כי תצא תשע"א (גליון מספר 716)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת כי תצא

גליון מס' 716 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים

בַּדֶּרֶךְ

וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם

 הָקֵם

תָּקִים עִמּוֹ.

(דברים כ"ב, ד')

 

 

לא

תראה את חמור אחיך. בפרשת משפטים

(שמות כג, ה) הזכיר 'כי תראה חמור שונאך', וכאן 'חמור

אחיך', ללמדך שאם היה שונאך שיחזור אחיך לענין העזר

שתקום עמו ושתשכח השנאה ותזכור האהבה.

(רבנו בחיי שם,

שם)

 

…מדובר

כאן בסיוע לטעינה, ואילו בשמות כג, ה מדובר בסיוע

לפריקה. שם (פסוקים ד-ה)

השבת אבה ופריקה נידונות כעזרה שיש להגיש אותה אפילו לאויב ולשונא, וזו גם חובה

כלפי הבהמה כדי למנוע צער בעלי חיים, ויאלו כאן מצוות הצלת הרכוש והגשת הסיוע נידונה כחובה כללית

המסדירה את המצב החברתי…תורת ישראל רחוקה היא מאותה הפרזה רגשנית הדורשת מכל אדם

לבטל את עצמיותו ולמסור את נפשו תוך כדי שכחה עצמית. אין היא דורשת את המידה הזאת

כעקרון כללי ורגיל של חיי החברה המשותפים ואין היא סבורה שמעשה טוב ניכר רק על ידי

הקרבה עצמית. השקפה זאת אינה יכולה להיות עקרון כללי, ולא עוד אלא יישומה יבטל כל

משא ומתן חברתי, הואיל ועצם ההפרזה שבה הופכת אותה לאידיאל בלתי מעשי, הרי היא

מאפשרת לאדם המעשי" רק לטפח אנוכיות גסה. העקרון

החברתי היהודי המחייב כל אדם, נותן תוקף מוסרי מלא לדאגת האדם לקיומו ולעצמאותו,

אך בצד דאגת האדם לעצמו, הוא דורש גם את הדאגה לזולת. בה בשעה שאדם עוסק בצורכי

עצמו – ובאותה מידה של כובד ראש – הוא חייב לשתף פעולה בדאגה ובסיוע לשמירת רכוש

חברו ולקידום עסקו של הזולת.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

על ציפורים ובני-אדם

אריאל רטהאוז

לזכר אמי מורתי,

ברכה בת יהודה דוד צוקר ז"ל,

נפטרה ביום יא באלול תשד"ם

מצוות שילוח הקן (דברים כב, ו-ז) היא בבחינת

"מועט המחזיק את המרובה", מצווה לא-שכיחה שכל עניינה ההתייחסות לציפור

ולצאצאיה, ואף על פי כן ניתן להפיק ממנה תובנות מרחיקות-לכת, החורגות בהרבה מתחומה

המצומצם.

את עצם התמונה האימהית

החמה שהתורה מציירת בפסוק ו, "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", אפשר

לקשור לדימויים "ציפוריים" אחרים שבתנ"ך, המשתמעים כמטפורות להגנה

ולפריסת חסות. כך, למשל, בפסוק "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" (דברים לב, יא), ובפסוק "ואשא אתכם על כנפי

נשרים" לפי הדרש (שמות, יט,

ד, ועיין רש"י שם). דימוי המחסה שמעניקות כנפי האל רווח במקרא (ראה תהילים נז, ב, סא, ה, ועוד; רות ב, יב), הוא השתרש

כמטבע-לשון בשפה העברית ("לחסות תחת כנפי השכינה") ועד לדורות האחרונים הצית

את דמיונם של סופרים ומשוררים, למשל בשורות מפורסמות אלו של ח"נ

ביאליק: "בדד, בדד נשארתי, והשכינה אף היא/ כנף ימינה השבורה על ראשי

הרעידה" ("לבדי").

ואולם במקרה זה התהפכו

היוצרות. כאן הציפור איננה המגוננת אלא היא עצמה זקוקה להגנה, וכמובן אין זו

מטפורה: מדובר בציפור ובקן ממשיים, שאפשר להיתקל בהם באמת בשדה או ביער, ולעתים

נדירות אפילו בעיר. עלינו לשלֵח את האֵם ורק אז מותר לנו לקחת את האפרוחים או את

הביצים, ואם נעשה זאת נזכה לטוב ולאריכות ימים.

זו אמנם הגנה חלקית בלבד

– שכן בסופו של דבר מותר לקחת את הצאצאים – אבל בכל זאת הגנה, ועל משמעותה נחלקו

הדעות. כידוע, עניין שילוח הקן מוזכר בגמרא בקשר למשנה הקובעת שהאומר בתפילתו

"על קן ציפור יגיעו רחמיך", מתוך כוונה להוסיף עוד שבח לשבחיו של הקדוש

ברוך הוא, "משַתקין אותו" (ברכות, פרק ה, מ"ג). כדי לנמק

את ההשתקה מביאה הגמרא שני טעמים:

פליגי בה תרי אמוראי במערבא [חלוקים

בזה שני אמוראים בארץ ישראל], רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא.

חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך

הוא רחמים ואינן אלא גזירות. (בבלי, ברכות לג, ע"ב)

שני הטעמים של

האמוראים מציעים בעקיפין שני פירושים שונים למצוות שילוח הקן. לפי הטעם הראשון,

ייתכן בהחלט שסיבת המצווה היא שהקדוש ברוך הוא מרחם על הציפור (ראה מהרש"א שם), אלא שאסור

להכריז על כך בקול רם כי מטֶבע הדברים תתעורר השאלה: ומה לגבי האחרים? כלום אין ה'

מרחם עליהם? כאותם שׂורדי אסונות המספרים בלהט דתי על הנס הגדול שנעשה להם אישית,

בעוד שרבים אחרים הושמדו, גם המתפלל המתואר במשנה עלול לעורר יותר תהיות על חצי

הכוס הריקה מאשר הודיות על המחצית המלאה.

לפי הטעם השני, לעומת

זאת, אין לנמק כלל את מצוות שילוח הקן ברחמי הקדוש ברוך כלפי הציפור: אין אנו

יודעים דבר על הסיבות שבגללם צוּוינו לנהוג דווקא כך, וטעותו של המתפלל היא שבדבריו

התיימר להסביר את המצווה כביטוי של רחמים, בעוד שגם היא, ככל המצוות, איננה אלא גזירה מגבוה. למותר לציין

ששיטה שנייה זו זהה או קרובה לעמדה הגורסת ש"לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את

הבריות" (בראשית רבה, מד, א), עמדה המבטלת

או המצמצמת אף היא את הניסיון לתת טעם ספציפי – הגיוני, מוסרי או מיסטי – לכל

מצווה ומצווה.

הרמב"ם

ב"משנה תורה" פוסק שאכן משַתקים את המתפלל שאמר "מי שריחם על קן

ציפור… ירחם עלינו", ומנמק הלכה זו בטעם השני שהובא בגמרא: "מפני

שמצוות אלו גזירות הכתוב הן ואינן רחמים" (הלכות תפילה, ט, ה"ז, והשווה גם את דבריו

בפירוש המשניות). ואולם ב"מורה נבוכים", בבואו לדון במשמעות המצוות

ברמה הפילוסופית, מתוך גישה שיש למצוות טעמים שניתן לגלותם דרך הדיון והניתוח הרציונאליים,

הוא כותב את ההיפך: אכן טעם מצוות שילוח הקן היא שהתורה מרחמת, מתחשבת בצער

בעלי-החיים. דבריו בנידון זה נחרצים

ומרחיקי-לכת. הוא משווה את האיסור לקחת את "האֵם על הבנים" לאיסור לשחוט

שור או שה ובניהם באותו יום (ויקרא כב, כח), וקובע שטעם אחד

לשניהם:

כן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד בתור סייג והרחקה

פן יישחט הוולד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעלי-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-חיים, מפני שאהבת האם לילדה וגעגועיה אליו אינם נמשכים

אחר השכל, אלא אחר פעולת כוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים

כמו שהוא נמצא באדם. ("מורה נבוכים", ג, מח,

תרגום מ. שוורץ)

זו גישה נועזת, החורגת

כמדומני ממסגרת הדיון ההלכתי המסורתי ב"צער בעלי-חיים",

שהתמקד בסבל הפיזי (השווה למשל את הדיון בשאלה האם

"צער בעלי-חיים" הוא מדאורייתא

או מדרבנן, בבלי, בבא מציעא, לב ע"א- לג ע"א), והמתחקה אחר המשותף לאדם ולבהמה מבחינת תהליכים

נפשיים-רגשיים מסוימים שמחוץ לתחום הרציונאלי. והרמב"ם עושה זאת בלי להפחית

מערכם של אותם רגשות, שהם אמנם קשורים ל"כוח המדַמה" ולכן בוודאי "נמוכים"

יותר, אבל הם בכל זאת ראויים לכבוד, אצל האדם והבהמה גם-יחד. המסקנה המתבקשת היא

שבעל-החיים הוא כשלעצמו מושא של

יחס מוסרי, מעֵין אותו יחס שאנו נותנים לרעינו האנושיים ב"מצוות בין אדם

לחברו" (בכך דברי הרמב"ם מקדימים דיונים

פילוסופיים עכשוויים בתחום הביואֶתיקה, בהם מועלית שאלת

היחס המוסרי לבעלי-החיים).

על עמדה זו של

הרמב"ם חולק הרמב"ן בפירושו לשני המקראות

העוסקים בשילוח הקן, פירוש מקיף ומעמיק שהוא מעֵין חיבור תיאולוגי בזעיר-אנפין.

כמו הרמב"ם ב"מורה", גם הרמב"ן

סבור שיש לחפש ולברר את טעמי המצוות, והוא גם מסכים עמו שיש להשוות את שילוח הקן

לאיסור "אותו ואת בנו", ושהטעם של שתי המצוות הוא, כלשונו, "לבלתי

היות לנו לב אכזרי ולא נרחם". ועם זאת, משמעות הרחמים האלה שונה מזו

שאליה כיוון "הנשר הגדול". נראה שמה שהרמב"ן

אינו מקבל הוא דווקא הטשטוש בין אדם לבעל- חיים

בתחום המעשה האֶתי. התייחסות מוסרית היא לשיטתו עניין בין בני-אדם ואין לבעלי-חיים שום חלק בה. מה שאנו מחוייבים

לרחם על בעלי-החיים הוא לא מתוך

רחמנות או חובה מוסרית כלפיהם, אלא כדי שלא נתרגל למעשים אכזריים ונתאכזר גם לבני-אדם.

וכך הוא כותב בסוף פירושו:

…שאין רחמיו [של האל] מגיעים בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו

מלעשות מהם צורכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת

הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים

הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאוד, ומפני זה אמרו 'טוב

שבטבחים שותפו של עמלק' [בבלי, קידושין פב

ע"א]. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא

גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות.

למרות נקודות

ההסכמה, חלוקים אם כן הרמב"ם והרמב"ן לגבי מקומו

של האדם בעולם הערכים המוסריים: הרמב"ם פותח פתח צר (ובכל זאת פתח) לשבירת

בלעדיות האדם במערכת ההתחייבויות האֶתיות, ואילו הרמב"ן

שומר על בלעדיות זו וממילא על ייחודו של האדם כאובייקט המוסר. אך מדברי שניהם אנו

למדים עקרונות חשובים בתורת המידות, עקרונות שבוודאי אינם סותרים זה את זה.

הרמב"ם מלמד

אותנו שמילות הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה'

" (תהילים לו, ו) לא נאמרו לתפארת

המליצה, ויש להבינן כפשוטן. ואילו מהרמב"ן אנו למֵדים

שהאכזריות היא בין המסוכנות שבמידות-הנפש, שהיא משתלטת בקלות על האדם ומעוותת את

אישיותו, ולכן אין זה מן הראוי להיות סלחניים כלפיה או לטפחה: גם, אפשר להוסיף, כשהיא

מכוונת להעניש את האכזריים או להתגונן מפניהם.

דר' אריאל רטהאוז , חוקר ספרות ומתרגם, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ומנין סמכו חכמים לשלשים

יום? שנאמר 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום.

(משנה תורה

לרמב"ם, הלכות אבל ו , א)

 

 

המלחמה

האמיתית היא פנימית

וזה רמז בזוהר חדש 'כי תצא למלחמה על אויביך', היינו

שתצטרך לילך למלחמה על האויב הגדול הוא השטן, אני מבטיחך 'ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו', אך 'וראית כי בשביה אשת יפת תואר',

רוצה לומר תשים אל לבך שהשכינה הקדושה היא בשביה עבור מעשיך ואם לא תהיה עמה

לפני הדין אין טוב ח"ו, לכן 'וחשקת בה ולקחת כו'

והבאתה אל תוך ביתך' שתמשיך השראת השכינה אצלך, וע"י מה? 'ובכתה את אביה ואת

אמה ירח ימים', היינו חודש אלול שניתן להרבות בו בכיה

על עונות.

(ערבי נחל)

 

כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו

שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.

 (דברים

כד, ה)

 

 

טובת הכלל תלויה במידה רבה באושרו של הפרט

ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין

אותם לשום דבר בעולם:

הבונה

בית וחנכו והנושא ארוסתו או שייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאין

עד תום שנה, שנאמר: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח"

– מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה

שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו .

 (משנה תורה

לרמב"ם, הלכות מלכים ז , י)

 

חובת

האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע

הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל

חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו

ויתמסר לביסוס אושר אשתו…

נראה שזו

ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי

של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם

ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת

הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (הרש"ר הירש דברים כד, ה)

 

 

מחיית

עמלק – לשעה ולדורות

"תמחה

את זכר עמלק" – אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו

למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו – אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי

זכור!

אמר

להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה

אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם.

 (פסיקתא רבתי פרשה יב)

 

וכן מצות

עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק,

מפי השמועה למדו 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו

ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה,ה)

 

"לא תשכח":

אל

תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את

ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק

לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך

כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים

שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם

הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק.

שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת

האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח"

– וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר

לך על עתידו .

(מתוך פירוש הרש"ר

הירש על דברים כה, יט – נכתב בערך ב-1860 !!)

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום

תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס

לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו

בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום

והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית

ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של

ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                    עוז ושלוםנתיבות שלום