כי תבוא תשע"א (גליון מספר 717)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת כי תבוא

גליון מס' 717 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן

עֶרֶב

וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן

בֹּקֶר

מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד

 וּמִמַּרְאֵה

עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

(דברים כ"ח, ס"ז)

 

והיו חייהם תלויים מנגד, רוצה לומר: בסכנה מהאויבים אשר הם בתוכם, עד

שיפחדו לילה ויומם ולא יאמינו בחייהם. כי תמיד כל היום יחשבו שיעלה מוות ומשכלת בחלונותם ובארמנותם, באופן

ש"בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". ונתן הסבה בשתיהם:

אם לאמרם, שרצונם וחפצם בערב מי יתן בקר, אמר שזה יהיה

"מפחד לבבך אשר תפחד". רוצה לומר: שיכספו

בשעת האופל או הבקר, כדי לסלק מעליהם פחד המראות המבהילות, המתילדות

בדמיונם ומבהילות אותם במשכנם. ו"בבקר יאמר מי יתן

ערב" – "ממראה עיניהם אשר יראו", רצונו לומר: שבעת זריחת השמש

יאמרו מי יתן ערב, להסתר בו מהמכים והורגים אותם. וכל

זה שזכר מן הפחד ומורך הלבב ורגזו, לא נאמר על יהודים, כי גם נאמר על היוצאים מכלל

הדת ועובדים אלהים אחרים שזכר. כי עם היותם בעושר וכבוד

ומעלה בגויי הארץ, וגדולים ושרים בעמם זה שנים רבות, הנה לא תסור היראה והפחד מהם,

ותמיד יהיו חייהם תלויים להם מנגד. לפי שהעמים יהיו אויביהם תמיד, ותמיד כל היום

חרב מונחת על צוארם.

(אברבנאל

דברים מט-סח)

 

מפחד לבבך וגו' – אפילו במקום שלא יהיה פחד, אלא מפחד לבבך

שתדמה.

וממראה עיניך אשר תראה – באמת כי אתה מסוכן.

(העמק

דבר שם, שם)

 

מי יתן ערב – בתלמוד דרשו 'ערב של אמש', וכן בוקר של

שחרית העבר, אולם כפי הפשט בזמן העתיד ידבר, כי כן דרך העומדים בצרה שיקוצו בזמן

ההווה, ויתאוו על העתיד, אולי ישתנה מצבם הרע, וכפל הלשון בבוקר ובערב, לומר שלריק

יתאוו בבוקר אל הערב, שהרי בבוא הערב ישובו לכסוף אל הבוקר.

(רבי

יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

 

'השקיפה … וברך…'

שלמה פוקס

ברכות ואיחולים

לאחותי רחל ולמרדכי

לנישואיהם!

הפרשה פותחת במצוות ביכורים ובביעור מעשרות.

לאחר מכן, היא מספרת לנו על טקס כתיבת התורה על אבנים והקמתם בהר עיבל ועל טקס הברכה והקללה מעל לשכם בהר גריזים

ובהר עיבל, תוך כדי השמעה מפורטת של הברכות והקללות.

נצביע על שני נושאים שנוכל ללמוד מהפרשה.

א. חשיבות המקום

בציווי הבאת הביכורים נאמר שיש להביא את הטנא 'אל

המקום אשר יבחר ה", ובהמשך (נ"ך) נבין שהכוונה לירושלים. המדרש ילמֵד

אותנו שחובת הבאת ביכורים היא רק מוטלת על בעל קרקע, כלומר הבעלות על מקום היא

המאפשרת קיום צו זה.

ואילו המשך הפרשה – כתיבת התורה על האבנים

בסיד והקמתם בהר עיבל ולאחר מכן טקס הברכה

והקללה בהר גריזים ובהר עיבל

ההרים השוכנים מעל לשכם. ובחתימת ספר יהושע ישנה ברית שכם בו

יהושע מוכיח את העם ומתנה איתם מחדש את ירושת הארץ בקיום הברית.

 מהו,

אם כן ייחוסו של מקום זה?

נראה שיש כאן איזון מקומות; ירושלים ליהודה

ושכם לישראל (יוסף). המסורת מקשרת לירושלים את 'עקידת יצחק' ואילו לשכם את

התאווה במעשה דינה, 'עקידת דינה' ואת קנאת האחים במכירת – 'עקידת יוסף'. הטקס

במקום הזה – מחייב אותנו לברר מה מציין המקום בו ארע הדבר. בציווי ברור שלמקום

יש חשיבות, הן בחובת הבאת הביכורים והן בלימוד על ההתנהגות הרצויה בשמיעת הברכה

והקללה.

ב. חשיבות המילה – חשובה ההתנהגות

'ובאו עליך כל הברכות/הקללות האלה והשיגוך…'

נוסח זה מוכר מחתימת ספר ויקרא, בפרשת בחוקותי, וכן בפרשת

ראה בו ה' אומר לנו – לפניכם, הברכה והקללה, ועליכם לבחור. ר' חיים

בן עטר שואל ומשיב (אור החיים דברים כח' כז'):

…וראיתי להעיר, למה לא נאמרו נחמות בקללות

האלו כסדר שנאמר בקללות שבפרשת בחוקותי, גם יש להעיר

למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחוקותי.

ונראה כי הוצרך לכפול הקללות, לפי שקללות

שבפרשת בחוקותי נאמרו לכללות ישראל, שכן נאמרו

כולם בלשון רבים, מתחילתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל ייטיבו

מעשיהם, אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן

בלשון יחיד.

ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש, בין

בערך חלק מישראל, הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתייחס להם יחיד,

ולזה תמצא שאמר (פסוק כג') "והיו שמיך אשר על ראשך"

וגו', "ישא ה' עליך גוי מרחוק" (פסוק מט'),

זה כנגד חלק מישראל, הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד, מטעם שכתבנו, ואמר גם כן

(פסוק ל') "אשה תארש וגו' בית תבנה" וגו',

סתמו ביחיד ממש.

 ומעתה

הרווחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל, כי

לא יעזבם לכלותם, ושיזכור להם ברית אבותם, גם יזכור

הארץ.

 מה

שאין כן היחידים מהם, כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה

ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת,

ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, …

מפירושו ניתן להבין שלמרות עוצמת הקללה בכל

זאת ל'כלל' ישנה נחמה!

כך גם נוכל להבין מדברי המשנה, המובאים

ע"י רש"י על הפסוק – (ונראה שיש לטעון שגם לפרט דרך מוצא מגורלו.) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ

מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו', טו'):

השקיפה ממעון קדשך – עשינו מה שגזרת עלינו, עשה

אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו,

ג) "אם בחקתי

תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. (מעשר שני ה', יג')

לשון

רש"י, על פי המשנה:

השקיפה ממעון קדשך מן השמים" עשינו מה

שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו, 'השקיפה ממעון קדשך

מן השמים וברך את עמך את ישראל' – בבנים ובבנות; 'ואת האדמה אשר נתתה לנו' – בטל ובמטר ובוולדות בהמה; 'כאשר נשבעת לאבותינו

ארץ זבת חלב ודבש' – כדי שתתן טעם בפירות.

דרשה זו יש בה כדי להסביר מדוע קדמו מצוות ביכורים וביעור מעשרות לברכה

ולקללה, בבחינת 'הקדם תרופה למכה', כלומר: ישנה דרך, פשוטה יחסית, לקיים,

לדרוש (בבחינת מגיע לי!) את דבר הברכה, ויתרה מזאת, הלא יש בקיום ציוויים אלו משום

דאגה לאחר, ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

והמדרש (תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן טו') מלמדנו שקיימת דרך לגרום לברכת ה' להיות נוכחת

בקהילה, בברכת כוהנים – וזה לשון המדרש:

'כה תברכו' – זש"ה 'השקיפה

ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך' (דברים כו טו), וכן דוד אומר: 'ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם

לפניך וגו' ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם' (שמואל ב', ז', כט')

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכין

אלא לברכתך, 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים'.

אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים

שיהיו מברכין אתכם, אני עומד עמהם

ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין

כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו, וכן הוא אומר: 'הנה

זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים' (שה"ש ב', ט'), 'משגיח

מן החלונות' – מבין אצבעות של כהנים, 'מציץ מן החרכים'

– בשעה שפושטין את כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו".

ברכת הכוהנים בשילוב קיום מצוות המעשר מנכיחה את קיומו של ה' בעולמינו, ה'

בתוכנו, יש בברכת הכוהנים לתת לנו את הכוח לדרוש את שמגיע לנו וכן להפוך את הקללה

לברכה – וכך במדרש (שמות רבה (וילנא)

פרשה מא', א'):

 'ויתן אל משה ככלותו' – כך פתח ר' תנחומא

בר אבא (דניאל ט): 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים', מהו כן? א"ר

נחמיה: אפילו בשעה שאנו עושין את הצדקה מביטים אנו

מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים, אין לנו שעה שאנו באין בזרוע, אלא בשעה שאנו

מוציאים מעשרותינו, שנאמר (דברים כו) 'כי תכלה לעשר' – מה כתיב בסוף? 'השקיפה ממעון קדשך

מן השמים'.

א"ר אלכסנדרי: גדול כחן של מוציאי

מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה, אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה 'השקיפה',

לשון צער הוא, כמד"א (שמות יד) 'וישקף ה' אל מחנה מצרים', וכן בסדום, שנאמר (בראשית יט) 'וישקף ה' על פני סדום", חוץ מזו.'

אם נקיים את חלקנו, נוכל לדרוש! נוכל לבקש

בכבוד ללא בושה!

ובכל זאת יש לברר: האם 'בעת צרה' פותחת צורת

חשיבה זו צוהר של תקווה? בדרשות הרבי מפיאסצנא בגטו

ורשה (אש קודש כי תבא, שנת ת"ש ותש"א), מבאר הרבי כיצד הוא רואה שהקב"ה משקיף עליו – בדורשו את דברי הבבלי (סנהדרין

נט' ע"ב ):

דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על

שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) נתקלל נחש, כל אחד

ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים

ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת

זנבו, ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו.

ובעל ה'אש קודש' שואל: מדוע נבחר דווקא

הנחש כבעל חיים שיביא לאדם אבנים טובות? והוא מסביר (על

פי הירושלמי בפאה פ"א ה"א):

הנחש, שלא כבעל חיים אחר הפועל לשם הנאת עצמו, כל מעשיו אינם בשל שיקולי הנאה, כי

אם בצו ה'.

אם כן, יש בכך רמז, ברגע שנראה מישהו העושה דבר ואינו מכוון

במעשיו לעצמו הוא זה שיכולה לצאת ממנו טובה גדולה, אך לשם כך יש לבטל את הקללה, רק

הקללה היא המונעת את מעשיו הטובים,

לכן אומרת הגמרא שאילולא הקללה היו לכל אדם שני נחשים שהיו דואגים לו.

וכך מפרש ה'אש קודש' את הקורה בימיו:

ולפי זה כשרואים שחס וחלילה מענים אותנו ומייסרים בעניינים שלהמענה ומייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענה אותנו, שהיא

התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע, אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לה' אז גם

יושיע ה' לנו בישועה בהתגלות שלא בדרך הטבע …והיא גם היכולת של איש הישראלי לחזק עצמו בצרות איומות

כאלו, הצרות הן שלא בהתלבשות הטבע, דין שלא כדרך הטבע, וגם ההתחזקות היא שלא כדרך

הטבע, כי בדרך הטבע אי אפשר להבין איך אפשר להתחזק, לכן ההתחזקות גם מועלת להפוך

את הדין לרחמים…

…בכל מקום ההשקפה היא לרעה וכאן נהפכה לטובה, שההתחזקות

בעצמה תפעל להפוך מרעה לטובה ולברך את עמך ישראל, וברך את עמך ישראל.

ובשנה שלאחר מכן (התש"א)

הוא דורש את פסוקי מקרא הביכורים (דברים כו', ו' – ז') "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ

וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי

אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

ברגע שנכתב שה' שומע, מפרט הפסוק מה ה' שמע,

ראה – ענינו, עמלנו ולחצנו וכידוע מהדרשה המופיעה בהגדה של פסח, כל מילה מסמלת

עינוי נוסף, ועל כך שואל ה'אש קודש': מדוע פירוט

העינויים לא מופיע בראשית התיאור, כאשר נאמר 'וירעו'? והוא משיב:

הסיבה פשוטה היא, כמו שאמרו חז"ל (שבת יג') 'אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל', רק רמיסה

בכל עצמותינו מרגישים אנו, העולם חשוך בעדנו, לא יום ולא לילה, רק מהומה ומבוכה,

דומה כאילו כל העולם שוכב עלינו ומעיק ולוחץ אותנו עד חס וחלילה להרצץ, ולא בפרטיות כל צרה לפי ערכה הקשה. לכן ב'וירעו אותנו המצרים' לא נאמר בפרטיות במה הרעו, כיון שלא

הרגישו ישראל את כל גזרה רעה לעצמה, אבל הוא יתברך שמע את קולנו וראה את פרט של כל

צרה כמו שדרשו חז"ל ענינו… וריחם והושיענו.

דרכו של הרבי מפיסצנא

בדרשת הכתוב, דומה באוזניי כנוסכת רוח של תקווה, הוא מצליח לתרגם את 'גאולת מצרים'

לתקוות גאולה בימיו! הוא מתרגם את הנראה לעיניו, את העינוי הכללי, את הקללות

שבפרשה המתקיימות אחת לאחת ולכאורה מעידות על 'הסתר פנים' והוא, בכל זאת רואה את

נוכחות ההשקפה האלוהית בעובדה, שהעינוי נעשה סתם, ללא תועלת, ובכך דומים הם

המענים לנחש, והרי זו מידת הדין! ואם זו מידת הדין, הרי יש בכוחם של תפילה

ומעשים הטובים להופכה למידת הרחמים!

חשיבות המקום וחשיבות המילה וההתנהגות, מחייבת

את האדם לברר מה תלוי בו, מה עליו ובכוחו לעשות על מנת לשנות את גורלו!

שלמה

פוקס מלמד בהיברו יוניון קולג' ובקולות

 

 

'וכתבת עליהן

את כל דברי התורה הזאת… למען אשר תבא אל הארץ' – אמר רבי אברהם:

כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי

התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.

וכן 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית' (לעיל ה יד טו), 'ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית'.

או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון,

למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם

בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה.

(רמב"ן דברים כז , ג)

למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן

טעם למצוות הקמת האבנים, כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה.

(רבנו בחיי שם)

 

ההבטחה

האלוהית כרוכה תמיד בדרישה ותביעה המוצגות לאדם, ואולי ניתן לומר כי קיומה של כל

משימה כרוך בקיום ההבטחה, ושני דברים אלה כרוכים יחד, ללא אפשרות הפרדה ביניהם.

 (י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 898)

 

 

הברכה תלויה ברמתנו המוסרית

'ונתנך ה' אלהיך

עליון': אמר רבי לוי מהו עליון? כאליון (בוהן היד) הזה.

אם זכית, הרי אתה למעלה מארבע אצבעות ואם לאו למטה מארבע אצבעות, 'ונתנך ה' אלהיך עליון' – על

תנאי. ואם לאו, הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה.

ברוך אתה בבואך, על תנאי – בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. וברוך אתה

בצאתך, מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. היה צריך לומר,

ברוך אתה בשדה וברוך אתה בעיר, שממה שהוא מכניס מן השדה, הוא מתברך בעיר. אלא מה

תלמוד לומר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה? אם באת לידך מצוה

בעיר, לא תאמר, לא נצטויתי אלא בשדה, להוציא תרומות

ומעשרות בחוץ. אמר הקדוש ברוך הוא: אף בעיר פתח ידך. דבר אחר, ברוך אתה בעיר:

במצות שאתה עושה בתוך ביתך בעיר, כגון סוכה ומזוזה ומעקה. 'ברוך אתה בשדה' כגון

לקט שכחה ופיאה. דבר אחר, לא יאמר אדם, אלו נתן לי

הקדוש ברוך הוא שדה, הייתי מוציא מעשרות מתוכה. עכשיו שאין לי שדה, איני נותן כלום.

אמר הקדוש ברוך הוא, ראה מה כתבתי בתורתי, ברוך אתה בעיר, לאותן שיושבין בעיר. וברוך אתה בשדה, לאלו שיש להן שדות.

(תנחומא כי תבוא סימן ד)

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות

ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות

ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ

ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב

בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת

בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום             עוז ושלוםנתיבות שלום