כי תבוא תש"ף, גיליון 1167

 וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד

 וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם

 וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

(דברים כ"ח, ס"ו)

איור: הרי לנגבהיים

תלאים וגו. אמר רבי חנן: 'והיו חייך תלואים לך מנגד', זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם – זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר.

 (מנחות קג, ע"ב)

לא נתבאר סידור וטעם דרשה זו, ונראה דיתבאר עפ"י המבואר בכמה מקומות בש"ס, דיסוד מחייתו של אדם הוא הקרקע, וכל שאין לו קרקע אינו אדם (יבמות ס"ג, ע"א), כי לכל דבר יש חשש אבידה גניבה וגזילה, לבד מן הקרקע, ולכן זה שאין לו קרקע אף אם עשיר הוא, בכל זאת אין חייו בטוחים, אחרי כי תלוי הוא בכספו, וכספו עצמו אינו דבר בטוח וקיים. ועל דעת זה פירשנו בביאור קהלת (ה' ט') 'ומי אוהב בהמון לא תבואה', ודרשו שם במדרש רבה, שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, ע"כ, ורצונו לומר: אחר שאינו בטוח בממונו אין לו הנאה נאמנה מכספו, כי תמיד דואג הוא לבטחונם, ועיין עוד מה שכתבנו שם בביאור הלשון מלך לשדה נעבד.

אמנם, אעפ"י כן אינו דומה חסרון העשיר לחסרון הבינוני וחסרון הבינוני לחסרון העני ודל, כמובן. ועל פי זה מסדר בתוכחה כאן 'והיו חייך תלואים לך מנגד' – זה הלוקח תבואה משנה לשנה, כלומר, אעפ"י שהוא עשיר ויש לו היכולת להכין תבואה לכל השנה, בכל זאת נקרא שחייו תלואים לו מנגד, מפני שהכסף בכלל הוא קנין חלש, לא חזק ואיתן כמו הקרקעות. וקרוב לומר דמפרש הלשון 'מנגד' מלשון חלישות, כמו חלש ואנגיד (בבא בתרא י', ע"ב) ורצונו לומר מקנין קל וחלש שהוא הכסף, מפני שעלול להפסד וכמה מאורכות, ותדאג על זה. 'ופחדת לילה ויומם' – זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, רצונו לומר גרוע מזה זה, שאין לו היכולת להכין רק לשבוע אחד ומצבו תמיד בפחד, ועוד גרוע מזה מי שאי אפשר לו להכין כלל מזמן לזמן, ורק על כל סעודה וסעודה קונה הוא מן הנחתום, וזה הוא שסומך על הפלטר, וזה ממש 'אינו מאמין בחייו', כי אין לו גם תקווה קלה למזונות יום אחד.

(תורה תמימה על התורה שם)


תלאים – באל"ף תחת ה"א השורש, והטעם, כדבר התלוי באוויר שאין לסמוך עליו, וכל ספק קרוי תלוי, והוסיף להפליג באמרו 'מנגד', שיהיה כדבר התלוי רחוק ממנו, מול עיניו, והוא רואה אותו, מושיט את ידו אליו ולא ידע אם ישיגו, וזהו 'ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך'.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


צידוק הדין בישראל ונגד ישראל

דבורה גריינימן

את נאום הבכורה שלה כחברת כנסת חדשה ב-11 לאוגוסט סיימה תהילה פרידמן בדמעות, במילות אזהרה: "אלה ימי הבית השלישי. ובדיוק כמו השניים שקדמו לו – הוא שביר. הוא דליק. הוא לא מובן מאליו. היציבות שלו היא באחריותנו. הקיום שלו תלוי בנו. זאת המשמרת שלנו."

את השבירות הזאת מהדהדת פרשתנו במשך חמישים וארבעה פסוקים, המתארים את האסונות שיהיו מנת חלקנו במידה שלא נשמע "בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו" (דברים כח, טו).

הפסוק מתייחס למכלול המצוות והחוקים המפורטים בתורה, אולם מסכת הברכות והקללות בפרק כח של ספר דברים באה בעקבות רשימת חטאים בפרק כז, שמתייחסת קודם-כל לעבודה זרה וביתר שאת לאי-צדק כלפי החלשים, לליקויים בכבוד הבריות, לעריות ולשחיתויות ("ארור מקלה אביו ואמו… ארור משגה עוור בדרך… ארור מטה משפט גר-יתום ואלמנה… ארור שוכב עם אשת אביו… ארור מכה רעהו בסתר… ארור לוקח שוחד…"). כלומר – לדברים שמרעילים את החברה מבפנים אבל עשויים לעבור מתחת לרדאר, מעשים שבשגרה הנעשים בסתר, או שהבריות עשויים לעבור עליהם לסדר היום. אבל בדיוק אלה הדברים שהנביאים היו עתידים להתנבא נגדם, בחמת זעם, עד טירוף הדעת, אבל גם בייאוש. הם ידעו שדווקא המעשים האלה עשויים להביא את העם לאבדון, כפי שמעיד פסוק סג: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ."

הצגת ה' עצמו כשש על אובדנו של ישראל החרידה את חז"ל, שדייקו: "אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש' ולא כתיב 'ישוש' – ש"מ" (מגילה י, ע"ב). לא ה' עצמו שש, אלא בחשיפת ישראל לחורבן, הוא מאפשר לאויבים לשוש על אסוננו. ואנחנו ערים היטב לכך, במרחק אלפי השנים שעברו מאז הושמעו הקללות האלה, שהן התגשמו במלואן, ולא רק פעם אחת, אלא פעמים רבות במקומות ובזמנים שונים.

לדבריו של ר' אלעזר הקיש מו"ר הפרופ' דוד בלומנטל1 קטע מתוך מסכת יבמות:

נתינים, דוד גזר עליהם שנאמר: (שמואל ב כא, ב) "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו'". מאי טעמא גזר עלייהו דכתיב: (שמואל ב כא, א) "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה". שנה ראשונה אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם דכתיב: (דברים יא, טז) "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'". בדקו ולא מצאו. שניה אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב: (ירמיהו ג, ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו'". בדקו ולא מצאו. שלישית אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין, דכתיב: (משלי כה, יד) "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר". בדקו ולא מצאו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. מיד "ויבקש דוד את פני ה'". […] "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים". […] וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

אמר דוד […]: נתינים ניקרינהו ונפייסינהו: (שמואל ב כא, ב) "ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'? ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו'".

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה. מיד נתווספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: (מלכים א ה, כט) "ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר". ודלמא ישראל הוו לא סלקא דעתך דכתיב: (מלכים א ט, כב) ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד".

דוד אמנם היה יריבו של שאול, אולם, לפי הסיפור, לא הוא הגה את ההמתה המזוויעה של שבעת בניו ונכדיו של קודמו במלוכה. הוא נאלץ למסור אותם לגורלם בשל אי-הצדק שנעשה לגבעונים, בני בריתם של ישראל – אי צדק שעד אז כנראה איש מאנשיו לא התייחס אליו, כי הגבעונים לא היו מבני ישראל.

בלומנטל מביא את הקטע הנ"ל כדי להדגים איך חז"ל הצדיקו הפעלת אלימות במקרים מסוימים, על-ידי אלוקים ואדם, גם אם במרבית ההקשרים מביעים חז"ל סלידה מנקיטת אלימות והתנגדות אפילו לתגובות אלימות כלפי אויבים ותוקפים. במקרה הזה, מוצגת האלימות כמוצדקת על-ידי רף היושר המצופה מבני ישראל – לא רק מאנשי השורה אלא אף מבני המלכים, אנשי האצולה.

לצד זה, אני מבקשת להצביע על הדמיון בין רשימת החטאים שמציע דוד כעילות למכת הרעב שבה ניגף ה' את ישראל לבין הרשימה שמופיעה בפרק כז בפרשתנו: עבודה זרה, עריות, קפיצת היד כלפי החלשים. לבסוף מתגלה מקור הרעה באי-צדק שנעשה כלפי הנתינים – תושבים שלא היו מבני ישראל.

אכן, קיומנו בארצנו שביר! אמנם אין זה מקובל בימינו לייחס את האסונות שפקדו את עמנו לחטאיו; הרי שום "חטא" לא יצדיק את הזוועות שחווינו במאה ה-20, וממילא לא נוכל לייצב את עצמנו במקומו של דוד המלך על-מנת להצביע על חטאים אפשריים שיכלו להצדיק עונש כזה. עם זאת אין ספק שפרשתנו מובילה למסקנה שהשחיתות האוכלת מבפנים, אותם המעשים שאנחנו נוטים להסיט את המבט מהם, חושפת את העם היושב בציון להרס, מבפנים ומבחוץ. ואין כאן הנחות לעם שרק 40 שנה קודם לכן נחלץ מזוועות העבדות במצרים. רף היושר המחמיר שלפיו נשפט העם היושב בציון לעולם עומד, באופן מוחלט, בכל תנאי, גם עם ה"עוברים ושבים" אינם נמדדים באותו סרגל.

מי ייתן שיקוימו בנו דבריה המנחמים של ההפטרה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"

1. David R. Blumenthal, The Banality of Good and Evil: Moral Lessons from the Shoah and Jewish Tradition (Washington, DC: Georgetown University Press, 1999), pp. 215–216.

דבורה גריינימן היא העורכת הכללית של כתב העת "נשים" ללימודי נשים ומגדר, ועורכת ספרים באקדמיה הלאומית למדעים בירושלים. היא חברה ב"עוז ושלום" ובקהילת ידידיה.


אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

(דברים כז, יט)

כי אין לו עוזר, וכן יתום ואלמנה, והנה גם הוא בסתר, אבל אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר היתום והאלמנה אין להם כוח.

(ריש"ר רג'יו שם, שם)

…והנה מתפרש אלמנה שהיא אלמנת גר, ולא נתגיירה אלא בשביל אישה, משום הכי כשנתאלמנה, חוזרת מדרך היהדות וצריכה יסור (הדרכה והכוונה), ומכל מקום אסור להטות משפטה.

(העמק דבר שם, שם)

על פי ההקשר, זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: "ארור" – לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה', אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה': כלפי חוץ, הוא נוהג כבוד באביו ובאמו, אך בסתר לבו הוא מתנשא עליהם בזלזול; בעיני הבריות הוא שומר על שמו הטוב כאדם ישר, אך באין רואים הוא מצמצם את תחומו החוקי של רעהו כדי להפיק תועלת לעצמו; באזני חכמים ופקחים הוא מדבר בהתלהבות על עזרה לזולת, אך הוא ממיט שואה על עוורים וקצרי ראייה; הוא מכניע את עצמו בפני גדולים וחזקים, אך הוא נמנע מלקיים את חובתו האנושית כלפי חלשים וחסרי ישע… בקהילתו רוחשים לו אמון בלתי-מוגבל, אך הוא מנצל אותו לרעה על ידי שחיתות במסתרים…

(הרש"ר הירש שם, שם)

ובגוים ההם לא תרגיע – לא תמצא מנוחה ומרגוע מצרות נפשך. והנה אין ספק שזה עונש גדול כחביריו שבעניין, אבל מתוכו למדנו דבר נחמה, והוא שלא יעזבם ה' לנצח, עד שימצאו מנוח בין הגוים אשר יבואו שם ויבחרו לשבת עמהם לעולם, ויתיאשו מן הגאולה, אלא תמיד יהיו אצלם כגרים וכעבדים, ואף אם קצתם ימירו דתם ויעבדו לאלילי העמים עץ ואבן, האומה בכללה לא תחדל מהיות עם ה' וצאן מרעיתו, והוא יתברך לא ירצה שיצא הצאן הזה מעדרו לעולם, כמאמר הנביא, והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים 'נהיה כגוים וכו'… לשרת עץ ואבן חי אני נאום ה' וכו' (יחזקאל כ, ל"ב) וכל אותה פרשה.

(רג'יו כח, סה)

גם הגרים, הנכנסים תחת כנפי השכינה הם בני אברהם

הגר מביא [ביכורים] וקורא, שנאמר לאברהם "אב המון גוים נתתיך" הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ וכן כהנים ולוים מביאין וקורין מפני שיש להן ערי מגרש.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות בכורים ד, ג)

'מראשית כל פרי האדמה' – חינוך לענווה ולנדיבות ומאבק בזחיחות הדעת

כל הרֵאשיות נועדו לאל כדי שתושרש מידת הנדיבות ותמעט הרעבתנות לאכול ולהרוויח… במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוּב שהאל מעניק, כדי שהאדם יֵדע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת הרבה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים ה', 15) מפני שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחונך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת והזנחת הדעות הנכונות: 'פן תאכל ושֹבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך יִרביֻּן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורָם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים… ואמרת בלבבך: כֹחי ועֹצם ידי עשֹה לי את החיִל הזה (שם, ח', 12-17). והוא אמר: 'וישמן ישֻרוּן ויבעט [שָמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, ויטֹש אלוה עשֹהו, וַיְנַבֵּל צור ישֻעתו' (שם, ל"ב, 15). בגלל חשש זה ציווה על מקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו.

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, לט – תרגום מיכאל שוורץ)

"והלכת בדרכיו": כינויי הקב"ה הן המידות שעל האדם לאמץ

כך למדו בפירוש מצוה זו ["והלכת בדרכיו"] : מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות א, ו)

"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו"

"כי תשמור" באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להיבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו… וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו. ..ויש כמה מצוות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן 'והלכת בדרכיו' שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחילה

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.