"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך לשכן שמו שם"

(דברים כ"ו, ב')

כי סגולת מצות בכורים להורות לאדם מדת ההסתפקות ולא יתקנא בחבירו כלל וכולם שווים לטובה כי מי שיש לו שדות הרבה הביא מכל שדה בכורים ומי שלא הי' לו רק שדה אחת לא הביא רק משדה אחת עכ"ז המצוה הזאת שיהי' שמח בחלקו כי הש"י נתן לו זאת ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"ש במס' אבות איזהו עשיר השמח בחלקו. שהאדם צריך להאמין שכל מזונותיו ועשרו הכל בהשגחת הבורא ב"ה ע"כ לא יהי' לו קנאה על חבירו כי אין זה חלקו ומה שהוא צריך יש לו ובודאי לא נצרך לו יותר. וז"פ וישם לך שלום שיהי' אצלו הכל שלימות בלי חסרון ולא ירצה עוד רק מה שיש לו הוא די.

(תפארת שלמה, פרשת כי תבוא)

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם

נירה נחליאל

לו הייתם מתבקשים לכתוב את קיצור תולדות עם ישראל בעשרה משפטים, מה הייתם בוחרים לכלול בו? אילו עקרונות היו מנחים אתכם? מה היו הקריטריונים להכללה בסיפור? מן הסתם הייתם שוקלים מה חשוב לכם לזכור מתוך ההיסטוריה של עמנו, ומה חשוב לכם לספר ולהעביר לקוראים. בפרשת 'כי תבוא' אנחנו מוצאים סיפור כזה, בעשרה משפטים קצרים:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: ונִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים כו ה-ט)

מה מתולדות עמנו נכלל בסיפור? ואילו אירועים משמעותיים חסרים בו? עד כמה דומה הסיפור הזה לסיפור המדומיין שאתם הייתם כותבים? במשפטים ספורים אלה מתוארת ירידת משפחת יעקב למצרים, צמיחת העם תחת השעבוד הנורא, יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל. אפשר היה לפתוח את הסיפור בנקודה אחרת בזמן – מרגע היות העם, אולי אפילו מיציאת מצרים עצמה, או לחילופין להתחיל מהציווי "לך לך" שניתן לאברהם אבינו. היה אפשר לציין בו את הולדת משה המנהיג המופתי, את הנדודים במדבר וחטאי העם, את בניית המשכן, וכמובן גם את מעמד הר סיני ומתן תורה, שגם הוא, חשוב ככל שיהיה בעינינו, כלל לא מוזכר בסיפור שנבחר.

כדי להבין את הבחירה דווקא בסיפור הזה יש לקרוא אותו בהקשרו – הוא לא נועד לתיעוד קורות העם, אלא לביצוע בקול, כחלק מטקס הבאת הביכורים לכהן בבית המקדש. בטקס, מובא ומועבר טנא הביכורים, אך המביא נדרש גם לספר את סיפורו ובכך הוא מטעין את פרי הביכורים במשמעות היסטורית. פעולת הדיבור על המעשה היא פעולה רפלקטיבית הנותנת לו משמעות נוספת. היא מצהירה ומנכיחה, ומהווה פעולה ייחודית בעצמה.

החקלאי שמביא את ראשית פרי אדמתו אל המקדש אינו מודה לאל במילים נרגשות על היבול שזכה בו, הוא אינו מתפלל לבריאות משפחתו או לשנה גשומה שתביא עימה ברכה חקלאית. הוא מאשר בטקס חגיגי את קיום הבטחת האל לעמו והגעתו לארץ: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג). עם הנחת הטנא המלא כל־טוב לפני ה', מספר החקלאי את סיפור העם. וכך מתאר זאת מרטין בובר:

"אל יאמר האיש המביא את הביכורים למשל: 'אבותיי באו אל הארץ', אלא: "באתי אל הארץ". כאן ממוזגים השניים שהכתוב פונה אליהם, העם והיחיד. "באתי אל הארץ" משמעותו הראשונה אני, עם ישראל, באתי אל הארץ. הדובר מזדהה עם ישראל ומדבר בשמו. … גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען, וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו שבא לכנען בגוף אותו הדור. … בכל שנה כשהוא מביא את ביכורי אדמתו, הוא מעיד מחדש על עצמו כאיש שבא אל הארץ. אילו היה מדבר רק בשם העם, לא היה צריך 'להגיד'. את זה הוא עושה משום שעליו לומר: לא ישראל בלבד, אלא גם האיש העומד בזה בא אל הארץ…" (מ' בובר, "ביכורים", בין עם לארצו).

אפשר להבין שהסיפור שנבחר לקריאה בטקס הביכורים הוא זה שמכוון כולו לכניסה לארץ ולתוצאה שלה – הבאת הביכורים שהבשילו על אדמתה. ועדיין אפשר לתהות מדוע יש לספר את ההיסטוריה הלאומית בשעת הבאת הביכורים, וכאמור, למה דווקא את האירועים ההיסטוריים האלה.

התשובות לתהיות אלה יכולות להיות מגוונות, וביניהן: ברגעים חגיגיים ורשמיים יש צורך ללכד את כל הנוכחים סביב הסיפור המשותף; זו הזדמנות להנחיל לשומעים סיפור אחד, מוסכם; ברגע הסיכום, השיא, מזכירים את התהליך שהוביל אליו.

אז איך יוצרים סיפור משותף? לאחר בלהות 7 באוקטובר א/נשי קהילות העוטף, כוחות הביטחון, המתנדבים הרבים ובעצם החברה הישראלית כולה ניסתה לאסוף את העדויות והסיפורים הרבים לכדי תמונה קוהרנטית שתספר את סיפור היום הנורא ההוא.

לכל אחד הסיפור "שלו", כל סיפור יכול להתחיל מנקודת זמן אחרת, כל סיפור יכול להיות מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, ולפתע נקבל סיפור אחר לגמרי. נסו רק לשער איך היה מסופר סיפור העם מנקודת מבט של מצרי, או במילותיה של מרים הנביאה. לסיפור אחד ויחיד יש כוח מחבר ומאחד, הוא מייצג את הדומה והמשותף שבין כל חלקי העם, אך תמיד אורבת סכנה בקיומו של סיפור אחד בלבד. הסכנה היא שלא נכיר את שאר הסיפורים שקיימים, ולעיתים רוחשים מתחת לפני השטח, שנדחיק מהסיפור ה"רשמי" את החלקים שפחות נעימים לנו, שאולי אנו פחות גאים בהם, וכך לא נוכל להפיק מהם כל לקח, כל למידה משמעותית, ולא נוכל לרפא ולתקן. במקרה של הסיפור שבפרשה, נוכל לחשוב לדוגמא על טראומת חטא המרגלים ומות כל דור המבוגרים במדבר, טרם הכניסה לארץ, כסיפור מודחק ולכן גם לא ניתן לעיבוד.

במאמרו 'הסיפור הלא־מסופר, עוד על התבונה של הקהילה', מתאר דן בר-און מציאות קהילתית בה קיימים במקביל "הסיפור המסופר", החיים הגלויים, המדוברים, בצד "הסיפור הלא־מסופר", הפועל כזרם מעמקים. הסיפור הלא-מסופר הוא סיפור הבית שהותירו מקימי הקהילה מאחור, אך הוא עדיין פועם בליבם. מבלתי יכולת לתת ל'סיפור תשתית זה' ביטוי בחיי היומיום, הופך הסיפור שאינו מסופר למקור לכאבים, לתסכול ולרגשות אשם. חשיפת הסיפור הלא־מסופר תאפשר "פרידה מן הכאב על מה שאבד, והליכה קדימה עם מה שנוצר, כהמשך ולא כאנטי־תיזה".
הכותב התייחס לעליות החלוציות ולתרבות ולזהות שהושארו מאחור עם העלייה לארץ. נדמה שהיום כולנו כבר מכירים בחשיבות הדיבור והסיפור – על הבית שהושאר מאחור, בפועל, ועל ה"בית" של כולנו, שבמובנים רבים איננו עוד כשהיה. בחשיפת עוד ועוד סיפורים משנת המלחמה שאנו חווים, נוכל אולי להבין יותר, לתקן ואף לרפא.

מחיר נוסף של הסיפור היחיד והאחיד הוא מחיקה והשתקה של סיפורי דמויות נוספות, שבהעדר יכולת להשמיע את הסיפור שלהן עלולות לחוש הדרה וחוסר שייכות לאותו סיפור מלכד של "כולם", שהן אינן כלולות בו. כדי להכיר את המגוון ואת השוני יש לחשוף ולשמוע סיפורים נוספים הקיימים במקביל. מכיוון שכותבי הסיפור המשותף מייצגים את הרוב, את המרכז ואת ההגמוניה, בדרך־כלל הסיפורים הלא-מסופרים הם אלו של דמויות השוליים.

הסיפור היחיד מדגיש את המשותף לבני העם, לעיתים אף יוצר אותו באמצעות הסיפור, ויש לו חשיבות רבה ביצירת לכידות. ובכל זאת עלינו לשים לב לא רק לסיפור המרכזי, אלא גם לדמויות הנמצאות כביכול בשולי ההתרחשות, ולשאול תמיד: מי מספר את הסיפור, או במילים אחרות – מיהו ה"יודע", מה הוא יודע ומתי זה נחשב לידע. אנחנו נדרשים לבחון איזה סיפור מסופר ואיזה לא מסופר. שאלות אלה יכולות להוביל אותנו לתשובות מפתיעות ובעיקר לסיפורים אחרים, מגוונים.

הלוואי שנוכל לשזור את הסיפורים כולם, וכך נזכה להתברך: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (דברים כו, טו)

נירה נחליאל ממצפה נטופה, מנהלת פדגוגית במדרשת חנתון, מוסמכת בית המדרש לרבנות ישראלית.

להכניע רום לבבם

והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפר' המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפר' ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זה"ש והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך, וישבת בה…

(כלי יקר על דברים כ״ו, א')

בעבור מה בא השכר?

והיה אם לא תשמע כו' ובסוף הפרשה כתיב כי לא שמעת כו'. כי על מה שעבר בעת הצרות אין האדם נידון שדקדוקי עניות מעבירין האדם על דברו ועל דבר קונו, וכן אמר רשב"י יכול אני לפטור העולם כולו מן הדין כו' שכורת ולא מיין כו', ורק העון מה שלא שמע קודם שנתיסר, ולכן כתוב בתחלת הפרשה אם לא תשמע ואחרי זה כתוב כי לא שמעת בעבר, לא כן בברכות השכר יגיע על ששומר התורה כשהוא מתברך והעושר אינו מגבה לבבו עבור זה בא השכר, לכן בכל הפרשה כתוב כי תשמע אל מצות בהוה.

(משך חכמה, דברים כ״ח)

על מנהיגות וצייתנות
לאורך ספר דברים, כשמשה ניצב בפסגת מנהיגותו, הוא נעשה מחנך, ומסביר לבני הדור החדש, הדור שעתיד לרשת את הארץ ולשבת בה, שהמצוות שה' נתן להם אינן רק צווים אלוהיים. יש בהם גם היגיון שבני אדם מבינים. הן מוסדי ארץ שעליהם יכולה להיבנות חברה חופשיה וצודקת. הן מתחשבות בכבוד האדם. הן מבטיחות את שלמותו שך הטבע. הן נותנות לאדמה הזדמנות לשבות ולהתאושש. הן מחסנות את עם ישראל מפני חוקי הברזל של עלייתן ונפילתן של אומות.

רק אם יכירו בני ישראל באלוהים כריבונם, יהיו מוגנים מפני שתלטנותם של מלכים ושחיתות של הכוח. שוב ושוב אומר משה לעם שאם ישמור את מצוות ה' ייהנה מפריחה, ואם לא יעשה כן יספוג תבוסה, חורבן וגלות. אפשר להבין את הסיבתיות הזו כתופעה על־טבעית, אבל אפשר גם להבינה באופנים שבדרך הטבע.

משום כך משתמש משה משתמש לכל אורכו של ספר דברים בפועל שמ"ע. הוא רוצה שבני ישראל יצייתו לקב"ה, אך לא באופן עיוור ולא מתוך פחד בלבד. ה' איננו שליט עריץ. בני ישראל צריכים לדעת זאת מתוך התנסות ישירה. הם כבר ראו איך ה' בורא שמים וארץ. בחר בהם לעמו, הוציאם מעבדות לחירות. זן אותם וסוכך עליהם כל שנות הנדודים, והובילם לניצחון על אויביהם. ה' נתן להם את התורה לא למענו אלא למענם. כדברי וייס הלבני, התורה "מזמינה את מקבל החוקים ללמוד את האפקט המיטיב שלהם, ועל ידי כל מכבדת אותו ונותנת לו תחושה שהוא שותף בהם.

(הרב יונתן זקס מתוך שיג ושיח לספר דברים פרשת כי תבוא)

ביכורים

רוֹאֶה שׁוּרָה שֶׁבִּכְּרָה

שִׁיר שֶׁבכִּרֵּ

נוֹתֵן בָּהֶם סִימָן וְאוֹמֵר

הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים.

טֶרֶם יִהְיוּ לְסֵפֶר

מנְפַָּם בנְּפָהָ

מַעֲבִירָם תַּחַת שִׁבְטוֹ

לֹא יָחוּס וְלֹא יְרַחֵם

מַעֲמִידָם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן

קוֹרְאָם בְּשֵׁם

וְכוֹרְכָם יַחַד.

וְיִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְעָלָיו

שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁוּ בּוֹ

וְלֹא הוּא בָּהֶם

שֶׁאפֲלִ וּ ספֵרֶ

תּוֹרָה שֶׁבַּהֵיכָל

צָרִיךְ מַזָּל.

(ישראל ורמן , משיב הרוח, קיץ תשפ"ב)