לוחות" עמ' 304

ואילך).

הגבול שבין הרע לטוב

מצוי בנקודת המוצא – הברית. המאמין האמיתי מסוגל לקבל את אמונתו של האחר, מסוגל להתחשב

באחר ומסוגל לחמול ולרחם. קנאה ורדיפה של השונה, נובעת מתוך חוסר הפנמת הברית, ברית

האל עם האדם – שבסיסה הוא החמלה לאדם באשר הוא אדם שנברא בצלם אלהים.

ניתן לומר שברגע השבירה,

קורה תהליך בלתי הפיך, שבו בני ישראל משתנים, משה משתנה ואלוהים משתנה. רגע שבירת לוחות

הברית – מתגלה כרגע המכונן של ספר-הברית שבין האל לאדם, הרגע שבו הקנאה הופכת לחסד,

סליחה, רחמים וחמלה.

יהיו הדברים זכר לאבינו ר' אליעזר ז"ל,

שהלך לעולמו לפני 7 שנים – שלמדנו את דרך הרחמים והסליחה.

1. משפט זה העוסק בטהרת כלים במשנה כלים

ב א, ראוי להיות הכותרת הממצה את דברנו למטה.

2. היטיב להנציח

את הרגע הנורא הזה רמברנדט בציורו המפורסם וראו גם ירושלמי (וילנא) מסכת תענית ד ה

(בתוספות למטה).

3. ראו דיונה של

נחמה לייבוביץ "כה אמר ה' אלהי ישראל" בתוך: "עיונים חדשים בספר שמות",

האם משה עשה מדעתו או שכך נצטווה?

4. ראו גם התייחסותו

של דני סטטמן לשינוי שחל במשה בין מעשה העגל למעשה זמרי "משה המקנא ומשה הבוכה"

בתוך "דרישת שלום" עמ' 88.

רמי פינצ'ובר, נטף

 

 

למה באה השבירה? לפי שהאלוהות נותנת לפי כוחה והמקבל מוגבל

הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור לפי מידתו (…) שלא

יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם שישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי

גבולי (…) ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלימות של בורא, ויתעלה ממעל

לגבול של נברא.

(הרב קוק, "אורות הקודש" עמ' תקכז)

 

באמת המיליטאריזם עצמו

הוא התוצאה של עגל הזהב. והלוא כה מספר לנו משה, ראש הנביאים: 'ויהי כאשר קרב אל

המחנה וירא את העגל ומחולות' אז הוכרז הקול: 'שימו איש חרבו על ירכו – והרגו איש

את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו' (שמות ל"ב 27). ואם רואים אנו היום

מיליוני בני אדם עומדים ומקיימים את מצוות-העשה הזאת של 'הרגו איש את אחיו' בדחילו

ורחימו כל כך, וכל כהני הדתות שבעולם מבטיחים להם בעד המצווה הזאת החלק היותר גדול

לעולם הבא, אז עלינו לדעת, כי הסיבה לכך היא עגל הזהב, שמתקיים בעולם גם בזמן

שלום…

ועוד: העשירים המה עגל

הזהב גופא והעניים המה העוסקים במחולות מסביב לעגל הזהב, המה הכורעים ומשתחווים

ומודים ורוקדים – קדוש, קדוש, קדוש, לכל עגל הזהב. וכל סדרי העולם נמדדים רק

על-ידי אמת-המידה של עגל הזהב… וכל זמן שסדר כזה שורר בעולם, אז בעקב כך ישרור

גם הסדר של 'הרגו איש את אחיו', כי העגל קטן יותר מדי, שיהיה מקום עליו לרכב לכל

הגויים והממלכות שבעולם ובעקב כך הם מוכרחים להרוג זה את זה. ורק כשכל סדר העולם

הגרוע ישתנה, רק אז נפוג מהשיכרון שהטילה עלינו ההשקאה של מי עגל הזהב.

 (הרב משה אביגדור עמיאל, הצדק הסוציאליסטי

והצדק המשפטי והמוסרי שלנו, ספריית תורה ועבודה, המזרחי, עמ' 115-110; וכן

לנבכי התקופה, עמ' 236. מובאים בספרו של א. רובינשטיין, מהרצל עד רבין, 1997, עמ' 69-68.)

 

היהודים הם

לא עם היסטורי… היהודים הם עם גאולוגי עם שברים והתמוטטויות והשכבות וגעש לוהט...

 (מתוך יהודה עמיחי: "פתוח סגור

פתוח")

 

תני

רבי ישמעאל: הקדוש ברוך הוא אמר לו שישברם, שנאמר: 'ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו

על הלחת הראשונים אשר שברת' (דברים י ב) אמר לו : יפה עשית ששיברת.

ר'

שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלחות היו אורכן ששה טפחים, ורחבן שלשה, והיה משה תפיש

בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש

הקדוש ברוך הוא לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה, וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו

בסוף ואומר: 'ולכל היד החזקה' (דברים לד יב).

(ירושלמי (וילנא) תענית ד ה)

 

אמרת, כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירוֹת.

שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את

חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי

להם את לשונם.

(אבות

ישורון – פתיחה לראיון)

 

הייתכן

שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי"

ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?נראה שהתורה

רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם

בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה

הזרה – מופרכת מעיקרה…אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם,

את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו,

מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

 (נ. ליבוביץ: עיונים בספר

שמות עמ' 399)

 

אני מאמין / שאול

טשרניחובסקי

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,

אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

 

חומר

לימודי / מאיר ויזלטיר

אני

מחנך את עצמי מתוך השירה.

לא

על-ידי השירה אלא מתוכה והלאה.

עשרים

שנה

התחנכתי

על-ידי השירה.

אני

ממליץ גם לָך, גם לְך.

אני

ממליץ על חינוך עצמי.

אני

ממליץ על מהפכה.

 

לא

על-ידי השירה אלא מתוכה והלאה.

 

חנך

את עצמך

אל

תוך החומר של העולם.

אל

תתן לחומר לאלף אותך בינה בעל כרחך.

שכן

החומר יאלף אותך בינה בעל כרחך.

קח

את עצמך כחומר בידיך,

חומר

ביד חומר

חומר

יודע חומר מהלך

כחומר

הנשבר

שבור,

שַבר את עצמך

לצורות

נשברות:

 

אל

תעמוד על כרעי התרנגולת של האגו

אל

תעמוד על כרעי התרנגולת של האגו הפרטי

 

אל

תעמוד על כרעי התרנגולת של הסופר-אגו

אל

תעמוד על כרעי התרנגולת של האגו הקיבוצי

 

אל

תעמוד על כרעי התרנגולת של השירה

 

חנך

את עצמך אל תוך החומר של העולם.

 

Winnicott / בלה שור

בפעם

הראשונה

העם

נכנס לחרדה

איפה

משה

ואז

העגל.

ומשה

לומד

שהעם

לא בשל עוד.

וכשיורד

פעם שנייה

משחק

משה מחבואים

איתם

מראה

את פניו

מקרינות

האור

שם

מסווה

מראה

את פניו

שם

מסווה

עד

שהעם

מפנים

דמות

האם

משה