כי תבוא תשס"ח (גליון מספר 567)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת כי תבוא

גליון מס' 567 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ

 אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ

 וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים

אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן. (דברים כח,

לו)

 

 

ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם

זהו הגדול שבכל העונשים, וכל היסורים הבאים לו

לאדם אינם קשים נגד החולי הרע והמר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה, וילכד האדם

ברשת החטאת עד אשר לא יוכל להמלט, כי אין למעלה ממכאובות הנפש המכרת את עונה

ומריה, ולא תוכל לעמוד כנגדה מחמת הרגל העבירה, והעונש הוא כדרך שאמרו חז"ל

ש'שכר עבירה – עבירה', והנה אין מרפא לנפש ההיא עד שתתאמץ ותתחזק בכל כוחותיה,

לנתק ממנה מוסרות ההרגל ההוא בחזקה, וזהו שאמר בסמוך 'ומצאת כי תדרשנו, בכל לבבך

ובכל נפשך'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו דברים ד, כח)

 

אחר שעבדתם אלילים לרוע בחירתכם, תגלו בין

האומות ותעבדו אלילים אחרים, לא ברצוכם אלא בהכרח (דון יצחק אברבנאל). וידוע כי מה

שאדם עושה בעל כרחו יהיה לו לזרא וימאסהו, לפיכך אמר אחר זה: 'ובקשתם משם את ה'

אלהיך'. וכן מצאנו כי אחר שגלו לבבל והוכרחו להשתחוות לצלם דהבא, בטל מהם יצר

עבודה זרה ולא זנו עוד אחרי אלהים אחרים, זולתי קצת בני אדם בבית שני, שהלכו אחרי

אלילי היוונים, לא מהיות עבודת האלילים חביבה להם, אלא למצוא חן בעיני המלכים

והשרים.

(שד"ל דברים ד, כ"ח)

 

לילדיי, נילי ועמית,

עם בואכם בברית הנישואין

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה

ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב (דברים, כ"ז, ס"ט)

חיים רובינשטיין

ברית נכרתת בין שותפים. בין בעלי אינטרס משותף. בין חזק וחלש. מטרת

הברית היא להגן על האגפים. ברית חותמים כשיש חולשות. כשיש נקודות תורפה, פרצות

בהגנה. כשיש צורך בהשלמה הדדית. הברית מבטאת מחויבות הדדית. חיבוק. דיאלוג. הבנה.

נאמנות הדדית. הליכה יחד, למטרות משותפות, בעלי הברית מאחדים כוחות, רכוש, כלים. הברית

הופכת חלקיים לשלם.

הקב"ה כורת ברית עם אברהם

בַּיּוֹם

הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ,

נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל

נְהַר-פְּרָת (בראשית, ט"ו, י"ח)

ושוב ברית בחורב:

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד

הָהָר… וַיִּקְרָא אֵלָיו ה', מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב,

וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם;

וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה,

אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת

בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי

כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ. (שמות,

י"ט, ב'-ו').

עם מעבר בני ישראל את הירדן הם אמורים לחדש את הברית עם הקב"ה

כמתואר בפרשתינו:

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת

הָעָם עַל הַר גְּרִזִים… וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל… וְעָנוּ

הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם (דברים,

כ"ז, י"ב – י"ד).

רש"י:

לברך את העם – כדאיתא במסכת

סוטה (לב, ע"א) ששה שבטים עלו לראש הר גריזים,

וששה לראש הר עיבל והכוהנים והלווים והארון למטה באמצע; הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים

ופתחו בברכה 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו" ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו

פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: (פסוק טו) 'ארור האיש

אשר יעשה פסל וגו" וכן כולם עד (פסוק כו) 'ארור אשר

לא יקים.

הברית נכרתת מנקודת החולשה. מהמקום בו בעלי הברית אינם מוגנים, הפרצה

בגדר. הברית היא השמירה של אחד על רעהו. הברית היא הטלאי על נקודת התורפה. ברית

היא חיבור בין בעלי הברית. בין גופים נפרדים הקשורים הדדית בחוזה.

הברית

נכרתת במקום החלישות והפכתו לנקודת החוזק. בִּיצוּר התורפה. עם ישראל כורת ברית עם

אלוקי ארצו. הברית מחזקת וממשיכה את הברית שנכרתה בחורב.

בעמק,

במקום המוגן פחות, מתייצבים הכוהנים והלווים וכורתים ברית בין חלקי העם ובין

אלוקיו. הברית נכרתת בעיר המרכזית של יושבי הארץ, הכנענים. המקום בו

כורתים את הברית מסמל את המניע לברית. חיבור בין שני הרים בעמק שבינם. ברית נעשית

בין חלקים. ברית בין הבתרים. ברית מילה. שים נא ידך תחת ירכי. בנקודת התורפה.

טקס הברית המתחדשת

מקוימת כאקט הראשון אותו מקיימים בני ישראל עם כניסתם לארץ. בפתח תקופה חדשה בחיי

האומה מחדשים את הברית עם הקב"ה:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית

אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד

הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. (דברים, כ"ח,

ס"ט) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה

הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן. (דברים כ"ז,

כ"ו).

הברית היא ההתחייבות

לקיים את כל דברי התורה מצד א' והתחייבות לשמור על עם ישראל מצד ב'. מעמד זה מסמל

את מעמד הר סיני במדרגה מתקדמת, לא עוד במדבר הריק מאדם, ארץ לא-נודעת, לא שייכת,

אלא בארץ המולדת שממנה העם אמור לינוק. ארץ שננטשה עם רדת יעקב ושבעים נפש ועתה

אחרי מאות שנים שב העם אליה. עם חידוש היישוב מתחדשת הברית. גם פה כבחורב יש הרים

ויש עמק או מישור. המאפיינים הפיזיים מקבילים למאפיינים הרוחניים – איחוד העם שבהר

ובבקעה, מבני האמהות ובני השפחות. כמו האיחוד שמסמל האֵפוד, כך הטקס מסמל את אחדות

ישראל על כל שבטיו. בין הר גריזים להר עיבל – אמצעיתה

של ארץ ישראל היא. מקום האיחוד הוא גם מקום הפירוד. קריעת ישראל מעל יהודה מאות

שנים מאוחר יותר מרחשת במקום בו נכרת הברית.

וזו הברית:

אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת

לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר

חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.

ה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ

לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. (דברים, כ"ו,

י"ז-י"ח).

ישעיהו ליבוביץ מביא בספרו על פרשת השבוע (עמ' 890) פירוש מפתיע על

הברית שבין הקב"ה וישראל. ב"מקרא כפשוטו" מביא אהרליך רעיון כי

"האמרת" הוא כלשון המשנה "עשה בה מאמר" שנאמר על היבם הכונס

את יבמתו והכוונה לדברים שבינו לבינה. כלומר הברית המתקיימת בין הקב"ה לישראל

הוא כעין הברית המתקיימת בין הבעל לרעייתו. ברית המתחדשת מעת לעת.

תרגום אונקלוס מתרגם

את המילים "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ" – יַת

ה' חֲטַבְתְּ, "ה' הֶאֱמִירְךָ"

ה' חֲטְבָך. לשון חטיבה. בהסתמך על

מלונו של מ' יאסטרוב הבלשן, שורש המילה חטב מן המילה הערבית חַטַבּ שמשמעותה

אירוסין. כלומר הַאֲמָרה- כאיש המארס לו את שאהבה נפשו. הברית שבין עם ישראל

והקב"ה הוא בין שני נאהבים, האוהבים ומכבדים איש את רעותו ורוצים לקיים מערכת

של יחסים הדדיים, בו הקב"ה תורם את התורה, ואת חסותו כאל ועם ישראל מחזירים

אהבה אליו בקיימם את מצוותיו. שיח אוהבים. לכך מתכוון המדרש הבא:

'את ה' האמרת היום

וה' האמירך היום' (דברים כו) – אמר להם

הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם;

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' (דברים ו) ואני אעשה אתכם

חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי

הימים א יז)' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (בבלי חגיגה, ג,

ע"א).

בימי קדם האירושין

היו מופרדים מהקידושין. גם ביחסים שבין ישראל לאלוהיו הופרדה הברית בחורב, במדבר

הריק מכל, לבין הברית עם בוא ישראל לארץ כנען, המלאה באלילים, והארור הראשון הוא:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל

וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה', מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר; וְעָנוּ כָל הָעָם

וְאָמְרוּ, אָמֵן (דברים, כ"ו, ט"ז). שתי בריתות,

הראשונה בהשתחרר העם מעולו של שולטו והשניה בהיכנסו כעם חופשי למולדתו. חידוש

הברית מיד עם מעבר הירדן אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לה' אֱלֹהֵי

יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל. לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה

מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה (יהושע, ח', ל').

הברית בהרי שכם היא

רק ההתחלה, מערכת היחסים בין הדוד והכלה יעברו עוד משברים רבים, עליות וירידות,

המוכרים לנו מדברי הנביאים, וכמו כל זוג עליהם להתמודד עם מערכת היחסים שבינם,

להמשיך ולקיימה, לעבוד עליה תוך דיאלוג והידברות. לא להפנות עורף זה לזו ולראות

בקשיים אתגר שעליהם לעבור יחד. כדברי השירה השופעת אהבה משיר השירים:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי

מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן,

מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה;

לִבַּבְתִּנִי באחד (בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ (שה"ש, ד',

ח'-ט') .

חיים

רובינשטיין, בן ברית.

 

 

קוראים מ גיבים (למאמר של דבורה

גריינימן – בגיליון פ' ראה)

דבריה של דבורה גריינימן ("שבת

שלום" 564), הם דוגמה ראויה

של תרגום פוליטי אקטואלי של דין תורה: דבורה פתחה באיסור "שפיכת דמים"

וסיימה בהערה רגישה על פצצות-מצרר באזורים מאוכלסים. חשובה מאוד גם אזכרתה את

החוקר הדגול ג'ק מילגרום (בערך Blood באנצי'

יודאיקה) המעיר, כי איסור הדם ייחודי לישראל, ואין דומה לו בתרבויות העתיקות במזרח

הקדום. אחזק דברים אלה במובאה מהרמב"ם, המעניקה עדיפות למצווה

"חברתית" על פני מצווה "דתית" (ואביאה דווקא ערב הימים

הנוראים).

לפי הרמב"ם (הל' רוצח, פ"ד

ה"ט), בהיררכיה של המצוות,

העליונה שבהן היא שפיכות דמים, ולא עבודה זרה: "שאע"פ שיש עוונות חמורים

משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים". כלומר, רצח חמור

מע"ז, כי הוא בגדר השחתת הציוויליזציה האנושית. זאת ועוד: "אפילו

ע"ז, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שאלו עוונות הן

מעברות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים הן מעברות שבין אדם לחברו, וכל מי שיש

בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור". הלכה זו, המעניקה עדיפות טוטאלית למצוות

"חברתיות" על פני ה"דתיות" היא פנטסטית, וכנראה היא יחידה

במינה בספרותנו (ובהשלמה לדברי מילגרום).

עד כאן אנחנו בהסכמה, מכאן ואילך אנחנו במחלוקת. אני שותף מלא לאנשי "נתיבות שלום"

בהתנגדותם לעוולות חברתיות ולשפיכות דמים, אבל דווקא נקודה ארכימדית זו היא שהביאה

אותי לימין. כי אינני יכול להסכים עם היחס הסובלני שמגלה השמאל כלפי שפיכות דמים

נוראה, שהחברה המוסלמית נוקטת, כשיטה וכאורח חיים.

העימות במזרח התיכון הוא בין שתי ציוויליזציות,

השונות קיצונית זו מזו בשתי סוגיות מרכזיות: בעוד שהחברה היהודית (בהכללה, אך

מוצדקת) סולדת משפיכות דמים (ה"דם" שבפי הרמב"ם-מילגרום-גריינימן),

החברה המוסלמית "מקדשת" את הדם. בנוסף, בעוד שהחברה היהודית מקבלת עליה

אחריות למעשיה, ואפילו על חטאים שכלל לא ביצעה (כנראה, תוצאה פתולוגית של הכאה

עצמית מתמשכת על חטא: "אשמנו בגדנו"), החברה המוסלמית לעולם לא מקבלת

אחריות על כלום, ובייחוד לא על שפיכות הדמים שבה היא מציפה את ארצנו ואת העולם כולו.

הימין מוחה, והשמאל בקושי מגמגם.

לסיום, טוב שעלון "שבת שלום" מתריע

על עוולות חברתיות ושולל את "קידוש" הדם, כי זו כל התורה. אבל המסקנה

הפוליטית מכך צריכה להיות הפוכה; והשכנים האלימים שלנו, שחרתו על דגלם ערכים

שליליים אלה, אל להם ליהנות מתמיכה מוסרית ופוליטית של שום אדם בעולם. בוודאי לא

של אנשי שלום.

חבר ואוהב למחצה (כלומר, חבר לרגישות המוסרית,

לא לתרגומה הפוליטי),

אמנון שפירא, טירת צבי

 

דבורה

גריינימן, כותבת המאמר, מעירה:

לכבוד הוא לי שבחר ד"ר אמנון שפירא

להתייחס לדבריי, עם זאת, קשה לי להבין איך רואה ד"ר שפירא בדברי "תרגום

פוליטי אקטואלי של דין תורה".

אקטואלי – כן, אבל פוליטי? אמנם התייחסתי למעשה

שקשור למלחמת לבנון האחרונה – השימוש שעשה צה"ל בפצצות מצרר באזורים מאוכלסים

– אבל לא הבעתי עמדה כזו או אחרת לגבי צדקתה או יעילותה של המלחמה עצמה. יתר על

כן, סייגתי את דברי בהבנה שלעתים השימוש באמצעים כאלה נשקלת צורך הגנה על חיי

חיילינו – סייג שלכאורה מתיישב יפה עם עמדותיו של ד"ר שפירא. כאם ששניים

מבניה משרתים כעת כחיילים קרביים, אינני מקלה ראש כלל כלפי שיקול זה.

ובכן, גם אליבא דד"ר שפירא, אין מקום

לוויכוח לגבי החיוב התורני בנקיטת זהירות יתירה בכל הנוגע לשפיכות דמים. אם כן,

מדוע מזוהה הבעת העמדה הנ"ל מייד עם עמדה פוליטית שמאלנית? האם זה מפני

שמדובר בדמם של אזרחים ערביים בעת מלחמה, ולא בדמם של יהודים, שדמם לעולם

"סמוק טפי"? דומני שהעמדה הברורה שהביע ד"ר שפירא בנושא אינה

מובילה למסקנה, שבמלחמה מותר להלום באויב – אזרח כחייל – מבלי לקחת שום סייג מוסרי

בחשבון; ואני לתומי חשבתי שדווקא בנושא זה עשויות להתאחד דעותיהם של מוקירי התורה,

מ"ימין" ומ"שמאל".

ממשיך ד"ר שפירא וטוען, שהחברה המוסלמית

"מקדשת" את הדם [המירכאות במקור – ד.ג.], בעוד החברה היהודית סולדת

משפיכות דמים; ושהחברה המוסלמית "לעולם לא מקבלת אחריות על כלום" בעוד

החברה היהודית "מקבלת עליה אחריות למעשיה". ודוק – פתאום עברנו מדיבור

על מקורות היהדות אל דיבור בהכללה על החברה המוסלמית וזו היהודית.

אינני בקיאה במקורות האסלאם, ולכן אינני יכולה להביע דעה בנושא עמדות האסלאם,

באופן כללי, לגבי דם ושפיכות דמים. אשר לחברה, זו, לדעתי, נבחנת בעיני עצמה במעשיה

ועל-פי תורתה ומצפונה שלה, ולא במעשיהם ועל-פי תורתם ומצפונם המשוערים של אחרים.

החברה שלנו רחוקה מלהיות נקייה משפיכות דמים מכל הסוגים, ויעיד על כך מבט חטוף

בעיתוני היום – לא משנה איזה יום. כפי שניסיתי להצביע, בעניין שפיכות הדמים התורה

שלנו מצווה עלינו לא רק לקבל אחריות אחרי מעשה, אלא לנקוט בזהירות מרבית בכל עת –

גם לפני המעשה ובעת התרחשותו. בזה ש"גמגמנו" משהו (אם לנקוט בלשונו של

ד"ר שפירא) בעקבות מותם האלימה של בלתי לוחמים וחפים מפשע, עוד לא עשינו כלום

בעיני התורה.

המלחמה היא אלימה, והדיבור על "טוהר

הנשק" הוא בבחינת תרתי דסתרי. ובכל זאת, העובדה שלא ניתן ככל הנראה להיפטר

בעת הזאת משפיכות הדמים אינה פוטרת אותנו מהחיוב האמור לנהוג בזהירות יתירה בנושא.

אין זה סתם שיקול שיש לקחתו בחשבון במכלול השיקולים, אלא שיקול עליון, לפני טענתו

של ד"ר שפירא בעקבות הרמב"ם. בזה אני מקווה שאכן נוכל להסכים.

 

הודעה חשובה ומשמחת לכל קוראינו ואוהדינו

מעתה, ניתן לקבל פטור ממס גם עבור תרומות לשבת שלום בארץ

כדי שנוכל להמשיך בפרסום ובהפצת גיליונות שבת שלום ללא הפסקה,

 וכדי שנעמוד בהתחייבותנו כלפי הקרן

לשלום התומכת בנו,

אנו זקוקים לסכום של עוד 10,000$.

כל תרומה תתקבל בברכה. לגבי פרטים, נא לפנות למרים פיין:

052-3920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il

תודה לכל קוראינו ואוהדינו