כי תבוא תשע"ח, גיליון 1067

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר

 מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. 

 (דברים כ"ח, ס"ז)

איור: הרי לנגבהיים

בבקר תאמר וגו – אמר רבא, מיום שחרב ביהמ"ק, כל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר 'בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר', הי בקר (איזה בוקר?, אילימא (אם תאמר) בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי (האם הוא יודע מה יהיה?), אלא דחליף (הבוקר הקודם).

(סוטה מ"ט א)

מפחד לבבך וגו׳. אפי׳ במקום שלא יהיה פחד. אלא מפחד לבבך שתדמה.

וממראה עיניך אשר תראה. באמת כי אתה מסוכן.

(העמק דבר שם, שם)

מי יתן ערב – בתלמוד דרשו 'ערב של אמש', וכן בוקר של שחרית העבר, אולם כפי הפשט בזמן העתיד ידבר, כי כן דרך העומדים בצרה שיקוצו בזמן ההווה, ןיתאוו על העתיד אולי ישתנה מצבם הרע, וכפל הלשון בבוקר ובערב, לומר שלריק יתאוו בבוקר אל הערב, שהרי בבוא הערב ישובו לכסוף אל הבוקר.

 (רבי שמואל יצחק רג'יו שם, שם)

אִם־שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד־עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי־נָשֶׁף (איוב ז, ד)

אם שכבתי, לישן בתחלת הלילה, ואמרתי מתי אקום, ובעת אשר מדד ונדד הערב והיה אור, שבעתי נדודים עדי נשף, בענין שבבקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בקר, א"כ הזמן שהוא תנאי אל השגת שלימותו היה כאין וכתהו ואתאוה שיחלוף ולא יהיה במציאות, וכן מצד המלאכה כשכיר, הלא.

(מלבי"ם שם , שם)


 

"הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה'"1

רמי פינצ'ובר

פרשתנו מיוחדת היא מכל הפרשות שבתורה, בכך שזכתה שנמצאות בה שתי תפילות שהיו אומרים מביאי הביכורים והמעשרות: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה… לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כו 2).

הידועה שבשתי התפילות הפכה להיות לב ההגדה של פסח, תפילת "ארמי אבד אבי" שהיא קיצור ההיסטוריה העברית מהאבות ועד הישיבה בארץ זבת חלב ודבש – המגדלת את פרי אדמה שאת ביכוריה אנו מצווים לשמור ולהביא לבית הבחירה.

התפילה השנייה המכונה בפי חז"ל פרשת "ווידוי המעשרות", מסתיימת בפסוק תפילה מיוחד שבו רוצה אני לגעת מעט: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו 15).

בתלמוד הירושלמי נאמר: "עד 'הַשְׁקִיפָה' היו אומרים (את התפילה) קול נמוך, מיכן ואילך היו אומרים קול גבוה (סוטה פרק ט דף כד א) וישנם בתי כנסת שכך נוהגים גם היום ונראה שהסיבה ברורה: לפנינו בקשה מיוחדת במינה, בקשה של היחיד מישראל לאלוהים לברך את עמו ואת האדמה המיוחדת של הארץ המובטחת, בבואנו לבית המקדש עם פירותיה של הארץ.

כנאמר בתפילה מפורסמת, "מפני חטאנו גלינו מארצנו ושמם בית מקדשנו וניטל כבוד מבית חיינו", ובמשנה העוסקת בתיאור השינויים שחלו בעולם עקב החורבן בית המקדש, קובע רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יהושע: "מיום שחרב בית המקדש שניטל טעם הפירות" (סוטה ט, יג).

ונראה שהוא סבור כך בגלל משנה אחרת העוסקת בפרשנות תפילה זו. המשנה במסכת מעשר שני מפרשת את הפסוק כך: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם – עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו; "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" – בבנים ובבנות; "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" – בטל ובמטר ובוולדות בהמה; "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – כדי שתתן טעם בפירות" (מעשר שני ה יג). המשנה מסבירה את משמעות הברכה המבוקשת – ברכת הבנים והבנות וברכת בעלי החיים ואת משמעות הביטוי המפורסם "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" היא מפרשת כך: ברך את פירותיה של הארץ שיהיו טעימים ומתוקים, או בקיצור שיהיה טעם לחיים2.

מלבד מוטיב ברכת הטעם, המודגש במדרשים שהבאנו, ישנו מוטיב הפריון ומעליהם מוטיב השמחה, המוצב כחלק בלתי נפרד וכתנאי לקיום מצוות הבאת הביכורים והמעשרות לפני ה', כפי שנאמר בביכורים:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ

 ובמעשרות:

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי

וכפי שחז"ל מבהירים את פשט הדברים במשנה ובספרי: "שמחתי ושימחתי בו"3 (במשנה מעשר שני שם וספרי דברים שנ). ועל המילים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל־הַטּוֹב" אומר הספרי (שם שא) "'ושָׂמַחְתָּ' – בכל מיני שמחות, 'בְכָל־הַטּוֹב' – זה השיר".

הטעם שה' נותן בפירות הביכורים והמעשרות, הוא שמביא את השמחה למי שאוכל מהם, ביחד עם השירה והזמרה המשותפת וזוהי השמחה האמתית, שהרי אין שמחה בלי שימוח האחרים כולל שימוח הגרים התושבים – בלב שלם ובנפש חפצה4.

הדגשת השמחה והשיר5 כגורם מאחד בין הלבבות של בני האדם באשר הם הוא לב לבה של מצוות הביכורים והמעשרות6.

מוטיב השמחה והשיר המאחד בין בני האדם נמצא באחת היצירות המופלאות שכולנו מכירים – "האודה לשמחה", המסיימת את הסימפוניה התשיעית של בטהובן למילותיו של פרידריך שילר:7

את שמחה, ניצוץ אלוהי / משדות עדן מוצאך, שיכורי שמחה נבואה / בת שחקים, אל מקדשך.

קסמייך יאחדו / אשר פילג מנהג עולם ,בני אדם שוב יתאחדו / מקום עדנת כנפך היא שם.

שיר זה הוא כיום ההמנון של האיחוד האירופי, שהוא ביטוי מדיני לשלום שנוצר על אדמת אירופה – שעד לפני כמה עשרות שנים הייתה מופרדת, הרוסה ומפורקת, ולהוותנו היום שוב נשמעים ועולים בתוכה הכוחות המפרידים והמאיימים – להמליך מחדש את הלאומנות על חשבון האנושיות ובכך לבטל את האפשרות לשוויון ואחווה ולקיום דברי הנביא בהפטרת הפרשה:

לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה… (ישעיהו פרק ס 18)

  1. הדברים נכתבים לזכרו המבורך והכואב של בן דודי הבכור סגן אברהם יהודה אורבך ז"ל שהשנה מלאו חמישים שנה לנפילתו. פסוק זה היה הביטוי המופלא לְ "שִׁירַת חַיָּיו שבְּאֶמְצַע נִפְסְקָה". לעיון נוסף 'ואהבתם את הגר' , דברי הרש"ר הירש דברים י' 19 ושמות כב 20 בשבת שלום גיליון 459 פרשת עקב תשס"ו.
  1. ראו מאמרו המרתק של דוד הד "טעם החיים", בתוך: "החיים: מהות וערך".
  2. וראו גם דברינו ב"שבת שלום" על פרשת כי-תבוא תשס"ג.
  3. כפי שמדגיש ומבהיר יוחנן מופס בספרו "אהבה ושמחה" עמ' 115 ואילך.
  4. ראו גם את הפסוק "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" [ישעיהו ל 29) – הכותרת לדברים אלו – פסוק המחבר את השיר, הנגינה ושמחת הלב עם העליה אל הר ה'.
  5. ראו גם: "כל 'השקיפה' לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות:" [כלי יקר על הפסוק בעקבות מדרש תנחומא)
  6. בתרגומו של יצחק הירשברג.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס המתגורר בנטף


ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: בזכות שני דברים ישראל מיתחטים לפני המקום; בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות שבת מנין? "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיה נח: 13), מה כתיב בתריה? "אז תתענג על י"י והרכבתיך וגו'" (שם 14). בזכות מעשרות מנין? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך י"י אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו 11).

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה י ד"ה (ב) בטח בי"י)


והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאווה והבטלה, ולהימנע מהתפלות בעתם כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: (דברים כ"ו י"א) 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך', וימעט שבחו על טובת האלהים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: (דברים כ"ה מ"ז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו", ושלא תוציאנו הקנאה 'בהוכח תוכיח את עמיתך' (ויקרא י"ט ט"ז) ובדברי החכמות, לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות. ויישב בלבו צדוק הדין ישוב שיהיה לו למגן ולמסתור מהפגעים והצרות ההוות בעולם, כשיתישב בנפשו צדק בורא החיים ומטריפם ומנהיגם בחכמתו, ושאין הדעות משיגות פרטיה אבל משיגות כלליה, במה שהם רואות מתקון הבריאה בהם, ומה שכלל מהפליאות המורות על כונת חכם וחפץ יודע ויכול…

 (ריה"ל: ספר הכוזרי מאמר ג אות יא)


שמחת בחגיך (דברים טז, יד). את מוצא שלש שמחות כת' בחג, ואילו 'ושמחת בחגיך' (דברים ט"ז), 'והיית אך שמח' (דברים ט"ז, טו), ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה? אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. ד"א: למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב ד"ה ושמחת בחגיך (דברים)


כיצד לשמוח… כשעצובים

אם אינך חש בשמחה, העמד פנים.

אפילו אם אתה שרוי בדיכאון , התאמץ לחייך, התנהג כאלו אתה שמח.

והשמחה האמתית… בא תבוא.

(מתוך שיחות ר' נחמן מברסלב ע"ד)


על הקשר בין שירה לשמחה

הרגל עצמך לזמר ניגון,

זה יתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה.

(ליקוטי עצות ר' נחמן מברסלב)


"ולקחת מראשית כל פרי האדמה": ההיתר ליהנות מפרי הארץ קשור בהכרה ש"לה' הארץ ומלואה"

ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים, כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וזה שנאמר 'ולקחת מראשית', ונתת לא נאמר אלא 'ולקחת' לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו יתברך ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה אלהיך נותן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך, כי אם אחר הבאת הראשית ועל ידי הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

(כלי יקר דברים פרק כו פסוק א)


הברכה מותנית בערבות ההדדית בין בני האדם

ומהו 'אהיה אשר אהיה'? כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר: 'יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב' (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם? 'הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ' (איוב יב טו).

 (רמב"ן שמות ג יג)


פריחת אדמתך תלויה בתופעות של מזג האוויר, וה' יביא אותן בסדירות המעידה על התערבותו הישירה. הוא יתן לך שפע ברכת כל טוב, וכאשר יהיה מחסור במקום אחר, תהיה אתה חייב לסייע בעודפי הברכה שבידך, אך לעולם לא תגיע לידי המצב ההפוך.

(הרש"ר הירש דברים כח, יב)


הבטחת הארץ: מטרה או אמצעי?

'וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת… למען אשר תבא אל הארץ' – אמר רבי אברהם: כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, "למען אשר תבא" רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה. וכן 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית' (לעיל ה יד טו), 'ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית'. או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה.

(רמב"ן דברים כז , ג)


למען התורה הזאת אתה בא אל הארץ, נתן טעם למצוות הקמת האבנים, כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה.

 (רבנו בחיי שם)


ההבטחה האלוהית כרוכה תמיד בדרישה ותביעה המוצגות לאדם, ואולי ניתן לומר כי קיומה של כל משימה כרוך בקיום ההבטחה, ושני דברים אלה כרוכים יחד, ללא אפשרות הפרדה ביניהם.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 898)


הטוב באחריותו של הקב"ה; מקור הרע בעולם הוא בהסתר פנים

בברכות הוא מזכירן, שנאמר "אלה יעמדו לברך את העם", ובקללות לא היה מזכירן שנאמר "ואלה יעמדו על הקללה".

(ילקוט שמעוני במדבר פרק כג סימן תשסו)


"אלה יעמדו לברך את העם" וגו' ובקללות לא נאמר "אלה יעמדו לקלל" לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל, אבל הקללות אינן באים כי אם מעצמם על-ידי הסתרת פניו יתברך "כי מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג, לח) לכך נאמר "ואלה יעמדו על הקללה" ולא לקלל כי אם ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא, כי מאחר שאינן באים כי אם בהסתרת פנים. אם כן, עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.

(כלי יקר דברים כז, יב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.