כי תצא תשע"ב (גליון מספר 764)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת כי תצא

גליון מס' 764 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

 וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תּאַר וְחָשַׁקְתָּ

בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

(דברים

כ"א, י')

 

 

 

ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע,

שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור; אבל אם נשאה, סופו

להיות שונאה, שנאמר אחריו 'כי תהיינן לאיש וגו" וסופו להוליד

ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.

(רש"י

שם, שם)

 

הספר הזה כולל גם את דין יפת

תואר. יודע אתה את אומרם: 'לא דיברה תורה אלא כנגד היצר'. עם זאת כללה אותה המצוה מידות נעלות שראוי למעולים לסגלן ושברצוני להסב את תשומת-הלב

אליהן. כי אף-על-פי שגבר עליו יצרו ואינו יכול להתאפק, הכרחי להפריש אותה למקום מוסתר.

זה הוא מה שאמר: 'אל תוך ביתך' (דברים כ"א, 12). ואסור לו שילחצנה במלחמה כמו שהבהירו. כן לא מותר

לו לשכב עמה פעם שנייה עד אשר ישכך יגונה ותרפה דאגתה. ואין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע

את שערה ומלבכות ככתוב: 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה' (שם, שם, 13), כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים

ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשמחים

יש מרגוע במיני משחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון. יודע אתה שהוא שכב עמה בגיותה. כן במשך כל שלושים הימים תקיים את דתה בגלוי, אפילו בעבודה

זרה. אין להתווכח עמה בענייני אמונה במשך כל אותה תקופה. למרות זאת, אם אין הוא מביא

אותה לדיני התורה, אין למוכרה ואסור לו לשעבדה לשפחה. כי התורה מכבדת את היותה (של

השבויה) אסורה לזרים, מכיוון שנחשפה (לחייל ששבה אותה) במשגל, אפילו כאשר זה היה בעבירה

כלשהי, כלומר, שהיתה אז גויה. עם זאת נאמר: 'לא תתעמר בה

תחת אשר עניתה' (דברים כ"ב, 14). התברר אפוא אילו מידות נעלות יש

במצוה זאת.

(רמב"ם,

מורה נבוכים ג, מא)

 

 

 

מחשבות על 'השבת אבידה'

נועה מיליקובסקימרינברג

ברומן שירה לש"י עגנון, באחת ההסתעפויות הרבות מהעלילה המרכזית,

מסופר על מפנה אשפה שמצא כובע "בפח של אשפה בתלפיות.

הואיל והכובע נאה היה חשב בלבו שמתוך טעות נתגלגל לתוך האשפה שעדיין לא הכיר מנהג האשכנזים

שזורקים כלים לפח האשפה ואפילו אין בהם פגם. נטל את הכובע ודפק על דלתו של בעל הכובע.

יצא בעל הבית ושאל מה אתה מבקש? הראה לו על הכובע שבידו ואמר לבעל הכובע בפח האשפה

מצאתיו והרי אני מביאו לך אדוני. צחק האדון ואמר לו, הרי הוא שלך, יכול אתה לחבוש אותו

בשבתות ובימים טובים. חזר והביט אבא (מפנה האשפה, אביה של דמות אחרת, נמ"מ) על הכובע ואמר לאותו האדון תזכה למצוות."

באנקדוטה זו תימצת עגנון את אופי היחס לחפצים בעולם

המודרני בו שלטת תרבות של צרכנות, והדגים בפשטות כיצד אשפה של האחד היא מותרות של האחר.

מתוך סיפור הכובע עולה הפער המעמדי (בעל הכובע הוא בעל הבית הוא האדון) ואף העדתי.

עגנון שם בפי מפנה את האשפה את הברכה 'תזכה למצוות', ויש בזה מן האירוניה, שהרי הוא

עצמו זכה במצווה – השבת אבידה.

הפסוקים העוסקים בהשבת אבידה בפרשתנו חושפים מציאות רחוקה מזו שלנו, בה כל בעל

חי וכל חפץ דומם הוא חד פעמי וחיוני. אובדנם הוא חסרון של ממש לבעליהם, ולפעמים אף

אסון. גם במציאות המוכרת לנו יש אבידות, וערך רב להשבתן – היעלמות חיית מחמד או חפץ

בעל ערך היסטורי או סנטימנטלי גורמת לכאב לב לבעליהן. עם זאת, את החפצים החיוניים לנו

ביותר אפשר להחליף: לבטל כרטיס אשראי ולהזמין חדש, לשכפל מפתחות.

יסוד הדבר הוא פשוט, כפי שכתוב בספר החינוך (מצוה

תקלה): "שורש מצוה זו ידוע כי יש בזה תועלת הכל ויישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם

בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצווה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום

שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים".

יש מעין תיקון עולם קטן בהשבת אבידה, ולא בכדי מדגיש ספר דברים את תחושת האחווה

כחלק מהמצווה על ידי החזרות הרבות על המילה 'אחיך', לרבות גם מצב בו 'לא קרוב אחיך

אליך ולא ידעתו'. באוטופיה הקטנה שמתאר בעל ספר החינוך, אין למאבד מה לחשוש, שכן בהמתו

או כליו שמורים לבטח אצל אדם כאח לו, וכאילו הם אצלו ממש.

פעמיים מפצירה בנו התורה שלא להתעלם מן השור או מן השה 'הנדחים בדרך', ומשתמשת

בכך בפועל ייחודי ששימושו במקרא נדיר. הפעלים 'תתעלם', 'להתעלם', בבניין התפעל, מכוונים

אותנו – כדרכו של בניין זה – להבין שמדובר בפעולה שאדם עושה לעצמו, עם עצמו. כלומר

– בהתעלמות יש גם היעלמות. בחוסר היכולת לראות את האבידה, באי לקיחת האחראיות, יש התמעטות

של עצמיות האדם. האדם מעמיד פנים כאילו 'לא היה כאן', כאילו לא ראה ולא שמע את מצוקתו

של הזולת, ובלשונו של רש"י: "לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו". הרי

אבידה בריאליה של המקרא, היא מצוקה.

בלשון זו ממש ממשיכים הפסוקים גם אל הציווי הבא: "לא תראה את חמור אחיך

או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו". רצף המצוות של השבת אבידה והסיוע

לבעל חיים שקורס בדרך מופיע כבר בספר שמות, בקיצור רב יותר (שמות כג ד'-ה'): "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך

רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". מההשוואה, שנדרשו לה רבים, עולה

כי הציוויים בספר שמות מכוונים לאחריות שיש לגלות כלפי בעלי החיים של השונא והאויב,

ולא של האח, וכבר דרשו חז"ל כי הישנות המצווה בספר שמות היא על מנת לרבות את אבדתו

של השונא (ספרי

דברים). הדגש על השונא יכול להוביל לכך שלבן של המצוות כפי

שהן בספר שמות, הוא דווקא ברצון להקל על בעלי החיים. בני האדם שונאים ועוינים אלו את

אלו, אך מדוע שבעלי החיים ישלמו את המחיר? אין לכלול אותם בחשבונאות הקטנונית שלנו

אלא לראות את סבלם ולסייע להם: להשיבם אל מקום בטוח בו המזון מצוי, לסייע בעומס המוטל

עליהם. אולי (גם) מסיבה זו לא מוזכרת השמלה בספר שמות. הופעתה בספר דברים מדגישה את

האפשרות כי בספר דברים הדגש עובר מן ההקלה על בעלי החיים להיענות למצוקתו של האדם.

הפועל 'תתעלם' מופיע פעם נוספת בישעיהו נח ז': "כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם". אפשר להעלות על הדעת שמדובר כמעט

באותה הסיטואציה, רק מנקודת מבט שונה. בספר דברים מוצא האדם שמלה, כסות, ועליה לשמרה

עד 'דרוש אחיך אותו'. הפסוק בספר ישעיהו מדבר על אותו אדם שאבדה לו, בדרך לא דרך, שמלתו,

ובתוך כך מזכיר הנביא את קשר הבשר, המקביל לקשר האחווה. הבשר הנגלה ללא שמלה הוא בשרנו

שלנו, וממנו אל לנו להתעלם, וגם לא להֵעלם מתוכו, אלא להיות בנוכחות מלאה, בעצמנו ובבשרנו.

אופי קיום מצוות השבת אבידה השתנה ללא היכר מאז ימי המקרא, אך אבידות קיימות

תמיד. בני אדם מאבדים את מקור לחמם, את ביתם, ולפעמים את כבודם. כוחם של השגרה ושל

ההתרגלות לראות מצוקה היא לגרום לנו להתעלם, לכבוש עינינו בקרקע, להיעלם. חז"ל

ניסחו את רוח המצווה במילים הבאות, הפשוטות: "והשבותו

לו, אף את עצמו אתה משיב לו" (ספרי דברים). ברוח המצווה אנו נדרשים לזהות את האבידות והאובדנים

האלו, ולמרות הקושי, לא להתעלם.

נועה מיליקובסקימרינברג, אם לשני בנים, מלמדת אמנות בבית-ספר הימלפרב ובתיכון ליד האוניברסיטה. מסיימת תואר שני בתכנית ללימודי

תרבות באוניברסיטה העברית.

 

 

כי תקצֹר קצירך בשדך ושכחת

עֹמר בשדה": מצווה שלא מדעת

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו

ואמר לבנו: צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצות שבתורה?

אמר לו: כל מצות שבתורה נתן להם

המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו, אלא הרי הוא אומר (דברים כד) 'כי תקצור וגו" קבע לו הכתוב ברכה.

והלא דברים קל וחומר, מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה,

מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין

לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!

 (תוספתא פאה פרק ג משנה יד)

 

 

שילוח הקן: גזרת הכתוב או חינוך להתחשבות ברגשות?

האומר, על קן צפור יגיעו רחמיך…

משתקין אותו.

(ברכות פרק ה

משנה ג)

 

'על קן צפור יגיעו רחמיך' מאי טעמא? (מהי הסיבה שמשתיקים אותו?)? רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי

בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר:

מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא

גזרות.

(בבלי ברכות לג, ע"ב)

 

…וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום

אחד (ויקרא כב,

כח) להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן

לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי

חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל, רק אחרי פועל הכוח המדמה הנמצא

ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם… וזהו הטעם גם כן בשילוח הקן , כי הביצים אשר

שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמן על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך

לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים… ואם היסורין הנפשיים

האלה חשה התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.

(מורה נבוכים

לרמב"ם ג, מ"ח)

 

 

הציפיה לשכר מצווה: גורם מדרבן או מכשלה?

יש מצות שמתן שכרה עושר ויש מצות

שמתן שכרה כבוד ומה מתן שכרה של מצוה זו? שאם אין לך בנים,

אני נותן לך בנים, מנין? שנאמר 'שלח תשלח את האם' ומה שכר אתה נוטל? 'ואת הבנים תקח

לך'.

(דברים רבה פרשה ו)

 

אחר [אלישע בן אבויה] ראה אדם אחד עלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד

בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו

נחש ומת, אמר כתיב (דברים כ"ב) 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח

לך למען ייטב לך והארכת ימים' היכן טובו של זה? והיכן אריכת ימיו של זה? ולא ידע שדרשה ר' עקיבא 'למען ייטב לך'- בעולם

שכלו טוב 'והארכתי ימים' – לעולם שכלו ארוך.

 (קהלת רבה פרשה ז)

 

 

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך

מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך

(הספרי מדגיש "על אויביך – כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק

באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו

תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך

במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן

– גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר

"מכל דבר רע".

(הרש"ר הירש דברים כ"ג, י בתרגום הרב ברויאר)

 

 

קוראים מגיבים

אני מבקש להגיב

על הקריקטורה שהתפרסמה ב'שבת שלום', גיליון 761.

בקריקטורה מצויירים יהודים חבושים כובעים בסגנון חרדי היושבים אצל הכותל

המערבי ואומרים קינות, ובין לבין אחד מהם אומר "הטיסה ב-8.45 תעשה אקספרס צ'ק

אין, הזמנתי מנות גלאט, ניפגש בדיוטי פרי".

הציור, כמו הכיתוב

מכוון כנגד יהודים חרדים.

אודה ולא אבוש:

היה קשה לי לקרוא את הדברים הללו דווקא בגיליון של תשעה באב, שבסופו של הגיליון צוטט

המאמר הנודע שעל פיו "נשוב להיבנות… על ידי אהבת חינם".

נדמה לי שלגיליון

שכותרתו "שלום" לא נכון להקדיש את עמוד השער לשנאה של האחר, גם אם הוא לבוש

בגדים שחורים, גם אם הוא אוכל גלאט, וגם אם הוא אינו חלק מן החברה 'שלנו'.

ובכלל, דפיקה

על החזה של האחר, וקריקטורה שנועדה לתקן אותו – ולא אותנו – לא כל כך מרשימה אותי.

אפשר שאם המאייר הנכבד ואנחנו עמו נפשפש בשיחות שהתנהלו בבתי הכנסיות שלנו, ובקרב בני

הנוער 'שלנו' שהלכו לכותל המערבי, היינו מגלים כמה שיחות שגם עליהן היינו מביטים ורואים

"את חרפתנו".

אני כותב את הדברים

מכיוון שזה האיור השני השנה שמכוון כנגד יהודים חרדים.

בברכה,

עוזי פוקס – כפר

אדומים

 

והרי לנגבהיים

מעיר:

אני מודה לך על

התייחסותך לאיור משבת חזון וכמובן, לא היתה כל כוונה מצדי

לפגוע בקבוצה.

בנוסף יש לי כמה

נקודות לחיזוק חופש הביטוי הויזואלי:

לנושא הסטטיסטי (1): אחוז החרדים

המתמידים ומתפללים בכותל המערבי הוא גבוה; מבט באתר המצלמות בשידור חי מראה את רוב

המבקרים בלבוש שחור.

לנושא הסטטיסטי (2): בשנת תשע"ב

פירסמתי 43 קריקטורות ב-"שבת שלום", ב-5 קריקטורות

יש חרדים בלבוש המסורתי.

לנושא הסטטיסטי (3): אחוז החרדים

באוכלוסיה בישראל הוא 8.5% ; בירושלים הוא 34%;

מזה יוצא שאיני

נותן העדפה מתקנת (מכונה גם אפליה מתקנת) לא לצד הזה ולא לצד ההוא ועיקר הקריקטורה

הוא לגרום לחיוך. תקופת בין הזמנים היא "ה"תקופה של נופש ונסיעות

לחו"ל למתפללי בתי הכנסת, הן של לובשי שחורים והן של חולצות לבנות, הן עם שטריימל

והן עם כיפה סרוגה. ונקווה לקיום המשפט של הנביא שאנו קוראים ב-"שבעה דנחמתא": "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין

יראו בשוב ד' ציון".

הרי לנגבהיים

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות

פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת

לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות

בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                       עוז ושלוםנתיבות שלום