כי תבוא תשע”ט, גיליון 1119

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב,

 אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אלקיך וּלְבֵיתֶךָ.

(דברים כ"ו, י"א)

איור: הרי לנגבהיים

וטעם אתה והלוי והגר. שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך.

(אבן עזרא שם, שם)

אשר בקרבך. זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך כי הוא אינו 'גר', אבל הוא יושב בקרבך.

(אדרת אליהו)

ושמחת בכל הטוב. של הנפש והגוף יחד. היינו. אשר נתן לך ה׳ אלהיך. שאתה מרגיש גדולת הנפש באלהות.

ולביתך. היינו הרחבת צרכי הבית.

והלוי. שהוא תלמיד חכם שבבית אשר על שפתיו מוסיף לקח נפשך לגדולת הדעת בה׳.

(העמק דבר שם, שם)

והגר אשר בקרבך מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'לאבותינו'. אמנם הרמב"ם כתב בהלכות ביכורים שמביא וקורא, דהואיל וניתנה הארץ לאברהם ונקרא 'אב המון גוים' שפיר קאמר 'ולאבותינו'.

(ברטנורא על התורה שם, שם)


הִגִּיעוּ אֵלַי שְׁאֵלוֹת מָרָנָא וְרַבָּנָא* עוֹבַדְיָה, הַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין גֵּר צֶדֶק, יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלוֹ, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּא לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.

שאלה ראשונה – עַל עִסְקֵי הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ אוֹ אִם תִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, הֲיֵשׁ לְךָ* לוֹמַר 'אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ', וַ'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו', וַ'אֲשֶׁר הִבְדִּילָנוּ', וַ'אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ', וְ'שֶׁהִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ', וְ'שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם', וְ'שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ', וְכֹל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ.

תשובה – יֵשׁ לְךָ לוֹמַר הַכֹּל כְּתִקְנָן, וְאַל תְּשַׁנֶּה דָּבָר, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵל וִיבָרֵךְ כֹּל אֶזְרָח מִיִּשְׂרָאֵל כָּךְ רָאוּי לְךָ לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל, בֵּין שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ יְחִידִי בֵּין שֶׁהָיִיתָ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְעִקַּר הַדָּבָר, שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא שֶׁלִּמֵּד כֹּל הָעָם* וְהִשְׂכִּילָם, וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְיִחוּדוֹ שֶׁל הַקב"ה, וּבָעַט בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵפֵר עֲבוֹדָתָהּ, וְהִכְנִיס רַבִּים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְלִמְּדָם וְהוֹרָם, וְצִוָּה בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ לִשְׁמֹר דֶּרֶך ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" וְגוֹ' (בראשית יח, יט). לְפִיכָךְ כֹּל מִי שֶׁיִּתְגַּיֵּר עַד סוֹף כֹּל הַדּוֹרוֹת, וְכֹל הַמְיַחֵד שְׁמוֹ שֶׁל הַקב"ה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וּבְנֵי בֵּיתוֹ הֵן, וְכֻלָּן הֶחֱזִיר לְמוּטָב. כְּשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיר אַנְשֵׁי דּוֹרוֹ בְּפִיו וּבְלִמּוּדוֹ, כָּךְ הֶחֱזִיר כֹּל הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּר בְּצַוָּאָתוֹ שֶׁצִּוָּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ. נִמְצָא אַבְרָהָם אָבִינוּ אָב לְזַרְעוֹ הַכְּשֵׁרִים הַהוֹלְכִים בִּדְרָכָיו, וְאָב לְתַלְמִידָיו, וְהֵם כֹּל גֵּר שֶׁיִתְגַּיֵּר. לְפִיכָךְ יֵשׁ לְךָ לוֹמַר 'אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ', שֶׁאַבְרָהָם הוּא אָבִיךָ, וְיֵשׁ לְךָ לוֹמַר 'שֶׁהִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ', שֶׁלְּאַבְרָהָם נִתְּנָה הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"

 (תשובת הרמב"ם לעובדיה הגר חלק א, שם יג, יז.)


"לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"

יעל ברנר-ויגודה

לכבודם של הורי,

 רבקה ודוד ברנר

רבות הקללות המוזכרות בפרשתנו, מהן הבאות על הפרט ומהן הבאות על הכלל, מהן במסתרין ומהן בחוצות העיר. על פרק הקללות כולו שורה אווירה של אי נחת. ארעיות בזמן ובמקום, המותירות את האדם לעצמו עזוב ללא חסד. "וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". מעניינת אם כן הדרך בה נחתמת הפרשה באירוע שכל אחד ממאפייניו נושא אופי סימבולי המסמן את השפל ואת נקודת האל-חזור.

וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם, בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לֹא-תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה (דברים כח, סח).

החזרת העם למצרים, באופן יזום בידי הקב"ה, מפֵרה את ההבטחה שניתנה מפיו אי אז על הים "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג). אולם על אף שהחזרה היא לאותו המקום ממנו יצאו, הדרך אינה אותה הדרך. הפעם מוּשב העם באוניות, ובעל כורחו. הוא איננו שב בעצמו אל פרק קודם בסיפורו הוא, כי אין דרך לשוב לאותו המקום. העבר סגור בפניו. הדברים מודגשים ביתר שאת כשהעם מבקש לו ריבון חדש-ישן להשתעבד לו, "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם… לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". אולם גם מצרים שהייתה איננה קיימת עוד ועל כן "ְאֵין קֹנֶה". כך נותר העם ללא בעלים, פליט ללא ארץ.

סיומה של פרשיית הקללות מבליט את הקשר בין היחס למצרים ושאלת הברית הכרוכים זה בזה לאורך חייו של העם. בראשית ישנה ההבטחה על הים, הניתנה אל העם המפוחד, הנרדף, בה הקב"ה מבטיח "לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם". זוהי הבטחה לעבד כי שחרורו מוחלט וכי אדונו לא יבוא לדרוש אותו עוד. הבטחה שנועדה להשקיט את הפחד ולאפשר את היציאה לחירות. עם זאת, אותה אפשרות השיבה למצרים מופיעה שוב במהופך, הפעם כאזהרה, ברגע בו החירות מתגבשת לכדי ריבונות. בפרשייה בדברים העוסקת באיסורי המלך, נתפסת המלכת המלך כצעד של ממימוש הריבונות "וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ " (דברים יז, ד). בתוך העצמאות החדשה מוזהר המלך, ובמידה גם העם שהמליכו, מפני הפיתויים הרובצים לפתחו: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַה' אָמַר לָכֶם 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד'. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד." (דברים יז, טז-יז). שלושה איסורים טריוויאליים באופיים: איסור ריבוי נשים, סוסים כסף וזהב. כל אותם פיתויים משחיתים, המנצלים את משאבי המדינה לטובת הכתר והשם. פיתויים שהתקיימו ועודם קיימים בכל מוקד כוח. אולם איסור אחד מביניהם חריג ואינו מובן – האיסור להוריד את העם מצרימה. לא זו בלבד, אלא שהפסוק אף מחזק את האיסור בפרפרזה על הנאמר בשמות על הים "וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב…". וכי מדוע יעלה על הדעת שמלך ישראל, ריבון בארצו, יבקש להשיב את העם מצרימה? מה מהות המשיכה אל הארץ ההיא ואל עברו של העם? ומדוע הפיתוי לשוב מצרימה רובץ דווקא לפתחו של המלך?

ניסיון לפתור שאלות אלו מעלה איזכור נוסף של הקשר בין מלך ישראל למצרים. בשיר השירים, המיוחס למלך שלמה, פותח האהוב את דבריו אל אהובתו במלים "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (שיר השירים א, ט). במגילה בה האהבה ודימוייה נפרשים אל מרחבי הטבע החופשי, נדמית האהובה דווקא לסוסה מסוסותיו, רכוש מרכושו, של המלך פרעה. בדימוי זה מותכים יחדיו שלושה מאיסורי המלך, איסור הסוסים, איסור הנשים ואיסור הירידה למצרים, ומחזקים את ממשות המשיכה של דמות המלך היהודי אל רכושו ועוצמתו של מלך מצרים. משיכתו של המלך אל הבלתי מושג. הבלתי מושג הוא הרי מנושאיו המובהקים של שיר השירים, המגולם בדמות אהובה מעבר לכפות המנעול. מצרים מגלמת כאן באופן פרדוקסלי את האהובה שאין כמוה בין אלף נשותיו, את מושא הכמיהה הנותר מעבר לקיים, בתחום המיוחל בלבד, וזאת על אף או אולי דווקא בשל העובדה כי נישואיו הראשונים של שלמה בספר מלכים הם דווקא עם בת פרעה: "וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַ‍ִם סָבִיב" (מלכים א, ג). ויש לשים לב לדגש בפסוק על הקשר שרואה שלמה בין השלמת בנית בית המקדש לברית הנוצרת עם פרעה כחלק מכינון מלכותו.

מצרים המיוחלת, אם כן, מתגלה כמקור משיכה עצום עבור העם ומלכו. איסור השיבה למצרים משקף מציאות סימבולית, אך יש לו ביטוי קונקרטי כמקום האחד בעולם שהישיבה בו אסורה. וכך מדגיש הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות בפרק ה' סעיפים ז-ח:

ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצריים: מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר – הכול אסור להתיישב בה.

ובשלושה מקומות, הזהירה תורה שלא לשוב למצריים – "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז) "לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח, סח) "לא תוסיפו לראותם עוד, עד עולם" (שמות יד, יג) ואלכסנדרייה בכלל האיסור.

מצרים של הרמב"ם איננה עוד אותה אימפריה רבת עוצמה, אולם האיסור לשבת בה נותר בעינו גם עבור העם שכבר גם הוא אינו יושב בארצו. לומר, גם מתוך הנדודים- מצרים אינה מקום למצוא בו מנוח. האיסור הקונקרטי מחזק בתורו את תוקפו הסימבולי של מושא האיסור.

אנו רואים אם כן כי מצרים מופיעה בתחנות שונות לאורך התפתחותו של העם מכריתת הברית על הים, דרך המלך הריבוני, ועד לעיצובה כחלק ממערכת החוק הפורמלית. בכל אחת מהתחנות הללו אנו מוזהרים מפניה, מפני הכמיהה שלנו אליה. האם ייתכן כי הסכנה במשיכה הגדולה למצרים היא המחשבה כי הנוסטלגיה משקפת אלטרנטיבה ממשית למציאות, וכי ניתן יהיה לצעוד חזרה בחרבה בתוך הים אל עבר העבר ולהתנער מההווה? אולי המשיכה אל העבר הנוסטלגי תמיד עומדת לפתחנו, אולם מצרים מייצגת לא רק מחוז געגועים אלא משיכה אל מצב סביל ונטול בחירה. הגעגוע הוא אל המקום בו אין צורך להכריע. לא לחינם מופיע הפיתוי לשוב אל העבדות דווקא מתוך חירות וריבונות. החירות היא גם נטל ואיום, ועל כן נאסר על המלך במפורש לוותר על ריבונותו. משל היינו אומרים: אל תדמו בנפשיכם להימלט מצרים משאלות ומאתגרי המציאות העכשווית. עם נטילת המושכות שוב איננו חופשיים להרפות מהם, אלא שֹוּמה עלינו להשתמש בכוחה של הריבונות על מנת לבחור בטוב ולהיטיב עם ההווה והעתיד.

דר' יעל ברנר-ויגודה היא מתמחה באונקולוגיה בשערי צדק


"וירֵעו אותנו המצרים"

ואומרו 'וירעו אתנו המצרים וגו", פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו, פירוש עשו אותנו רעים כמותם, כי המזג כשיסריח ימשיך אליו רצון הנפש.

 (אור החיים דברים כו, ו)

'וירעו לנו' מיבעי, כמו דכתיב בפ' חוקת, אלא הפירוש "וירעו אותנו המצרים": עשו אותנו לרעים ולכפויי טובה, עד חשדו ואמרו "ונוסף גם הוא על שונאינו…", מה שלא עלה על דעת ישראל. והסיבה לזה היה בעוון ישראל כמבואר בפרשת ברית בין הבתרים, שמרוב שלוה בקשו המה להשכיח שם ישראל מהם, וגם זה בכלל "ורעו אותנו" שעו אותנו רעים לה'.

(הנצי"ב, "העמק דבר", דברים כו, ו)

אין לאף אדם או קבוצה מונופול על התורה

'וידבר משה והכהנים הלוים' מה דברים היו שם? ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה: נטלת את התורה ונתת לכהנים, שנאמר 'ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים', אמר להם משה: רצונכם שיכרתו לכם ברית שכל מי שמבקש ללמוד תורה לא יהא נמנע? אמרו לו: הן. עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה, שנאמר 'אל כל ישראל לאמר', אמר להם משה: 'היום הזה נהיית לעם'.

 (ילקוט שמעוני דברים פרק כז המשך סימן תתקלח)

"והלכת בדרכיו"

'תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו' (דברים כ"ח ט') בדרכי שמים – מה דרכי שמים, רחום ורחמן על הרשעים ומקבלן בתשובה, כך אתם תהיו רחמנים זה על זה. דבר אחר: מה דרכי שמים חנון נותן מתנות חנם ליודעין אתו ולשאין יודעין אותו, כך אתם תנו מתנות זה לזה. ד"א: מה דרכי שמים ארך אפים מאריך רוחו עם הרשעים ומקבלן בתשובה, כך תהיו אתם מאריכין פנים זה לזה לטובה ואל תהיו מאריכין פנים זה לזה לפורענות. דבר אחר מה דרכי שמים רב חסד מטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאים פנים כלפי טובה לעשותה יותר מן הרעה.

(תנא דבי אליהו רבא פרשה כד)

ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין "ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק" וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות א , ה-ו)

"והלכת בדרכיו": אין לתרץ זלזול במצוות בין אדם לחברו על-ידי "דבקות בה'"

יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו.

(דברים כח, ט)

"כי תשמור" באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו… וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו…ויש כמה מצוות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן 'והלכת בדרכיו' שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחילה…

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)

"וכתבת על האבנים… באר היטב": בשבעים לשון

"באר היטב" מורה אפוא , שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות, ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים.

(הרש"ר הירש דברים כ"ז, ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.