כי תשא תשע"ב (גליון מספר 741)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת כי תשא – פורים

גליון מס' 741 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר

חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ

 אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ

לְהֵעָשׂוֹת

בַּיּוֹם אֲשֶׁר

שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם,

 וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ

הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. (אסתר ט, א)

 

כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר

הפנימית וגו', הלא יכלה ללכת לחצר החיצונה כמו שהלך המן,

אולם זה הוא רמז שפורים הוא פנימיות וזה ענין החצר הפנימית, בשם הרבי הזקן

מקאצק ז"ל שהמגילה נקראת כך על שם שנפתחה ונתגלתה הפנימיות, איתא

שעמלק מכסה את הפנים, וכתיב והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב וגו' ואז מתגלה

הפנימיות, כשנתקיים ונהפוך הוא נהיה הכל פתוח, איתא פתחיה על

הקנין וכו' זהו מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח דברים ודורשן, הוא

היה פותח אפילו דברים שהיו סתומים, איתא 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' ובשם החדושי

הרי"מ ז"ל דמי שפותח פתח נקרא יפתח, ולכך נקרא מרדכי פתחיה.

 (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור: אמרי אמת – שושן פורים, שנת

תרח"ץ)

 

וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב.

לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. (אסתר ט, כב)

 

בין עובדי

העגל לנביאי הבעל

יהונתן

צ'יפמן

בשבת זו פרשת השבוע וההפטרה מתרכזות סביב התמודדויות עם עבודה

זרה. קריאת התורה עוסקת בפרשת עגל הזהב ומאבקו של משה רבינו נגדו; ההפטרה, (מלכים א' פרק י"ח) – שאיננה נקראת כל

שנה, היות ולעתים קרובות פרשת פרה חלה בפרשה זו – מספרת על ההתמודדות בין אליהו הנביא

לנביאי הבעל בהר הכרמל. ככלל, יש קשר בין א פרשת השבוע לפרק הנבחר להפטרה בנביא,

אך לעתים קרובות, שתי הקריאות מטפלות באותו נושא, מתוך גישות שונות. ברצוני לעמוד על

טיבן של שתי קריאות אלו, על הדומה והשונה שביניהן.

פרשת העגל מוכרת היטב לכל יהודי. העם, מבולבל ומפוחד כאשר משה "בושש"

לרדת מן ההר, מבקש מאהרון לעשות להם

"אלהים, אשר ילכו לפנינו"; אהרון

אוסף את נזמי הזהב שבידיהם ועושה מהם עגל מסכה, ההופך למושא של פולחן כשמשה יורד ורואה

את הנעשה, הוא מתמלא רוגז ומשליך את לוחות הברית שבידיו, אוסף אנשים משבט לוי שנשארו

נאמנים לה', והולך "משער לשער במחנה" יוחד הם הורגים כשלושת אלפים איש מעובדי

העגל. ה' אומר למשה שהוא מוכן להשמיד את העם להתחיל את כל הסיפור אתו. משה מסרב להצעה

זו; בינתיים שכך כעסו של משה והוא חוזר לתפקד כמליץ יושר של העם, ומתחיל לפייס את

ה', ומתחנן לפניו שיסלח לעם ויחזור בו מכוונתו ההרסנית. ה' נענה לתחנוני משה (בשני

שלבים) ובסופו של דבר מתגלה למשה ומודיע לו את שלש עשרה מדות של רחמים. כך, בסיומו

של הפרק, הן האל והן משה מתחרטים על עמדותיהם הקודמות, מתגברים על הכעס, פונים לגישה

של חסד, רחמים והבנה , ומתחילים בנסיון מחודש להמשך חיי הברית עם "עם קשה העורף"…

לפני כמה שנים הצעתי בעלון זה (שבת שלום, כי תשא, תשס"ג) שפרשה זו מציעה גישה חדשה, המבוססת

על רחמים, חסד, וסלחנות כלפי חולשות אנושיות, לעומת הגישה של ברית סיני המקורית, המבוססת

על ציות בלתי-מותנה למצוות התורה. השתמשתי אז במונחים של "ברית סיני"

לעומת "ברית נקרת הצור", או "התגלות של שבועות" לעומת "התגלות

של יום כפור". ההשראה המקורית לרעיון זה בא אלי מדבריו של פרופ' יעקב מילגרום

המנוח, חוקר מקרא ידוע. בנספח לפירושו בשפה האנגלית לספר במדבר (JPS

Torah Commentary: Numbers),

העיר מילגרום שאם מנתחים את מבנה ה"הקסטאטוך" (Hextateuch)"השישיה",

כלומר, החומש בתוספת ספר יהושע –מוצאים שיש ליחידה זו מבנה סימטרי שבמרכזו עומד שמות

ל"דכלומר, ההתגלות למשה בנקרת הצור. דבר זה אומר דרשני,

והביא אותי למסקנה שעצם המבנה של ספרים אלו מצביע על מרכזיותו

של רעיון רחמי האל.

הפרק על התמודדותו של אליהו עם נביאי הבעל הוא שונה מאד מזה. אליהו

רואה את עצמו כבודד לחלוטין מול אחאב המלך הרשע וכוהני הבעל והאשרה, הנהנים ממעמד מיוחד

במלכות אחאב. המלך רודף את אליהו בגלל נאמנותו לאלהי ישראל וביקורתו הבלתי מתפשרת על

תמיכת המלך בפולחן הבעל. בהתמודדות דרמטית בהר הכרמל, אליהו מציע מבחן כדי להוכיח

לעם, ה"פוסח על שתי הסעיפים," מיהו האל האמיתי. הם בונים שני מזבחות

ומקריבים עליהם שני קרבנות: "והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים" (יח,כד). אליהו נותן לנביאי הבעל את ההזדמנות להבעיר

את האש, והם מנסים במהלך כל הבוקר ובחלקו הראשון של הצהריים, בקריאות "הבעל

יעננו". אליהו מהתל בהם בנימה מלגלגת: "קראו בקול גדול… כי שיח לו וכי

שיג לו, וכי דרך לו. אולי ישן הוא ויקץ" (שם, פ' כז). הם מנסים ביתר שאת לפנות אל הבעל, חותכים את בשרם בחרבות

וברמחים (כמו השיעים של היום?), אך ללא הצלחה. בסוף, בשעת "עלות המנחה",

אליהו "מרפא את מזבח ה' ההרוס" (פ' ל), שוחט את הפר שלו, שופך

מים על הזבח ועל המזבח ועל התעלה העמוקה שכרה מסביב – כדי להסיר את החשש שיידלק

מעצמו – ואומר תפילה קצרה אך מרשימה, ונענה מיד באש מן השמים, עליה נאמר "

ותאכל את העולה את העולה, ואת העצים, ואת האבנים, ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה. וירא

כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים" (פ' לט). הסיפור

מסתיים עם שחיטת כל נביאי הבעל על יד נחל קישון.

מהו, אם כן, ההבדל בין שני סיפורים אלו? איך עלינו להבין

שבסופו של דבר ה' ומשה מרחמים על העם שעשו את העגל – אם כי אחרי הרג של אנשים רבים

– לעומת אליהו שאינו מרפה מקנָאותו נגד נביאי הבעל? אולי, קיים הבדל בין שני סוגי

העבודה זרה, וגם שוני בין שתי הדמויות המרכזיות

ותפיסתם את תפקידם. עובדי העגל היו אנשים פשוטים, עבדים שלא מזמן יצאו ממצרים, היו

עדים למעמד הר סיני, ועכשיו, נכנעו, מתוך חולשה, לצורך בסמל מוחשי שימלא את מקומו

של המנהיג הנערץ שאיננו עוד איתם. יותר מכל דבר אחר, מצביע סיפור זה על מגבלותיהם

של בני אדם. אפילו האידיאל הנעלה ביותר, או החווייה המרשימה ביותר, אינם משאירים את

רישומם לנצח; כעבוד זמן מה, עלולים הפחד, חוסר הביטחון, או כל אירוע טראומתי אחר

להשכיח את חוויית ההתגלות. האלהים, כביכול, מבין שהדרך של דרישות חד-משמעיות וחסרת

פשרות איננה עובדת. העם זקוק לרחמים ולסליחה, וצריך להתחשב בחולשותיו האנושיות. בקיצור -יתכן שמעשה העגל

לא היה בבחינת מעשה "שוגג" במובן הטכני, אך הוא היה קרוב מאד לכך. הוא

נבע מהחלטתם של אנשים שלא היו מודעים לכל השלכות מעשיהם, כתוצאה מפחד ובלבול חזקים

ביותר.

כפי שעשה במשך כל חייו כמנהיג, משה, שיחק במקרה הזה תפקיד

כפול: בו-זמנית הוא תבע את "עלבון האב" ואת "עלבון הבן"; מצד

אחד הוא הַמורה האולטימטיבי, רבן של ישראל , אבי הנביאים, שהביא לעם את דבר ה' ואת

תורתו, ושהתנגד בכל נפשו ובכל מאודו לכניסתה של עבודה זרה לחיי העם. אך מצד שני הוא

היה מנהיגו של העם, אב רחום שרצה, בכל דרך אפשרית, לעשות שלום בין העם ובין אביהם

שבשמים, כך שיוכל להמשיך בדרכו אל ייעודו – למרות כל המכשולים שבדרך.

לעומת זאת, אליהו היה קנאי; הוא בעצם מייצג אב טיפוס של הקנאות

בישראל – יש מדרשים שאף מזהים אותו, באופן ממשי, עם פנחס, ובלשון המדרש: "פנחס

הוא אליהו " – . כל דאגתו היתה, באופן חד וממוקד, לשכנע את העם המתלבט שה'

אלהי ישראל הוא האל היחיד והבלעדי. כל ההתמודדות בהר כרמל נועדה למטרה זו בלבד. הוא

ראה את עצמו כבודד במערכה: "אני נותרתי נביא לה' לבדי" (א' מל' יח, כב), כאשר לצידו יש רק את עובדיה וקומץ נביאים שהתחבאו

במערה. דימוי עצמי זה חוזר גם כאשר הוא פוגש את ה' מאוחר יותר, בהר חורב: "קנא

קנאתי לה' אלקי צבאות… ואוותר אני לבדי" (יט, י) – וגם אחרי

שהוא מקבלאת המסר שה' נמצא דווקא ב"קול דממה דקה", הוא איננו משנה את

תפסיתו (שם, יד).

בנוסף, להבדיל מעובדי העגל, נביאי הבעל היו מושרשים בעבודה זרה

שלהם, ונהנו מעמדה בחירה במלכות אחאב. הם היו, אכן, דוגמא קלאסית לאנשים שהתנהגו

מתוך זדון, מתוך בחירה מכוונת, והדרך היחידה לטפל בהם – כך, לפחות, חשב אליהו – היתה

בדרך של התמודדות חזיתית, שלא היתה מכוונת אליהם מכיוון שהיו ממילא אבודים בעיניו,

אלא אל ציבור השומעים והרואים, והמתלבטים "הפוסחים על שתי הסעיפים"

ולסיכום: קריאת התורה וההפטרה מייצגות שני דגמים של מנהיגות. המנהיג

הקנאי נחוץ בסיטואציות מסוימות, כאשר יש איום של סכנה מוסרית על חוסנו של העם,

ואין דרך אחרת להיאבק נגד איום זה. אך, יש לקחת בחשבון שדרך הקנאות מלאה בסכנות

ידועות, ובימינו אין צורך להכביר במילים עליהן. הדרך השניה, דרכו של משה רבינו,

היא דרך המלך, המשלבת זעם וקנאות רגעיים ונקודתיים עם אהבה אבהית ארוכת טווח "כרגע

באפו, חיים ברצונו." ולוואי שנזכה

למנהיגים נבונים כאלו תמיד, נשכיל לבחור אותם, ונהיה ראויים להם.

הרב

יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי בשם

"חיצי יהונתן" על פרשת השבוע (באנגלית). המעונינים יכולים לכתוב לדואר

אלקטרוני yonarand@internet-zahav.net.

 

 

"פנים אל פנים"

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ

מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

 (שמות לג, יא)

 

כלומר: לנוכח, בלי אמצעי וכמו שנאמר 'כה נתראה פנים', ובאר במקום אחר ואמר

'קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול' וכנה את זה 'פנים בפנים', כך

אמרו 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' כינוי על אמרו באופן הדבור 'וישמע את הקול

מִדבר אליו', הנה נתבאר לך כי שמיעת הקול בלי אמצעות מלאך מכנים אותו 'פנים

בפנים'.

(מורה נבוכים לרמב"ם א, לז)

 

…ועל דרך המדרש: 'פנים אל פנים' – לשון כעס; אמר הקב"ה למשה:

משה, לא אמרתי לך כשאני עליהם בכעס, אתה ברצון וכשאתה עליהם בכעס, אני ברצון, אבל

עכשיו אני בכעס ואתה בכעס, 'שוב אל המחנה' – אל תקרי 'ושב אל המחנה' אלא 'ושוב אל

המחנה'. אם שנינו בכעס, מי יקרֵב את ישראל?

 (רבינו בחיי שמות לג, יא)

 

 

"שני לוחות אבנים כראשונים": הדומה והשונה

"וכתבתי על הלוחות אתת הדברים": כבר נדרש על זה "דברים" "הדברים" "את

הדברים", אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש… שמאלו תחת לראשי – אלו לוחות

הראשונים, וימינו תחבקני – לוחות השניים… בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת

הדברות ועכשיו שנצטערת, אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות… והכוונה בכל זה דבלוחות

הראשונים לא ניתן כוח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא

מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה על ידי י"ג מידות וכדומה הויות התלמוד, ולא היה

תורה שבעל-פה אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל, היו מדמים מילתא

למילתא (דבר לדבר), אבל בלוחות השניות ניתן כוח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על-פי

המדות והתלמוד… ומזה הטעם ציוה הקב"ה שיהיו הלוחות השניים בפיסול ידי משה,

לא משום שלא זכו למעשה אלהים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכוח לוחות הללו היא

השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא, כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת

הקב"ה, ועיין להלן מקרא כ"ז שגם בכתיבה היה השתתפות משה. והיינו מה

שאמרו חז"ל דאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש היה בלוחות, והכוונה שבכוח

הלוחות השניות היה נכלל הכלומשום הכי (ובגלל זה) הוסיף הקדוש ברוך הוא

לומר "אשר שברת" ודרשו חז"ל "יישר כוחך ששיברת", והיינו

משום שבזה נתחזק כוח תורה שבעל-פה עיקר ברית השני שבא אחר מעשה העגל, כי

אחר ששברם ונכתבו לוחות שניות בנוסח שהיה מתחילה מקובל בעל-פה, הרי ידעו שאפילו

בלוחות ראש תורה שבכתב בא דברי קבלה שהיה בראשונה, מזה יש להבין כוח דברי קבלה

משתלשל ויורד וכולם דברי אלהים חיים.

("העמק דבר" שמות ל"ד, א)

 

כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא מכלל תורה שבעל פה עד ביאת המשיח, שאז

'ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד איש וגו" ולא יהיה עוד חידושים. נמצא אז הוא השלמת

תורה שבעל פה שהוא הבירור כנ"ל. והיינו כי תורה שבעל פה רצה לומר הנובע מן הלב

ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר ז"ל בעבודה זרה "בתחילה תורת ד'

ולבסוף תורתו" (תהילים

א, א). שההתחלה הוא תורה שבכתב ואחר כך התחיל תורה

שבעל פה שזה נקרא דברי סופרים שלבות בני ישראל הם הממציאים אותה והוא תורתם

לבד.

(אור זרוע לצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין)

 

לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות נשתברו. אבל לוחות אחרונות שנאמר 'ואיש

לא יעלה עמך' נתקיימו, ואף ירושלים חרבה מפני העין הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מב, המשך סימן קמח)

 

 

הפנים הרבות של "רוח הקודש"

תניא רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו') 'ויאמר המן בלבו'. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב') 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה'. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש

נאמרה, שנאמר (אסתר ב') 'ויודע הדבר למרדכי'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה,

שנאמר (אסתר ט'): 'ובבזה לא שלחו את ידם'.  אמר

שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו (אם הייתי שם, הייתי אומר דבר

שעולה על הכל) שנאמר 'קימו וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

(בבלי מגילה ז, ע"א)

 

 

שיקולים של רגישות מוסרית בעריכת כתבי הקודש

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה:

קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי

מדי ופרס.

(בבלי מגילה ז, ע"א)

 

'קנאה את מעוררת עלינו': שיאמרו האומות

שאנו שמחים להזכיר מפלתן.

(רש"י מגילה ז, ע"א)

 

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא

הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו

את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות

שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק

שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור

ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו

למרים פיין  0523920206 

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                      עוז ושלוםנתיבות

שלום