כי תצא תשע"ג (גליון מספר 812)




פרשת כי תצא

גליון מס' 812 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר

אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם

 הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ…

…וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר

תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ

לֹא תוּכַל

לְהִתְעַלֵּם.

(דברים פרק כב, א, ג)

 

 

אומרו וכן תעשה לפי שיש באמצעות האדם שלשה

דברים, הא' הרכבת הגוף, ב' חלק הרוחני שבאדם, ג' חלק התורה המאורסת לכל אחד מישראל.

כנגד הרכבת הגוף אמר כן תעשה לחמורו, כנגד

חלק הרוחני אמר כן תעשה לשמלתו, כי בחינה זו תקרא שמלה כאומרם במסכת שבת (קנב

ע"ב) משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, וכנגד חלק התורה

אמר 'וכן תעשה לכל אבדת אחיך', וקראה הכתוב אבדה, כמו שרמז רבי

שמעון בר יוחאי (קידושין ב, ע"ב): משל למי

שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו', כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם,

כיון שאין זולתו יכול להשיגו, כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה

הוא מוצא אותה.

(אור החיים דברים כב, ג)

 

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (שם כב, ג). הֻזְהַרְנוּ בָזֶה, שֶׁלֹּא לְהִתְרַשֵּׁל

מֵהַצָּלַת מָמוֹן חֲבֵרֵינוּ בֵּין מִטַּלְטְלִים בֵּין קַרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ

רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"מ לא,

ע"א) 'וְכֵן תַּעֲשֶֹה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךְ' – לְרַבּוֹת אֲבֵדַת

קַרְקָעוֹת. כְּגוֹן אִם הָיוּ מַיִם שׁוֹטְפִים וּבָאִים שָׁם, חַיָּב לִגְדּוֹר

בִּפְנֵיהֶם. אַף כִּי הֻזְהַרְנוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּהַצָּלַת חֲבֵרֵנוּ

וְלָשִׁית עֵצוֹת לְעֶזְרָתָם בְּעֵת צָרָתָם, וְכֵן כָּתוּב (ויקרא יט, טז) לֹא

תַעֲמֹד עַל – דַּם רֵעֶךָ. וְאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כד, י) 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה'. פֵּרוּשׁ,

אִם יֵשׁ לְךָ כֹּחַ לְהַצִּיל בְּעֵצָה אוֹ בְהִשְׁתַּדְּלוּת וְאַתָּה מַרְאֶה

אֶת נַפְשְׁךָ שֶׁאֵין בְּךָ יְכֹלֶת וְכֹחַ, יִקְצַר כֹּחֲךָ. מִדָּה כְּנֶגֶד

מִדָּה. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו (שם שם, יב) כִּי – תֹאמַר הֵן

לֹא יָדַעְנוּ זֶה, הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע

וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ. הִנֵּה הַמְּנִיעָה מִן הַהַצָּלָה וְשִׁית עֵצוֹת

עַל הָעֵזֶר, הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא יַחְשׁוֹב לוֹ כְּפָעֳלוֹ.

(רבנו יונה

גירונדי: שערי תשובה השער השלישי – אות ע)

 

 

וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ

קדיש גולדברג

בשני מקומות בפרשתנו מתייחסת התורה במפורש לאונס:

1.       

האונֵס פנויה. (דברים, כב,

28-29)

2.       

האונֵס בתולה מאורשה. (שם, שם, 23-27)

אם חומרת העונש מהווה קנה מידה לחומרת העבירה, הרי

שאונס אינו נראה כפשע חמור במיוחד. אם הנאנסת היא פנויה – "נערה בתולה אשר לא

אֹרשה" – "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה לאישה

תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו". (דברים, כב,

28-29)

מתקבל רושם כאילו התורה משייכת אונס לנזקי ממון. על

האונס לפצות את אבי הנערה על אבדן מוהר – האונס "פגם בסחורה".1

לנאנסת, שסיכוייה לשידוך נפגעו קשות, מובטחים חיי משפחה – אם תרצה בכך. (זה מקביל

ל"צער, ריפוי, ובושת" המשולמים עבור פגיעה פיזית בגוף האדם.) נדמה שאונֵס

בימנו ובמקומותינו היה שש לקבל 'עונש' שכזה!2

יכול שבאשר לאונס פנויה, התורה בפרשתנו קובעת כהלכה הסדר

קדום, המוכר לנו היטב מספר בראשית. ההסכם בין שכם ליעקב אבינו כלל גם פיצוי כספי

("הרבו עלי מאד מֹהר ומתן") גם לקיחת הנאנסת לאישה.

האונס בתולה מאורשה לאיש (או נשואה) דינו מוות. אמנם

אונס הוא אונס, אבל היות הנאנסת נשואה או מאורשה מסיטה את החטא מתחום הנזיקים

לתחום העריות – ולכן ההחמרה בדין.

עד כאן אזכורים מפורשים לאונס.

פרשת "כי

תצא" פותחת בדין "אשת יפת-תֹאר". לוחם ישראלי חושק בשבויה יפת-תואר

ומבקש לקחתה לאישה. עליו להביאה לביתו, ואחרי חודש "מכינה", הוא נושא

אותה לאישה. והיה אם לא ירצה בה, עליו לשחררה ללא תנאים.

אין בפרשה אזכור מפורש למעשה אונס, אבל בתלמוד (קידושין כא, ע"ב) האמוראים רב ושמואל מסכימים ש"ביאה ראשונה" מותרת (לא

"פטור אבל אסור" אלא "שרי" – מותרת). אמנם בפרשה לא מוזכרת

ביאת אונס, אבל גם יחסים "בהסכמה" בין שובה לשבוייה, הם- בדומה ליחסים

בין מעביד כול-יכול לבין עובדת – נידונים היום כסוג של אונס, ומצדיקים את

"תחת אשר עיניתה".

מלחמה מלהיטה יצרים, והתורה מתחשבת בחולשת האדם.

"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". על השובה יפת-תואר נכרייה לא מוטל

עונש כלשהו . ברצונו יקחיה לאשה – ברצונו ישלחה לחופשי.

על רקע החומרה בה מתייחסת החברה לאונס בתקופתנו (אפילו

נשיא נשלח לכלא בעוון אונס!), אנו תוהים; למה אין בכל התורה אזהרה מפורשת על אונס?

למה אין אפילו אמירה על הפגם המוסרי שבדבר! לו ניתנה התורה היום, האם לא היה מופיע

הדיבר, אולי בין "לא תרצח" ל"לא תנאף" – לא תאנוס"!

ההתייחסות לאונס בתורה משאירה אותנו בתחושה לא נוחה

שאונס נחשב כפשע פחות חמור בהרבה משנחשב היום (לכל הפחות במדינות נאורות). הייתכן

שבורא האדם לא היה מודע לנזק הפיזי ולסבל הפסיכולוגי העצום הנגרמים על ידי אונס?!

כיצד, אם כן, ניתן להבין את היחס המֵקֵל, לכאורה, של התורה?

והאם אין המושג "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" של חז"ל יוצר

מדרון חלקלק של פסיכולוגיזציה יתרה הגורם להחלשת כוח ההרתעה?

ואולי בדברי הרמב"ם נמצא מפתח להבנת השינוי

בהתייחסות לאונס. הרמב"ם מלמד אותנו ב"מורה נבוכים" ששינוי תרבותי,

גם כזה הנעשה בידי שמים, מתרחש באופן אבולוציוני. האלוהים פוגש את עם ישראל

"באשר הוא שם", ומתוך הבנת נפש האדם ונורמות התרבות הרווחות בעת מתן

תורה, הוא מוביל תהליך ארוך של שינויים מבוקרים. שתי דוגמאות:

קרבנות. רצונו של הבורא שעבודתנו אותו תהיה עבודה רוחנית ושכלית. למה, אם כך,מוזכר פולחן

הקרבנות בתורה? האדם הפרימיטיבי היה רגיל להקרבת בעלי חיים, כולל בני אדם. בעקידת

יצחק, ה' מכריז "לא עוד קרבנות אדם". בהמשך, קרבנות מן החי מבוקרים

בזמן, מקום, ותהליך. עם הזמן, הקרבן מתלווה בשיר ותפילה. לאחר החורבן – הפכה התפילה

תחליף לקרבן.

עבדות. רצונו של הבורא שאדם הנוצר בצלמו, יהיה חופשי. אבל העבדות הייתה מושרשת

כה עמוק בתרבות העתיקה שלדרישה לביטול טוטאלי ומיידי לא היה סיכוי. לכן ה' מתווה

דרך, נותן מצוות שהופכות את העבדות ליותר הומאנית וללא-כדאית.

ואולי כך גם בַיחס לנשים. התורה יוצאת להגֵן על האישה

ולהעלות בהדרגה את מעמדה. באמצעות מצוותיה ודמויותיה היא סוללות דרך (ארוכה מאד!)

לשוויון.

אונס היה אכן עובדת חיים אוניברסאלית, אבל התורה פעלה לשינוי

כיוון. אפילו אישה "פגומה" ומשפחתה זכאים להתחשבות – לאביה ניתנים

פיצויים, ולנאנסת ניתנת הזדמנות להקמת משפחה.

ומי פגיעה יותר לניצול מיני מאשר שבויה נכרייה? אינוס

נשים על ידי צבאות כובשים, נחשב גם בדורנו כהתנהגות כמעט "נורמאלית".

התורה איננה מפקירה את השבויה הנכרייה. במידה ויבחר השובה

לשאתה לאישה, יביאה לתוך ביתו שם תזכה לחודש שיקום פיזי ופסיכולוגי. היא מעבדת את

צערה. היא מייפה (!) את עצמה, בונה הערכה עצמית. היא מתחילה ללמוד ולקלוט ערכי

משפחה ישראלים. למעשה, היא מתגיירת. ואז היא זוכה למעמד מלא של אישה בישראל.3

אבל אם יחליט הישראלי שאינו רוצה לשאתה – בין אם היה מעשה מיני בשדה הקרב, בין אם

לא; בין שהחליט על כך לפני ששהתה חודש בביתו או אחרי השהות – עליו לשחררה מיד וללא

תמורה. מכירה, עבדות או הפיכתה לאובייקט מין אינן אופציות לגיטימיות.

מטרידה עדיין קביעתם של רב ושמואל: "בביאה ראשונה

[בעת מלחמה – ק.ג.] דכולי עלמא לא פליגי דשרי, [כולם מסכימים שמותר]

דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין,

כא, ע"ב)! לא רק שהשובה פטור

מעונש – אלא המעשה מותר לכתחילה!?

הרמב"ם, ב"משנה תורה"4,

מרחיב את ששת הפסוקים של פרשת אשת יפת-תואר לשישה סעיפים גדושי סייגים והבחנות

ודיוקים שאינם מפורשים במקור.

הרב משה שפטר, רבה של קב' טירת צבי, מציע שייתכן שריבוי

ההלכות נועד למנוע מצב של אונס בשדה הקרב. לדוגמה:           

1. "היא ולא חברתה" – ההיתר הוא חד פעמי

2. "לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו"

– חלוץ הצבא יודע שמעשה הביאה אינו נגמר באירוע חד פעמי, אלא עליו לטפל באישה

ולקחת אחריות על גורלה. הוא "נושא אותה על שכמו" עד הגיעו לביתו.

לאור הנ"ל מציע הרב שפטר לדרוש – "לא דיברה

תורה אלא כנגד יצר הרע" – ריבוי החובות כלפי יפת התואר ימנע את מימושו של

היצר הרע.

דומה שהרמב"ם ב"משנה תורה" הוא משתתף

פעיל בתהליך האבולוציוני שהוא מתאר ב"מורה הנבוכים".

עד כה הינחנו את האפשרות הסבירה שמדובר במעשה אונס (או

קרוב לאונס) לפני הבאת השבויה לבית הישראלי. הערה של חוקר הספרות ומתרגם

התנ"ך רוברט אלטר (The Five Books of Moses; p. 39,

note 4) מזמינה כיוון מחשבה אחר. אלטר מעיר שבספר בראשית ישנם

שלושה ביטויים ליחסי מין: "לדעת" "לשכב" ו"לבוא

אל". האחרון מיוחד ליחסי מין עם אישה אשר טרם שכב עמה [הדגשה שלי – ק.ג.],

בין אם היא אשתו החוקית ובין אם לאו.

נשים לב שבפרשתנו, לאחר תיאור שהייתה של השבויה

בבית השובה ירח ימים, כתוב: "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה…". אם

קביעתו של אלטר תקיפה לא רק לספר בראשית, הרי שביאה ראשונה הותרה רק לאחר חודש

בבית השובה! אין כל רמז לאישור אונס (או "יחסים בהסכמה") בעת מלחמה!

ייתכן שאף דברי רש"י (דברים כא, 12) תומכים

בהבנה זאת: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה

באיסור". הויתור "כנגד יצר הרע" הוא לא בהיתר אינוס בשדה קרב, אלא

בהיתר חיתון עם שבויה נוכריה. "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ

עֶרְוַת דָּבָר" (שם כג, 15) …אפילו בלהט קרב.

1. במקרה והנאנסת כבר איננה 'נערה' ויצאה

מרשות אביה, האב אינו זוכה בכספי הקנס, אלא הנאנסת זוכה בפיצויים

2. ימים ספורים לפני כתיבת מאמר זה, נידון

אונס ל-30 שנות מאסר

3. קריאה זו אכן שונה מפרשנות ה"מיינסריםם"

הרואה מטרת חודש השהייה בבית השובה "בכדי שתתנוול" וישלחנה, וזה למנוע

השפעות שליליות, מריבות בין צרות , ולבנים סוררים – אך קריאה כזו אינה נעדרת

מהפרשנות המסורתית.

4. הלכות מלכים ח, ב'-ז'

קדיש גולדברג הוא חבר טירת צבי ומתרגם גיליונות "שבת

שלום" לאנגלית.

 

 

שילוח הקן וטעמי המצוות

וכתב הרב במורה

הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם

'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש

לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת

האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה

המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם, ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק

בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה, ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר, ואמר הרב ואל תשיב

עלי ממאמר החכמים (ברכות לג, ע"ב) 'האומר על

קן צפור יגיעו רחמיך', כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם

למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם, והוקשה עליו

עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה

בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות,

שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה. וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר

הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך,

…שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם

עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא

יתברך ולדעת את השם, וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין

מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו

האמת ולזוכרו תמיד.

 (רמב"ן דברים

כב, ו)

 

 

מחיית עמלק כתודעה מתמדת של סילוק הרוע מתוכנו

'זכור אשר עשה לך עמלק' זכור בפה 'ואל

תשכח' בלב וכן הוא אומר 'שמעו עמים ירגזון'.

 (סיפרי כי תצא פיסקא רצו)

 

רבי יהושע בן לוי

בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק'. וכתוב אחד אומר

'כי מחה אמחה' (שם יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים

אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר

בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא? אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב

בה: 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה" (ירמ' ג יז). לפיכך

'מחה אמחה'.

(מדרש תנחומא כי תצא

סימן יא)

 

"לא

תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא

תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל

את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את

תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה

שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית

הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך

תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי

הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת

האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון

הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח"

– וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר

לך על עתידו.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כה, יט – נכתב בערך ב-1860!!)

 

 

טובת הכלל תלויה במידה רבה באושרו של

הפרט

ואלו

שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם: הבונה בית

וחנכו והנושא ארוסתו או שייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר: "נקי

יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" – מפי הקבלה למדו שיהיה נקי

שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול

פריו .

 (משנה

תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ז , י)

 

חובת

האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע

הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל

חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר

לביסוס אושר אשתו…

נראה

שזו ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי

המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק

בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת

מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (הרש"ר הירש דברים כד, ה)

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת

גילינות ולהפצתם היא מעתה:

ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק ימשיך

להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com