כי תשא תשע"ד (גליון מספר 838)




פרשת כי תשא

גליון מס' 838 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה

וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל

 לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל

נַפְשֹׁתֵיכֶם

(שמות ל, טו)

 

 

העשיר – הזכיר טעם לא

ירבה ולא ימעיט. כי כפר נפש הוא.

(אבן עזרא שם, שם)

 

העשיר לא ירבה. כדי לכוין החשבון

וי"מ כדי שלא יאמר הוני פדאני מעקולים.

(פירוש בעלי

התוספות שם, שם)

 

העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט. כי בזה לא

נכר שוע לפני דל.

(ספורנו שם, שם)

 

העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט – דווקא

בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של המקדש. עתה באה פרשת הכיור לשוות לנגד

הכהנים במקדש, שאפילו הם לא הגיעו למעמד כהונתם בזכות אורחות הקודש ומעשי הקדושה שכבר

הגשימו בחייהם, אלא גם הם אינם מכהנים במקדש התורה כשלוחי האומה – אלא על

יסוד התכונות שהם מסמלים אותן; עליהם לייצג לעיני האומה את קידשו

החיים, שהתורה מצווה על האומה.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

 

 

אש זרה, שבירת הלוחות ועשייתם מחדש

שלוש נקודות מבט על יצירתיות אנושית

ירון שור

החלטת בני אהרן להקריב "אש זרה" בעיצומו של

טכס חנוכת המשכן; הדרמה של שיבור הלוחות הראשונים – "מעשה אלוהים"; וכתיבתם

מחדש ע"י משה – הם שלושה אירועים שיכולים לתת נקודת מבט מעניינת דווקא על

גווניה השונים של היצירתיות האנושית, למרות המעורבות הישירה של הקב"ה בכל אחד

מהם.

האירוע הראשון מתייחס לאש זרה – "ויקחו בני

אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה

אשר לא צוה אותם" (ויקרא י, א). הפעולה של נדב ואביהוא אינה ברורה. מה שברור הוא שהיא חרגה מהנורמה.

באותו יום חגיגי, בשיאו של שבוע הכנות ושל קדושה, באווירה המיוחדת הזאת הביעו בני

אהרן את שמחתם בחריגה מהכללים ובביטוי אישי לא שגרתי. מהי אותה אש זרה? פרשנים בכל

הדורות העלו השערות לגבי פעולת הקרבת הקטורת שגרמה למותם. ישנה הסכמה, שהם הקריבו

דבר מדעתם ומיוזמתם. המדרש אומר שניסו להוסיף אהבה על אהבה, ניסו למצוא את דרכם

הייחודית להביע אותה אהבה. פעולתם הכעיסה את ה', עד כדי כך, שהרג אותם באופן

מיידי. נראה שפעולתם נתפסה כאקט של מרידה.

משה אינו מגנה את פעולתם. הוא מנחם את אהרן לאחר

מותם: "בקרֹבי אקדש", ורש"י מביא מדרש: "אמר לו משה לאהרן,

אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך,

עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". כלומר, שפעולתם הייתה מיוחדת, והסיכון

שנטלו לימד על גודל אישיותם. בחייהם הם נתקלו בתגובה קשה של אלוהים, אבל לאחר מותם

פעולתם נתפסה כביטוי של גדולה, וכפתיחה של אפשרויות הגעה לידי קרבה אל אלוהים שלא

חשבו עליהן קודם לכן: "בקרבתם לפני ה' וימתו" (שמות, ט"ז, א).

באיזה אופן יכולה פעולתם של נדב ואביהוא לתת נקודת מבט

על יצירתיות? נדב ואביהוא היו

כוהנים חשובים, בני אהרן, והעזו לבטא את עצמם ולחדש מעבר לנדרש ביום הגדול של

חנוכת המשכן, ולכן נתפסה היצירתיות באותו היום כ"אש זרה", כמרד. הפעולה

הספונטנית של בני אהרון לא תוכננה מראש. ההתרגשות של הרגע הביאה אותם לבטא את

רגשותיהם, דבר שלא התקבל בנסיבות של חנוכת המשכן. החידוש שנעשה בפומבי על ידי

אנשים חשובים לא יכול היה לעבור ללא תגובה. אולם, לאחר זמן, המעשה שלהם נתפס כביטוי

של עצמה אנושית, של ביטוי אישי בעת שכללים נוקשים נקבעים מלמעלה.

שלמה גיורא שוהם בספרו "טירוף, סטייה

ויצירה", מקשר בין מרד לבין יצירתיות: "רבות מהתפרצויות היצירה

המשמעותיות ביותר ניזונו ממרד ומחאה" (שוהם, 2002, עמ' 20). המרד, כמו זה של ואן גוך, מאפשר להגיע

למקומות חדשים של יצירה. עוצמת היצירה מאפשרת לדורות הבאים ללמוד ממנה ולהתבסס

עליה בכדי להגיע לידי יצירה חדשה מפעולתו החורגת מהשגרה של היוצר. אבל ככל שהחריגה

מהשגרה בולטת יותר, החברה האנושית בדורו של היוצר עלולה להגיב בכוח כדי לדכא את

היוצר המחדֵש.

החיבור של האדם לפנימיותו הוא הבסיס ליכולת ליצור יצירה

משמעותית בעלת ערך. אבל דווקא חיבור פנימי זה, יכול לגרום לכך, שפעולות יצירתיות בעלות

משמעות במבט של הדורות נתקלות בתגובה עוינת ביותר בעת חיי היוצר עצמו. הקהל של

תקופתו עלול לא להבין את היוצר, ולא להתחבר בשום צורה שהיא אל הייחוד של הפעולה או

היצירה. דווקא יצירה אותנטית, המביעה את הפנים של היוצר, ואינה מנסה להחניף לקהל,

עלולה לגרום לכך שהיוצר עצמו ייתפס כמורד או כמשוגע.

אש זרה כנקודת מבט ראשונה על יצירתיות ממחישה את היצירתיות כמרד כלפי

המקובל בחברה. היוצר המורד והמחדש לוקח סיכון גדול לנוכח החשש הגדול של החברה

האנושית משינוי. במקרים רגילים החשש יתבטא בהתנגדות לרעיונות החדשים, במקרים קשים

יותר בנידוי של היוצר ובכליאתו כמשוגע, ובמקרים הקיצוניים ביותר בהוצאתו להורג.

המרד הבא לידי ביטוי ב"אש הזרה" מביא את החברה לפנות נגד האדם

המורד ויצירתו.

שבירת הלוחות הראשונים. מפגש שונה בין היוצר לחברה התרחש בעת שבירת הלוחות על

ידי משה. היצירה הגדולה של משה הייתה החלטתו לשבֵּר את הלוחות הראשונים, ולא לתת

אותם לעם ישראל. אירוע זה מדגים פן אחר של יצירתיות אנושית. משה שיבר את היצירה

הגדול ביותר שניתנה בידי בן אנוש, את לוחות הברית הראשונים, שהיו מעשה אלוהים.

הרש"י האחרון בתורה מתייחס לחשיבות של שבירת הלוחות. רש"י מתייחס לדיבור

המתחיל "לעיני כל ישראל" וכותב: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם,

שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר,

"אשר שברת", יישר כחך ששברת". רש"י מתייחס לעובדה שהתורה כולה

מסתיימת במלים "לעיני כל ישראל", ומכל המעשים שעשה משה ומכל הדרך הארוכה

שעברו בני ישראל עד ההגעה לגבולות הארץ, הוא מציין דווקא את שבירת הלוחות, ומדגיש

שהיא נעשתה לעיני העם כולו.

הלוחות אמורים היו להיות מדריך רוחני לעם ישראל. אבל

בני ישראל נמצאו במצב נפשי שלא איפשר להם להתחבר אל העולם הרוחני הגבוה והמאתגר בו

היה מצוי משה. ניתן לנסות להסביר את חטא העגל בצורות רבות, אבל השמחה הגדולה של

הריקודים מסביב לעגל ממחישה את הצורך הגדול שלהם לחבר את העולם הרוחני החדש והדורש

אליו התוודעו תוך חודשים ספורים מאז יציאת מצרים עם עולמם הישן ועם הפולחן אותו

הכירו במצרים. אין ניגוד גדול יותר בין מצבו של משה לבין זה של קהל היעד שלו.

משה חרג מהצפוי. הוא שינה את מהלך הדברים בהחלטה נועזת

לא להמשיך בתהליך שהעם לא היה מוכן לו. שבירת הלוחות הייתה ההחלטה היצירתית הגדולה

ביותר של משה. משה לא שיבר את היצירה האלוהית בלי מאבק פנימי קשה, המתואר במדרש.

הוא עשה זאת מתוך אילוץ קשה של התמודדות עם המציאות של העם, שלא היה מוכן לקבל את

הלוחות האלוהיים, אלא רק לעבוד להם, כעוד חֵפץ אלוהי.

המעשה של משה הבהיר שאם קיים חשש שיצירה כלשהי עלולה

להביא יותר נזק מאשר תועלת, מן הראוי לשבר אותה. ההבנה שאין חשיבות ביצירה עצמה,

אלא בהשלכות החברתיות שלה, באופן בו החברה מסביב מבינה ומפרשת אותה, היא דבר

המעמיד באור חדש את היוצר ואת יצירתו. יש מעט יוצרים שמוכנים לקחת אחריות על

יצירתם ולשבר אותה לפני שתגרום נזק. לעתים בעת שנוצרת יצירה, היוצר אינו מודע לנזק

שהיא עלולה להביא. אבל לאחר שניתנת היצירה בידי החברה, היא עושה בה שימוש, שאינו

מתחשב כלל בדעתו של היוצר. כך היה במקרה של אלפרד נובל, ממציא הדינמיט. וכך היה

במקרה מפורסם יותר, של המשוואה המפורסמת של אלברט איינשטיין בתורת היחסות הפרטית,

שפורסמה ב- 1905: אנרגיה = מסה x מהירות האור בריבוע. משוואה

שהראתה את העוצמה הגלומה אפילו בכמות קטנה של חומר, שיכולה להפוך לאנרגיה עצומה. ארבעים

שנה מאוחר יותר, בשנת 1945, תורגם העיקרון שגילה איינשטיין ליצירת פצצות אטום,

שהוטלו על הירושימה ונגסקי. בסיום מאמר של איינשטיין, שהיה פציפיסט כל חייו, משנת

1946, שנקרא בשם המשוואה, הוא כתב: "זה מביא לידי איום גדול של רוע. מניעת

האיום הפכה לבעיה הדחופה ביותר של תקופתנו". הטרגדיה של היוצר הגדול הייתה שלא

היה יכול להחזיר את השד אל הבקבוק, ולא יכול היה לשבר את היצירה, שאחרים לקחו אותה

ויישמו אותה ליצירת נשק קטלני שלא היה כמותו מעולם. ב- 1905 איינשטיין לא העלה כלל

על דעתו את האפשרות של שימוש לרעה בעיקרון הפיזיקלי העמוק שגילה.

נקודת המבט השנייה על יצירתיות מתבטאת ביכולת של היוצר עצמו לשבר את

שיא היצירה. שבירת היצירה הגדולה של החיים היא מעשה יצירתי יוצא דופן. גם

בתולדות היצירתיות האנושית, ההחלטה לשבר את היצירה, שאדם פעל כדי לגבש ולנסח אותה,

מתרחשת רק במקרים נדירים. ישנם מצבים בהם היוצר חש שיצירתו או היצירה אותה הוא נדרש

להעביר לציבור, אינה מתאימה כלל למצב הנוכחי בו נמצא הציבור, איתו הוא בא במגע. היוצר

מרגיש חובה לשבור את יצירת חייו. היוצר הוא האקטיבי בשבירה. הוא זה שמחליט שיצירתו

צריכה להישבר, והוא זה ששובר אותה. שבירת הלוחות מסבירה את המצב הקיצוני בו

היוצר עצמו מרגיש שעדיף לשבור את יצירתו בעת מצוקה קשה של מפגש עם סביבה שאין שום

אפשרות לגשר בינה ובין היצירה, ויש חשש שהיצירה תגרום יותר נזק מתועלת.

עשיית הלוחות השניים בידי משה, מגלה פן שלישי של יצירתיות, של התהליך הנדרש

בכדי שייווצר חיבור בין היוצר לבין החברה. חיבור זה נעשה כפועל יוצא של עבודה

משותפת קשה של המעורבים. תהליך ארוך ומכאיב של שינוי עוברים משה ובני ישראל לאחר

חטא העגל, ואז מצווה אלוהים את משה: "פסל-לך שני לחת אבנים כראשונים וכתבתי

על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת… ויפסל משה שני לחות אבנים

כראשנים" (שמות, לדְ א, ד). משה מבין שרק יצירה שהוא עצמו יצר במו ידיו תוכל להיות נגישה לעם. זהו

תהליך דומה ליציאה מגן עדן ולגזֵרה: "בזעת אפך תאכל לחם". הלוחות שנוצרו

בזיעה אנושית קרובים יותר ומובָנים יותר בדרישתם לעם. מטרת הלוחות אינה להיות עצם

יפה ומרשים, אלא להביא את העם לידי עשייה. משה הראה דוגמה בכך שטרח ועמל בכדי

ליצור את הלוחות השניים. הוא לא קיבל יצירה מוכנה לידיו. פעולה זאת הייתה דוגמה

לעם לגבי הצורך לעבוד קשה כדי לקבל את לוחות הברית ולהכניסם פנימה אל עולמותיהם.

מה ניתן ללמוד מכך לגבי יצירה אנושית? החיבור עם יצירה יכול להיעשות כשגם היוצר וגם

החברה פועלים כדי לשנות את עצמם כדי לתקשר עם יצירה משמעותית. יצירה משמעותית

מביאה את היוצר והחברה למקום חדש ובלתי מוכר לאחר שחוו תהליך ארוך ומורכב של שבירה

ושל בנייה.

פרופ'

ירון שור הוא ראש התכנית לתואר שני בהוראה ולמידה, מכללת דוד ילין.

 

 

'ועתה הניחה לי ויחר

אפי בהם ואכלם': וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר 'הניחה לי'? אלא

למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון (חדר קטן) ומתחיל לבקש להכותו

והיה המלך מצעק מן הקיטון 'הניחה לי שאכנו' והיה פדגוג עומד בחוץ. אמר הפדגוג: המלך

ובנו לפנים בקיטון, למה הוא אומר 'הניחה לי'? אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו

על בנו, לכך הוא מצעק 'הניחה לי'. כך אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי' אמר משה:

מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר 'ועתה הניחה לי' מיד התחיל

לבקש עליהם רחמים הוי 'ויחל משה את פני ה' אלהיו'.

(שמות רבה פרשה מב)

 

וירא את העגל ומחלת": סביבו. ויש

אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם.

והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה' ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה

משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

 (רבי

אברהם אבן עזרא, הפירוש הקצר על שמות לב, יט)

 

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על

ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

 

 

ויתן אל משה ככלֹתו לדבר אִתּו": התורה שבעל-פה כיצירה משותפת

'לדבר אתו': מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין

ושונין את ההלכה שניהם יחד.

 (רש"י

שמות לא,יח)

 

…ואמר הכתוב "לדבר אתו", אליו

מבעי (היה נכון יותר) כלשון המקרא אל משה, אלא נכלל בזה כוח תורה שבעל-פה וכמבואר

במדרש רבה, שהיו כביכול למדים ביחד וכפי שפירש רש"י, והיינו סייעתא דשמיא

היה בשפע על משה לעמוד על כוחה העצום שאין לה קץ.

("העמק

דבר" לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)

 

 

חברות וחברים יקרים

אנחנו בעיצומו של המחזור ה-17 של "שבת שלום"

אנו מביאים לכם מדי שבוע מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך

מקורותינו והגותנו,

מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום ובדוקיום מאפשרת לנו לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת הגיליון

ובהפצתו. אנו שמחים בשותפותכם הערכית, בתמיכתם

הרגשית,

בדברי התורה, בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה משמעותית בשערי החליפין של היורו ושל הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו לכן, כדי

שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת שלום" בארץ ובעולם, ללא פרסומת מסחרית,

אנו זקוקים לכם יותר ויותר כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי

מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל:  ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק ושלום

מערכת "שבת שלום"            "עוז ושלוםנתיבות

שלום"