כי תבוא תשע"ו, גיליון 970

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.

(דברים כח, ו)

 Ki Tavo 2016

 איור: הרי לנגבהיים

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך – שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם.

(רש"י שם, שם)

 

ברוך אתה בבואך – אמר ר' יהודה בר סימון: המקרא הזה מדבר במשה; 'בבואך' – זה משה, בביאתו לעולם קירב רחוקים זו בתיה בת פרעה, 'וברוך אתה בצאתך' – זה משה ביציאתו מן העולם קירב רחוקים – זה ראובן, מנין? שנא' (דברים לג) 'יחי ראובן ואל ימות' .. ד"א: ברוך אתה בבואך – בביאתך לעולם, וברוך אתה בצאתך – ביציאתך מן העולם; א"ר ברכיה: כתיב (קהלת ג) 'עת ללדת ועת למות' וכי אין אנו יודעין שעת הוא שאדם נולד ועת הוא שאדם מת? אלא: אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו; מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו, נקי. הוי 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'.

(דברים רבה – פרשה ז פסקה ה)

לכן נקראת שנה כך על שם שההנהגה משתנית משנה לשנה, וצריכים להכין בסוף השנה על כל תהלוכות השנה החדשה, ולכן אלול הוא קודם תשרי, שבאלול צריך אדם להכין עצמו בקבלת עול מלכות שמים, וכפי מה שמחזיקים יחד כדאיתא 'אתם נצבים וכו" כלכם אגודה אחת כך משיגים מלכות שמים, ושבת הוא ג"כ כך שהוא מוסיף ברכה על אח"כ כדאיתא 'משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות', וכתוב 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – שצאת השנה נותנת ברכה על השנה החדשה, 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך', היינו שצריכים לעשות הכנה על השנה החדשה, ולכן כתוב קודם 'ברוך אתה בבואך' ואח"כ וברוך אתה בצאתך, שהברכה בבואך באה ממה שמכינים קודם בצאתך.

 (ספר אמרי אמת – פרשת נצבים)

 


מקרא ביכורים

דליה מרקס

עבודת אלוהים במקרא היא עניין הירארכי. הפנייה לאל בטקסים המתוארים בתנ"ך מתווכת על-ידי כוהנים, לווים ומנהיגים. בנוסף, אנו מוצאים בתנ"ך תפילות רבות של אישים הנושאים פניהם למרום בתפילה הקשורה באירוע חיים ספציפי. מעצם טיבן, תפילות מן הסוג הזה הן ספונטניות על פי רוב ונועדו להיאמר פעם אחת בלבד. אולם מה בדבר הדתיוּת של האדם הפשוט? בכל התורה כולה נוכל למצוא רק שני מקרים בלבד שבהן היחיד מישראל מחויב באופן מפורש באמירת תפילה. שני המקרים הללו נמצאים בפרשתנו: מקרא ביכורים, החיוב על כל איכר המביא את ביכוריו אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" לומר דברי שבח ותודה, לנוכח הכהן אמנם, אבל בפני האל (דברים כו, א-יא) וווידוי מעשר (שם, יב-טו).

המתח בין הדתיות הישירה והבלתי אמצעית של המאמינים ובין תלותם בממסדים דתיים עתיד להפרות את תרבות ישראל לדורותיה. כאן נעסוק במקרא ביכורים, המייצג מקרה ביניים, שכן עניינו חיוב של היחיד בעמידה בפני אלוהים מחד גיסא, ומאידך גיסא עניינו אמירה של טקסט ליטורגי קבוע, בנוכחות הכהן בקרבת המזבח ב"מקום אשר יבחר". להלן נעסוק בשלושה עניינים הקשורים בהשתמעויות ובגלגולים ההיסטוריים הרעיוניים והפוליטיים הקשורים בהבאת הביכורים ובמקרא הביכורים.1

א. הזרה כפולה

מקרא הביכורים הוא טקסט נועז, ונועזותו מתבטאת בהזרה הכפולה המגולמת בו—הוא תובע מישראל הנודדים במדבר ללא אדמת קבע לדַמות עצמם כאיכרים היושבים לבטח על אדמתם; בה בשעה דורש מהאיכרים היושבים על אדמתם לזכור את ימי נדודיהם במדבר, ובהכרח גם להרהר על שבריריות חייהם שלהם. הוא מזכיר לנודדים במדבר שיבוא יום והם יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, ודווקא אז יהיה עליהם להיזכר בנדודי המדבר ובעובדה שאין הם בעלי הארץ שעליה הם יושבים. ובלשון הרמב"ם המסביר את טעם מצוות הישיבה בסוכה: "שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה" (מורה נבוכים ג, מג). הדבר דומה מעט לשיר "היו זמנים", של חיים חפר, שבו "נזכרים" לוחמי הפלמ"ח במלחמת השחרור בימים שטרם היו, ומספרים על מה ש"היה" בזקנתם עת הגב יהיה "כפוף כחטוטרת".

התורה מתארת פרוטוקול של התנהגות טקסית בעת הבאת הביכורים. האיכר עומד בפני הכהן ומצהיר בפניו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (כו, ג). העולים לרגל מכפריהם הרחוקים או הקרובים חווים באמצעות הדברים הללו את ההיסטוריה היהודית בגופם שלהם. בכל דור ודור חייב האיכר לראות את עצמו, ולו לרגע, כנווד חסר קרקע. החזרה על ההיסטוריה הלא-כל-כך מחמיאה נועדה לשמש תריס בפני יהירותו של בעל האדמה.

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ד). מכאן, שהטקס מתקיים בתוככי המקדש, בסמוך למזבח, מקום שאנשים מישראל אינם מגיעים אליו דרך שגרה. הבאת הביכורים, המעשה החקלאי, היא חוויה של כניסה לתוככי הקודש ממש. האיכר ממשיך, ומספר את תולדות העם, שראשיתם ב"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (יהא פירושו של הביטוי אשר יהיה), המשכו בסבל שסבלו ישראל במצרים ובגאולה שזכו לה, וסופו ברגע הדרמטי הזה, כאן ועכשיו, עת עומד האיכר עם טנא הביכורים בפני הכהן. כל תולדות העם מכוונות לאותו רגע שבו מביא האיכר את ראשית פרי האדמה שקיבל.2 כשהוא מסיים את סיפור תולדות העם במילים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (שם, יא), החקלאי מציב את עצמו, כדמות בסרט הפורצת ויוצאת מן המסך, כחלק מהסיפור; ולמעשה, הוא התגשמותו.

ב. האישי וההקשר ההיסטורי

היינו מצפים שמקרא הביכורים יכיל הודיה על הפרי ובקשה ליבול עתידי, כך הדבר בטקסים דומים בתרבויות העולם. אולם הטקסט שאותו נקרא האיכר להקריא אינו מכיל דברי תודה על החסד האלוהי במתן הפרי אלא על פועלו של האל בהיסטוריה. עניינו של המקרא הזה הוא סיפור מעשה תולדות עם ישראל מאז היווצרו ("ארמי אובד אבי") ועד רגע אמירת הדברים. לא זו בלבד שהיחיד מציג את סיפורו האישי ככרוך וארוג בסיפור העם, הוא מספר אותו כחוויה אישית לגמרי.

הדבר דומה לחיוב בסיפור ביציאת מצרים בליל הסדר,3 אולם דומה שכאן התמונה מורכבת אף יותר מזו שבפסח: האיכר הקורא את מקרא הביכורים הוא הדמות הפועלת, הדמות האחרונה בעלילה, והוא נקרא לראות את עצמו ממש כמי שזכה לכך שהאל הביאו לארץ. אין הוא אומר "הבאת את אבותיי לארץ", אלא "בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ" (שם, ג). סיפור תולדות העם מזמן את היחיד לחוות בעצמו את הכניסה לארץ, ועתה הוא דובר בשם העם ובשם אבותיו. הסיפור של הדברים עוסק בהנחלתו, ברפלקציה על האירועים ההיסטוריים בהנחלת הזיכרון ההיסטורי. במילים אחרות, זהו טקסט שעניינו העברת הטקסט והנחלתו.4

באומרו את מקרא הביכורים, האיכר מלמד את עצמו מדי שנה, שהפרק האחרון בסיפור העם מתחולל ברגע הזה ממש, הרגע שבו הוא עומד עם ביכוריו אל מול הכהן בבית המקדש. ועל כן, האמירה הזו חריפה יותר מהקריאה בהגדה של פסח למסובים לראות את עצמם "כאילו" יצאו ממצרים. מביא הביכורים נקרא לראות את עצמו כמי שבא לארץ ממש, כפשוטו.5 מרטין בובר כותב על כך: "פניית המצווה לישראל 'כי תבוא אל הארץ' מקביל לה המאמר 'באתי אל הארץ': גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען, וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו שבא לכנען בגוף אותו הדור".6 מדי שנה בשנה האיכר מעיד על עצמו, שהוא עצמו זכה להיות במעמד של "בָאתִי אֶל הָאָרֶץ". חווית הבאת הביכורים ויותר ממנה, מקרא הביכורים מעידים על הנס הזה. ההבאה לארץ והבאת הביכורים נקשרות זו בזו בקשר של הדדיות הבא לידי ביטוי גם בממד הלשוני בעצם השימוש באותו שורש: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה […] וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי" (שם ט-י), החוזר שש פעמים במקרא הביכורים. בובר עומד על כך שהאיכר אינו יכול "לתת" מפריו, שהרי הארץ ומלואה שייכים לאל, רק הוא יכול לתת. כל שיכול האיכר הוא להביא מהפרי שזכה לו בחסד האל.

ג. תחייתם של טקסטים עתיקים

משחרב בית המקדש, בטלו הביכורים, אולם מקרא הביכורים לא בטל. הוא זכה לתחייה מחודשת, כשחכמי המשנה שיקעו אותו בליל הסדר שתיקנו. וכך נאמר במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי', עד שהוא גומר את כל הפרשה" (פסחים י, ד). אולם בהגדות של פסח "כל הפרשה" דווקא אינה נאמרת, אדרבה, נאמר למעשה רק המבוא שלה. ואילו הסיום הדרמטי שלה, זה המכונן את משמעותה נעדר. הפסוק: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי", שהוא הסיבה והטעם לאמירת המקרא אינו נאמר בהגדה של פסח, המדברת ביציאת מצרים, אך קוטעת את הסיפור לפני ההגעה לארץ. ההגדות הקיבוציות, וכמוהן כמה הגדות ליברליות ישראליות, שבו ושיקמו מסורת זו שעניינה הכניסה לארץ במפורש או במשתמע.7

מקרא הביכורים זכה לחיים חדשים אף בימינו. יש נוהגים לקוראו בטקס או בתפילה ליום העצמאות, בשלמותו ומתוך מלוא הכוונה שהוא מכונן על "הַמָּקוֹם הַזֶּה" ו"הָאָרֶץ הַזֹּאת". דומה שהבוחרים לכלול טקסט זה ביום העצמאות רוצים לרבד את הגישה המובעת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" – שלפיה העם נולד בארץ ובה עוצב, ללא התייחסות לכך שהוא התהווה מחוצה לה, וללא התייחסות לחיים היהודיים מחוצה לארץ – ולהציג ראייה מורכבת של היחס בין העם וארצו, ואולי אף לראותו כמשלים למגילת העצמאות.

1. נוסח מקיף יותר של מאמר זה יראה אור באתר The Torah.

2. מעבר למה שנאמר בחמשת הפסוקים המתארים את ההיסטוריה, מעניין לתת את הדעת על מה שלא נכנס לטקסט של מקרא ביכורים: דמותו של משה, מעמד הר-סיני, מתן-תורה וציון מפורש לירושלים.

3. יוסף חיים ירושלמי כתב בהקשר זה על מטרתו של ליל הסדר: "לערב עבר והווה יחדיו, הזיכרון כאן שוב אינו העלאת זכרם של ימים שעברו, עניין שיש בו תחושה של ריחוק, כי אם מין התגשמות מחדש". (זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תרגום ש' שביב, תל-אביב, 1988, עמ' 66).

4. שרה פרידלנדר בן-ארזה, יהי: מילים כמעשים, ירושלים, 2015, עמ' 132-131.

5. האסמכתה לחיוב הזה חוזרת מלשון הדימוי אל לשון ממשית: "'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). כלומר גאולת מצרים נעשתה, לפי הפסוק, "לי" ממש. והרמב"ם מסביר בעניין זה: "וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית" (הלכות חמץ ומצה ז, ו).

6. מרטין בובר, דרכו של מקרא, ירושלים1964, עמ' 83. וראו: אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע:ויקרא, במדבר דברים, סדרה ראשונה, תל אביב, 2009.

7. אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מאנשי הרוח והתרבות המובהקים של התנועה הקיבוצית ומייסד מכון "שיטים", החזיר להגדה הקיבוצית שערך את סופו של מקרא ביכורים. מטרתו בכך הייתה לתת ביטוי לעובדה שעם ישראל יושב בארצו. בין היתר הוא גם שינה את הקריאה "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ל"השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל" (אני מודה לאורי הייטנר על הפנייה זו).

הרבה פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים

Has one comment to “כי תבוא תשע"ו, גיליון 970”

You can leave a reply or Trackback this post.
  1. דליה מרקס - ספט 22, 2016 הגב

    הנה קישורית לנוסח מורחב של המאמר הזה באנגלית:
    http://thetorah.com/a-torah-prescribed-liturgy-the-declaration-of-the-first-fruits/
    שנה טובה ומבורכת, דליה

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.