כי תבוא תשע"ה (גליון מספר 917)




פרשת כי תבוא

גליון מס' 917 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב

לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם

אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…

(דברים כט, ג-ד)

 

 

ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אע"פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר

וידעתם כי אני ה'. לא הושג זה המכוון מרוב מריכם.

(ספורנו שם, שם)

 

ולא נתן ה' לכם לב לדעת

פירושו כמו אם אמר 'ולא היה לכם לב לדעת', רק שדיבר בלשון כבוד ובאמת כן הדבר כי

ה' הוא החונן לאדם דעת, ,יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה, (דניאל ב כא), אבל לא יתן ה' רק למי שישתדל למצוא החכמה ואחרי שלא נתן

לכם לב לדעת, מובן שלא בקשתם להבין. והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים. א)

כשיתעורר מלבו להשגת החכמה. ב) שיתעורר ע"י שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם

אז משים לבו להבין. ג) שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר: לב לדעת

להתעורר מעצמכם. ועינים לראות – שיתעוררו ע"י ראיית העינים, שהוא מדרגה למטה

מראשונה. ואף גם: ואזנים לשמוע – ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם. עד היום הזה – הוא

כמאמר המוסגר שרק עד היום הזה לא השכילו בנפלאותיו אשר עשה, אבל היום קבלו עליהם

עבודת ה' מאהבה כנ"ל, והלא תבינו איך גברה בכם חולי הנפש.

(מלבי"ם

שם, שם)

 

 

מקרא ביכורים ווידוי מעשר – הסיפֵּר והנתינה לחלש

אפרים חמיאל

חמישה עשר הפסוקים הראשונים של

הפרשה הם מיוחדים במינם. הם מכילים את שתי התפילות היחידות במקרא, הנאמרות – לאחר

ההתנחלות – בידי כל בעל אחוזה בישראל כדבר שבשגרה, בזמנים קבועים. הכרנו כבר כמה

תפילות הכתובות בתורה: (א) תפילות אישיות חד-פעמיות, הנובעות מלב נסער, שנשאו עבד

אברהם על הבאר, יעקב הירא מעשו ומשה על מרים המצורעת. (ב) ברכת הכוהנים, שהיא

מיוחדת להם בלבד ולא נקבע לה בתורה זמן קבוע. (ג) הצהרת הזקנים על העגלה הערופה

והטפת הכוהן המשוח לפני היציאה לקרב, הנאמרות רק באירועים

יוצאי דופן כאלה. (ד) נוסח שלש עשרה המידות, שהמנהיג אומר בשעת אירוע מַשברי. שתי

התפילות שלפנינו שונות: כאמור, הן מיועדות להיאמר דרך שיגרה והן מוטלות על כל בעל

אחוזה בישראל. הן קרויות בלשון חז"ל 'מקרא ביכורים' ו'וידוי (=הודיה על)

מעשרות'. הראשונה נאמרת פעם בשנה בידי מביאי הביכורים למקדש, בין חג השבועות – קציר

חיטים – לבין חג הסוכות, חג האסיף. את ביכורי הפירות מביא בעל האחוזה בטנא אל

הכוהן במקום אשר יבחר ה', ומכריז הכרזה. הכוהן לוקח את הטנא מידו ומניח אותו לפני

המזבח. אז, המביא קורא מקרא ביכורים, משתחווה, משאיר את הטנא במקומו ויוצא. התפילה

השנייה נאמרת בידי מבַערי מעשר שני מביתם, עם סיום מחזור המעשר התלת-שנתי.

שתי התפילות הן הצהרות של בעל

הנחלה על כך שמילא את חובתו לפני ה'. הראשונה מכילה, בראשי פרקים, את

הסיפֵּר היהודי הבסיסי ביותר, והשנייה – את ההצהרה "לא שכחתי". הן

מגידות את הסיפור של עם ישראל ואת יחסו אל אלוהיו ואל ארצו, ושתיהן קשורות לעבודת

אדמת ארץ ישראל ומאשרות את הברית. התפילה הראשונה היא היגד היסטורי-אנַכי. המצהיר

מכיר בעבר ההיסטורי שלו ובהיותו חלק משלשלת-דורות עתיקה, ומודה על כך לאלוהיו,

האחראי להצלחתו. התפילה השנייה היא הצהרה רוחבית, הנוגעת למציאות של המצהיר בהווה:

הוא מכיר בהיותו חלק מן העם כולו ובחובתו לחלוק את נכסיו עם החלשים. עמים אחרים

מחזיקים בְּסיפֵּר, המתאר בגאווה עם שנולד מתוך ארצו – אמא

אדמה – מולדת, פשוטה כמשמעה; ואילו הסיפֵּר של עם ישראל, המובא במקרא

ביכורים, מתעלם מישיבת האבות בארץ ודורש מהמספר ענווה לנוכח מוֹצָאו מתוך תולדות

עַמו. זה הוא סיפור של עם, שנולד מחוץ לארצו. אבות האומה היו נוודים תועים ללא

שורשים בקרקע, ללא פיסת אדמה משל עצמם. אברהם ומשפחתו נדדו והתיישבו בארם ולאחר

מכן המשיך אברהם בנדודיו. נכדו, יעקב, חי בארם וירד למצרים עם משפחתו הקטנה, שם

התעצם לעם רב, העם עוּנה והיה בשפל המדרגה. רק בזכות ה', ששמע את זעקותיו, הוא

ניצל, יצא בהמוניו ממצרים, במופתים גדולים שעשה ה', בא לכנען וקיבל כמובטח את הארץ

הטובה הזאת – ארץ זבת חלב ודבש. ישראל הגיע לארצו כעם מעוצב וחופשי. הקורא

אומר: "באתי אל הארץ" (כ"ו ג') ולא "חזרתי אל

הארץ". אני מרגיש כאילו אני עצמי באתי ארצה כעולה חדש, הוא אומר, ואני מודע

לכך, שהארץ היא ברשותי פקדון על תנאי: אני עומד לְמבחן, המתחדש בכל יום

("הגדתי (=הפגנתי במעשי) היום" (כ"ו ג'). מבחן זה הוא ההתנהלות

המוסרית והדתית של העם ושל היחיד, על-פי הבריתות שנכרתו במדבר. אולם בסיפֵּר

הבסיסי שלפנינו חסר אפילו האירוע המכונן – מתן תורה. לפי הסיפֵּר הזה, עם ישראל

עומד על האמונה ועל הביטחון בה' ואלה אינן נסמכות על ההתגלות החד-פעמית של ה'

בסיני, אלא על התגלות רצונו בהיסטוריה: כאמור, ה' לקח משפחה של נוודים פליטים,

חסרי אדמה, שהפכו לעם עבדים במצרים, ועשה את העם הזה עם חופשי היושב על אדמה משלו.

הביכורים שהובאו למקדש הם תודה לה' – תודה שמביע כל פרט מישראל כנציג הכלל – על

טוּב האל בעבר בהווה: על בריאת העם והנְחָלת הארץ, ועל השפע שבו מברך ה' את האדמה

עכשיו. מלבד ההצהרה, מחוייב בעל השדה לפעולה: עליו להפגין את הכרתו בעובדה, שנחלתו

היא פיקדון בידו מאת ה', אשר החליט לזַכּוֹתוֹ בנחלה כשם שהחליט למנוע נחלות

מזולתו. בעל השדה מוּנחֶה כאן לחלוק את השפע, שבורך בו, עם אלו שלא קיבלו נחלה – הלוי

והגר (=הזר) – ולשמוח איתם בחצר ביתו בחגיגה ובסעודה. אדם, המודע לסיפֵּר הזה ולכך

שהאדמה שהוא יושב עליה שייכת לה', יפַתֵח ויקיים את מידת הצניעות והענווה וישתחרר

מהאנוכיות, כדי שיוכל להתעלות רוחנית ומוסרית. על יסוד זה ובעזרת הכלים שנתן ה' – התורה

והארץ – ניתן לבנות עם לדוגמא.

מן הראוי לשים לב, כי התורה שמה

בפי משה כאן סיפֵּר שונה מזה שסופר בחומשים קודמים. אין הדברים אמורים רק בהשמטות

אירועים מרכזיים, אלא גם בפרשנות

לעובדות. כך במקומות נוספים בספר דברים. בסיפור המקורי לא נאמר, שהעבדים במצרים

זעקו אל ה', שכן בוודאי לא זכרו אותו, אלא כתוב, שהוא שמע את זעקתם הנואשת ונזכר

בהבטחתו בברית בין הבתרים (ראו הדיון בפרשת שמות). כאן, לעומת זאת, כתוב:

"וַנִּצְעַק אֶלה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ

וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶתקֹלֵנוּ

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם…" (כ"ו ז'-ח'); ההבטחה לאברהם אינה

מוזכרת כלל. את הנוסח החדש שבספר דברים אפשר להבין לאור השינוי, שחל באופיה של

הברית בין ה' לעם. לאחר יציאת מצרים, הבריתות החד-סטריות עם האבות הוחלפו בבריתות

דו-סטריות בין ה' לעם. בבריתות אלה, הערובה להצלת העם אינה ההבטחה לאבות, אלא קיום

חלקו של העם בברית. לכן מבקשת פה התורה, מפיו של משה, להשכיח את הנתק שהיה בין ה'

לעם לפני ההצלה ולהטמיע בעם את ההכרה, שהוא יינצל לא בזכות ההבטחה, אלא בזכות

תפילתו (זעקתו לה') וקיום חלקו בברית. (שמואל א'

י"ב ח' – "ויזעקו בני ישראל אל ה'" – אימץ גם הוא פרשנות זו).

התפילה השניה, 'וידוי מעשר',

נאמרת בבית לאחר שהמעשר השני (לעיל י"ד

כ"ח-כ"ט) שנצבר עד השנה השלישית והשישית נאכל במקום המקדש, ומה שנשאר חולק עד תום

לנצרכים באזור מגוריו של בעל האחוזה. זוהי שעת רצון ושמחה ובה מצהיר בעל האחוזה

בתפילת ההודיה לה', כי מילא, בלי להחסיר דבר, את החובות שהטילה עליו תורת ה' כלפי

הנזקקים. אמונתו בה' ובריבונותו על הארץ עוררה אותו לקיים ברצון ומתוך הכרת טובה

את כל ההוראות והוא חילק את שנדרש ממנו "ללוי ולגר (=הזר) ליתום ולאלמנה …

לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (כ"ו י"ג), "שמעתי בקול ה'

אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (כ"ו י"ד). עוד מצהיר בעל האחוזה,

כי את המעשר המקודש אכל יחד עם הנצרכים בשמחה ולא במצבי אבלות, או טומאה, כלשהם,

והמעשר לא שימש לסעודת אבלים של אדם אחר. בתפילה זו נזכרות המצוות, והדובר מצהיר:

השתדלתי ככל יכולתי, ברצון ובמסירות, למלא את חלקי בברית ואני מתפלל כי גם אתה,

ה', תמלא את חלקך ותמשיך ותברך את העם והארץ – וזו תוסיף ותהיה, כמובטח, ארץ

זבת חלב ודבש.

דומני, שברור הקשר בין הטקסטים

שלפנינו לבין הטקסט שבנאומו השני של משה (דברים ח' א'-כ'), הדואג לבאות והמזהיר את

העם. שתי התפילות ניתנות בפי בעל הנחלה כמענה להתראה זו של משה, בניסיון להבטיח כי

החזות הקשה של הנביא לא תתממש. משה התרה בעם שלא ישכח מרוב טובה את הסיפֵּר שלו:

"ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך … ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל

הזה" (שם). זה הוא מתכון לשחיתות, לבגידה,

להתפוררות ולגלות. לכן, עובד האדמה, שהתנחל בארץ, מצהיר בכל חג ביכורים ובכל ביעור

מעשר בכל שנה שלישית: באתי אל הארץ שנתת לי, התיישבתי בה וצברתי נכסים. אני מודע

כל הזמן לסיפר הבסיסי של עמי ולמקומי בו. למרות הצלחתי לא הסתנוורתי, לא גאה ליבי

ולא שכחתי אותך ואת טובך, לא נכשלתי ב"שמנת עבית כשית" (ל"ב ט"ז), לא נטשתי את בריתך ואת מצוותיך, ונכסי משמשים אותי כדי

להודות לך בהם, כדי לשפר בהם את חיי הרוח והמוסר שלי, וכדי לסייע בהם לנזקקים

ולחלשים.

בהשוואה בין שתי התפילות

לבין אזהרת משה נִגלים מילים, ביטויים ומוטיבים, החוזרים שוב ושוב:

השבועה לאבות

ההוצאה ממצרים

אכילה ושביעה

שכחה וזכירה

שמירת המצוות ושמיעה בקול ה'

שבחי הארץ

ביאה אל הארץ

נתינה

ארבעת הפסוקים האחרונים של פרק

כ"ו חותמים את החלק השני של ספר דברים, חלק המצוות. משה סיכם את נאומיו

והכריז, לקראת כריתת הברית הבאה, כי ביום ההוא, יום הברית, על העם לדעת, כי אם

יקיימו את המצוות האלה הרי ירוֹממוּ וינַשאוּ (="האמרת" שבכ"ו

י"ז) את ה' להיות לאלוהיהם, וה', כפי שהבטיח בברית, ירומם וינשא אותם

(="האמירך" שבכ"ו י"ח) מכל העמים להיות העם החביב עליו, עם

מיוחד, העם שעליו הטיל את קיום מצוותיו ומייחדת אותו ההתקדשות בהן (וזאת – לא בשל

סגולה פנימית מולדת של העם).

מתוך ספרו של ד"ר אפי חמיאל, 'לדעת תורה' על החומש, שיצא לאור לאחרונה

בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.

 

 

"לא

יהיה לך בכיסך אבן אבן גדולה וקטנה"

מאת: יוחנן פלוסר (במלאת 15

שנה לפטירת אבי דוד פלוסר)

רבי שמשון רפאל הירש משווה פסוק זה לפסוק בויקרא

י"ט ל"ו: שם נאמר "לא תעשו עוול במשפט" ומאמר זה מלמדנו

שמדידה, ספירה, עשיית חשבון וכדו' יש בהן משום עשיית משפט ומשפט זה נמסר לנאמנותו

של כל יחיד. האזהרה מפני ניצול לרעה של האמון הזה והחובה לשמור על מידות ומשקולות

של צדק נאמרו באופן כללי. כאן נאמרו מצוות אלה לבאי הארץ העתידים לקיים משא ומתן

אזרחי , ונאמר כאן שעצם החזקת מידות ומשקולות בלתי מדויקים, עצם היותם בכיסך,

בביתך , יש בו משום עבירה. על ידי כך נצטווינו למנוע כל אפשרות ומראית עין של

ניצול לרעה. ואחרי שהכתוב כבר הזכיר איפה שלמה (פסוק ט"ו), הרי הוא מוסיף הצדק בהוראה מוחלטת , ולמדנו מכאן

שעלינו למנוע כל קיפוח בשעת מדידה ושקילה.

דבריו של הרב הירש חלים לא רק על הפרט אלא גם יצרני

המזון ומקבלים בימים בהם משמעות ייחודית כשבכל יום נחשפים טעויות בשוגג או שלא

בשוגג בתעשיית המזון (מעניין שתמיד מדובר בחסר ולא במשקל עודף). כמו אותו גביע

קוטג' קטן שמשקלו אינו תואם את המשקל הרשום על האריזה ויצרנים בתחומי המזון השונים

המקטינים בשיטתיות גודלן של אריזות אך מחיריהן אינו קטן באותה מידה. בכל יום

מתגלים "חידושים" בתחום המזון כגון הקצפת יתר של גלידות ועוד. לרב הירש

יש מענה כיצד לעשות תשובה בתחום עבירות אלה: "התשובה על חטאים של מידות

מותנית בראש ובראשונה בהשבת הרכוש הגזול לבעליו: אולם בדרך כלל אי אפשר לקיים את

התנאי הזה שהרי חנות שמכרו בה סחורות במידות ובמשקולות מזויפים, בדרך כלל מרובים

הם הקונים בה ואין הם ידועים". אך בתעשיית המזון כיום הגזל נעשה כלפי הציבור

כולו ובטכנולוגית המזון של היום לא תהיה כל בעיה ליצרני המזון להחזיר את הגזל

ע"י תוספת משקל לסדרת ייצור השווה או אף גדולה מאותה סדרת ייצור שבה בוצע

הגזל.

 

'ושמחת בחגיך' (דברים טז, יד). את מוצא שלש שמחות כתובות בחג,

ואילו ושמחת בחגיך, והיית אך שמח (דברים ט"ז, טו), 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו

אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה

היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. ד"א: למה אין כת' שם שמחה,

בשביל שמתו בו המצריים.

 (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים)

נספחים פרשה ב)

 

 

קול קורא

בימים

אלה החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו

מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו

מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו

מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך

אמונה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא

"בקש שלום ורדפהו".

צאו

מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו

קשר עם לאה שקדיאל, 052-3911181, moshelea@netvision.net.il

 

קוראים

יקרים

אנחנו

זקוקים לעזרתכם הדחופה

בזכותכם,

אנו מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום" בשנים

האחרונות ללא פרסומות.

כידוע,

אנו מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות

אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר בין כל החלופות האפשריות להפצה.

יחד

עם זאת, בחודשים האחרונים הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן עזרתכם במימון הוצאה

בלתי צפויה זו היא חיונית, כדי שהפצת הגיליונות לבתי הכנסת תימשך .

את ההמחאות

לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין ,

רחוב

דוסטרובסקי 9 ,ירושלים 933806

התרומות

מוכרות לצורך פטור ממס

להפצת הגיליונות בבית הכנסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית, להקדשת גיליון,

לבירור אפשרות של תרומות פטורות ממס,

נא לפנות ל נייד052 3920206 :

ozveshalomns@gmail.com

תודה

על שותפותכם במפעלנו

בברכת

שבת שלום

עוז ושלום -החוג הרעיוני לציונות דתית )ע"ר(

שבת שלום

עורך אחראי: פנחס לייזר

נתיבות שלוםעוז ושלום

מרכזת המערכת: מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה

דוא"ל: pinchas.leiser@gmail.com

 

מערכת

שבת שלום                        עוז ושלום-נתיבות שלום