"…וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר"

(שמות לב, יט)

הָרַסְתָּ וְלֹא חָמַלְתָּ

שָׁבַרְתָּ וְלֹא שִׁלַּמְתָּ

וְכָל הַחַרְסִינוֹת הַשְּׁבוּרוֹת נֶגְדְּךָ

בַּוִּיטְרִינָה מַבְהִיקוֹת אֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה

אֶל בַּעַל הַחֲנוּת הַחוֹפֵן פָּנָיו בְּיָדָיו וּבוֹכֶה.

אפרת ביגמן

שבירת הלוחות איננה מעשה חד פעמי. ההתכחשות הרעיונית והמעשית לערכים המוסריים וההומניים הגלומים בפרקים נבחרים של מורשתנו הלאומית – כמוה כשבירת לוחות הברית.

יאיר צבן מתוך הספר 'פותחים שבוע' בהוצאת  ידיעות אחרונות.

כי תשא – היהדות שלנו

מנחם קליין

האם יש יהדות בלי יהודים? האם אי-שם יש ישות או ספריה עשירה שקרויה "יהדות" והיא קיימת במנותק מהיהודים בני הזמן והמקום? אני מבקש להדגיש ששאלה זו אינה עוסקת במקור הסמכות של היצירה. כלומר, אין כאן עיסוק בשאלה מי נתן רשות לאנשים ונשים אלו ליצור את הספרייה הזו, האם זה אלוהים כטענת המסורת, או שזו יוזמה אנושית – חברתית כטענת ביקורת המקרא. השאלה שהצגתי כאן עוסקת במצב נתון בו קיימת כבר "ספרייה" יהודית. האם היא יכולה להתקיים ללא יהודים ובמנותק מהוויה חברתית קונקרטית? אני מבקש לטעון שלא. 

המקרא מספר כי לאחר חטא העגל, אלוהים הגיע למסקנה שצריך להשמיד את העם. "הניחה לי" הוא אמר למשה, "ויחר אפי בהם ואכלם" (פרק לב, פסוק י). למעשה, אלוהים הציע למשה עסקה. משה יאשר לאלהים להשמיד את העם החוטא ותמורת זאת הוא ייהפך למייסד של עם חלופי. עַם זה יהיה בן דמותו של משה, כנאמר "ואעשה אותך לגוי  גדול" (שם). על פי ההצעה של האל, זה יהיה עם אידיאלי הראוי ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים. הוא יחליף את העם החוטא שבגללו נאלץ משה לשבר את הלוחות.

בהתייחס לשאלה שהצגתי, מדובר בעם אידיאלי, עם שחי מעבר למציאות היסטורית ולתנאי זמן ומקום והללו אינם משפיעים עליו. שהרי תנאים אלו, הביאו את בני ישראל לעשות את עגל מזהב ולסגוד לו. כתוצאה ממאות שנים של עבדות, בני ישראל היו כנועים ותלותיים. ללא משה שנעלם מעיניהם למעלה מחודש, הם חשו אבודים. עם ישראל ביקש מאהרון למצוא מנהיג חלופי בנימוק "זה  משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שם פסוק א). המקרא שותל שורה של רמזים למקור המצרי של פולחן העגל ושל התלות המוחלטת במנהיג. המקרא משתמש יותר מפעם בשורש פ.ר.ע המהדהד את שמו של פרעה, "וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרון" (שם כה). ובנוסף, אהרון אומר למשה הכועס על עשיית העגל "אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שם כ"ב). 'רע' היה אל השמש בפנתיאון המצרי והוא האל המגן על מצרים. השם פרעה, שמם של מלכי מצרים קשור לאל 'רע'. למעשה אהרון אומר למשה שלא הייתה לו ברירה. העם יצא ממצרים אבל שרידי הפולחן המצרי נותרו בו. משה מאמץ את הטיעון הזה, אבל הופך את הכיוון. אהרון השתמש בו כדי לאפיין את המציאות החברתית-פסיכולוגית של בני ישראל. משה משתמש בשורש זה לאפיין את המצרים, שעה שהוא מתפלל לאלהים שיסלח לעם ישראל. "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" (שם יב). המצרים עלולים לייחס את חיסול בני ישראל ואת יציאת מצרים לאל שלהם. הוצאת ישראל ממצרים נעשה על ידי האל 'רע' כדי לחסל אותם.

משה דחה את הצעת האלוהים. "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם פסוק לב) כלומר מ"הספרייה" האידיאלית של יהדות ללא יהודים קונקרטיים בני הזמן והמקום. אלוהים קיבל את עמדת משה. במושגים שלנו, אלוהים "צריך" להתנהל עם בני ישראל העומדים תחת השפעות זמן ומקום קונקרטיים. לעמדה זו יש השלכות מוסריות ותרבותיות רבות. על אחת מהן אני מבקש לעמוד כאן.

אם פני היהדות הם כפני היהודים, אם את היהדות מעצבים יהודים בהתאם לנסיבות של מקום וזמן, הרי מה שיהודים עושים במדינת ישראל, מייצר יהדות.

בהיסטוריה היהודית אין תקדים למדינת ישראל כמעצמה אזורית השולטת על עם אחר. מעולם עם ישראל לא החזיק בידיו שילוב כזה של ריבונות, כוח ושליטה שנוצלו לדיכוי עם אחר. מדינת החשמונאים לא הייתה מעצמה אזורית, ושליטיה של מדינה זו גיירו את בני ממלכת אדום לאחר שכבשו אותם. גיור המוני של הפלסטינים לא עמד ולא עומד על הפרק. הם אמורים להישאר מחוץ לקולקטיב היהודי.

הכוח, השליטה והדיכוי שינו את היהדות. העם היהודי אכן תמיד היה אתנוצנטרי שמאופיין באמונה בעליונות קבוצת ההשתייכות האתנית. יהודים כתבו ופעלו בהתאם לתפיסתם את עצמם כעם נבחר. זו תפיסה הירארכית בעליל בה היהודי נעלה על הלא-יהודי. הרמב"ם הסביר שמדובר בעליונות של התורה, הדת ואורח החיים. רבי יהודה הלוי הסביר שמדובר בעליונות ביולוגית – קיומית, ואילו בעל התניא כתב על הנשמה היהודית הנעלה לעומת הנפש הנחותה של שאר האנושות. משיחיות יהודית על פי תפיסות אלו, פירושה כינון סדר עולמי בו היהודי עליון על שאר העמים ואלוהים יכונן את הסדר הזה אֵי שָׁם בעתיד. החסידות הֶעֱתִיקה את הסדר החדש מהמציאות ההיסטורית אל התודעה הנפשית. בכך היא יצרה ספירטואליזציה (רוחניות) אקטואלית של המשיחיות, תוך ניתוק מהמציאות ההיסטורית.

האמנציפציה, המודרנה והשתלבות יהודים בתרבות המודרנית יצרו הבנה חדשה של העם הנבחר. תפיסה זו תורגמה לשליחות אוניברסאלית – חינוכית במקום העליונות היהודית המסתגרת של האורתודוכסיה. במקום יהדות מסתגרת ופסיבית ביחס לסביבה האנושית, הרמן כהן  ופרנץ רוזנצוויג, ובמידה מסוימת גם הרב שמשון רפאל הירש, הציעו יהדות פתוחה, אוניברסלית ושוויונית. משיחיות ללא מלך – משיח יהודי, וללא טריטוריה ושלטון על עמים אחרים. המטרה של העם היהודי לתפיסתם, היא להרחיב את גבולותיה הרעיוניים של היהדות לכלל האנושות – יהדות של תכנים ולא של נשק וכוח.  

הציונות והקמת המדינה העניקו מסגרת טריטוריאלית ומשטר לתפיסה זו. בן גוריון תבע ממדינת ישראל להיות אור לגויים. תנועת העבודה דיברה על יצירת חברת מופת שוויונית. כמובן שתמיד היה פער בין תפיסתם העצמית של יהודים לבין התנהגותם, כמו שאפשר למצוא למשל בארצות הברית, הקולוניאליזם המערבי ובגוש הסובייטי. אבל התודעה התקיימה יחד עם היומרה להיות הטובים ביותר.

הריבונות, הכוח והשליטה בפלסטינים שינו את היהדות. האתנוצנטריות הפכה מתודעה עצמית לשיטת פעולה, משליחות אוניברסאלית לדיכוי וכיבוש. המופת המוסרי הוּמַר בייצוא נשק ואמצעי שליטה וסיוע למשטרים רודניים לעקוב אחרי מתנגדיהם. גם המשיחיות היהודית השתנתה, הספרות היהודית הקלאסית תיארה עידן משיחי שיגיע לאחר קטסטרופה ומשבר גדול, חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג. המשיחיות היהודית החדשה, כפי שהראה אבי רביצקי, היא תוצר של הצלחה היסטורית, ריבונות יהודית וכוח. הרב קוק האב ראה את הציונות כסוללת הדרך למשיח, ואילו בנו האמין שהגענו אליה. אצל הרבנים הללו ותלמידיהם, זו אינה משיחיות פרסונאלית., המשיח אינו אדם, אלא תקופה בה יש ליהודים שלטון טריטוריאלי וריבונות. גישה זו התחזקה לאחר מלחמת ששת הימים. אצל חסידי חב"ד  משיחיות זו משולבת עם משיחיותו של הרבי האחרון שבנה אימפריה חסידית. משיחיות זו לא התמוטטה עם מותו של הרבי וחלק מהחסידים מאמין שהוא לא מת. במקביל פיתח מאיר כהנא גישה גזענית – כוחנית כלפי לא-יהודים בכלל והפלסטינים בפרט.   

בשנים האחרונות הזרמים הללו נפגשים ואליהם מצטרפים חרדים אשכנזים וספרדים. ההצלחה ההיסטורית של ישראל והשתלבות החרדים בשלטון, בחברה הישראלית ובתנועת ההתנחלות שָׁחֲקוּ את העמדה האורתודוכסית הקלאסית. מסייעים לכך גם המאפיינים האנטי-ליברליים והפונדמנטליסטיים של היהדות החדשה. לא במקרה מגיעים כיום הביטויים הקשים ביותר של יהדות זו מרבנים הנִמְנִים על חוגים אלה. הם מסירים את המעטה הצדקני, המכובס והנורמטיבי לכאורה של השיח. עליונות יהודית כבר איננה דבר שיש להתבייש בו, אלא להפך.

השפעתה של היהדות החדשה מורגשת גם מחוץ לישראל. היא נוכחת מאד באורתודוכסיה היהודית במערב ובמידה פחותה גם בזרמים הליברליים והמסורתיים. החברים בהם, מאמצים גרסאות רזות יותר שלה, דרך הזדהותם העמוקה עם מדינת ישראל. תורמים לכך גם ביטויים אנטישמיים ואנטי-יהודיים שמדיניות ישראל כלפי הפלסטינים,  מתגברת אותם. חברי הקהילות הליברליות נוטים לצופף שורות עם בני עמם, נוכח המתקפה על זהותם היהודית מהצד הימין הגזעני שלעיתים אוחז בנשק ותוקף בתי כנסת.  היהדות החדשה לא עוצבה בבית המדרש כמו היהדות הקלאסית אלא במשטר השליטה הישראלית בכלל והשליטה על הפלסטינים בפרט. עם התרחבות השליטה הישראלית לכל השטח שבין הירדן לים התיכון, היהודים הפכו למיעוט דמוגרפי. אבל הם חזקים ומבוססים יותר מאשר הפלסטינים. במציאות זו. קשה שלא לדבר בגלוי על עליונות יהודית  ולהציבה במרכזה של יהדות חדשה.

מפרשת 'כי תשא' למדנו שאין יהדות ללא יהודים קונקרטיים ונסיבות היסטוריות ופוליטיות. כדי להתמודד עם מציאות זו לא מספיק להציב תיאולוגיה חלופית. צריך לייצר גם אלטרנטיבה מדינית.     

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן

י"ג המידות

מדוע כאשר הקב"ה מונה את י"ג מידות רחמיו, ומכריז על עצמו חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד, הוא מקפיד להודיע שלא ינקה מעונש את הראוי לעונש. עולם בלי דין אלוהי יהיה עולם עם יותר מרמור, ענישה ופשיעה, ופחות אכפתיות וסליחה, אפילו בקרב מאמינים דתיים. ככל שאנו מאמינים יותר שאלוהים מעניש את האשמים, כך אנו עצמנו נוחים יותר לסלוח להם. ככל שפוחתת אמונתנו שאלוהים מעניש את האשמים, כך אנו נעשים שומרי טינה ושוחרי ענישה. זוהי עובדה הנוגדת את האינטואיציה. גילוייה מציג בפנינו את עומק חוכמתה של התורה בשאיפתה ליצור חברה אנושית וחומלת.

(הרב יונתן זקס מתוך ספרו 'שיח ושיג' בהוצאת מגיד)

כי לא תשתחוה לאל אחר

כל הסמנים מן תהלוכות האנשים בשעת "המלחמה": תשפוכת "שירים", "מאמרים" ו"ספורים" מעריצי ומקדישי המלחמה על ידי סופרים ומשוררים מוכרי נשמותיהם לשטן; מין ,יראת הרוממות" התוקפת את התושבים במדינה, שממשלתם הכריזה מלחמה; הסיסמה: "המלחמה הקדושה" השגורה על שפתי כל אחד מהצדדים הלוחמים; וכנגד כולם הכשלון שיכשילם פיהם למזמרי המלחמה לכנות את "ארץ המולדת" בשם המחפיר (ושגם נאות לכך באמת…) "מזבח": "מזבח ארץ המולדת", ואת חללי המלחמה בשם "קרבנות" – כל הסמנים הללו יוכיחו בעליל (הגהה, אמנם ידוע שכל היצירות והפראזות הנזכרות בדויות הנן מלבב הנוכלים בכונה לצודד נפשות ההמון, אולם הן ידוע גם זה שכל דעה בדויה לא יתכן בטויה השקרי בפה המסית והקשבתה הפתאית באוזן המוסת אלא אם כן יש לה איזו נקודת משען מדוחית בלבבות) כי המלחמה היא מין "גלגול" מאת עבודת האלילים הקדמונית, שנשארה לפליטה אצל העמים אף בדורות האחרונים.

(הרב אהרן שמואל תמרת, כנסת ישראל ומלחמות הגוים, ורשה 1920)