"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים"

(שמות יח, ה)

"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה… "

בָּרוּךְ ה'

שֶׁבָּא יִתְרוֹ

וְלִמְּדָנוּ לוֹמַר

בָּרוּךְ ה' בלה שור, בספרה 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים

"אלהי כסף ואלהי זהב"

גילה וכמן

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם (שמות כ, יח-יט)

פסוקים אלה, המופיעים לקראת סופה של פרשת יתרו, נראים כעין הדהוד של שני הדברות הראשונים:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה וכו' (שם,שם ב-ג),

אולם, בעיון מעמיק יותר נוכל להבחין בהבדל בולט בין שני האיסורים: בניגוד לפסוקים שבתחילת הפרק, בסופו אין מדובר על פסל ותמונה, וגם לא על חיקוי של הברואים "אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת".

הדגש אינו על הצורה, אלא על הפיכת החומר לאלוהות – אלהי כסף ואלהי זהב.

באופן טבעי, המחשבה נודדת אל עגל הזהב שיעשו להם בני ישראל בעוד כמה פרקים, בניגוד בוטה כל כך לאיסור. אנו עשויים גם לחשוב על כלי המשכן שיופיעו בפרשות הבאות – כציווי מלכתחילה? כפשרה לנוכח נטיית העם? – שהיו עשויים, אכן, כסף וזהב. וזה אמנם הכיוון שבו צועדת הפרשנות המסורתית לפסוק זה. מדרש התנאים לספר שמות, המכילתא (ובעקבותיו רש"י) מקשר בין 'אלוהי כסף ואלהי זהב' לבין כלי המשכן, ובאופן מיוחד הכרובים:

"אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ועשית שנים כרובים זהב' וגו', ואמרת הרי אני עושה ארבעה, מה תלמוד לומר 'אלהי זהב', אם הוספת על שנים הרי הן כאלהי זהב". (מכילתא דר' ישמעאל בחדש י)

המדרש מדגיש את החיוב לדבוק בהוראות הביצוע המדויקות של מלאכת המשכן: שני כרובים ולא יותר, שאם נוסיף עליהם יהפכו החריגות ל'אלהי זהב'.

ולמה שתעלה על דעתנו חריגה כזו?

למען האמת, הרעיון אינו מופרך כלל. שאו סביב עיניכם וראו כמה 'הידורי מצווה' הפכו ברבות השנים למנהג מחייב שאין לערער אחריו. אפשר שמדרש זה מבקש להזהירנו מפני הנטייה הטבעית והמוכרת כל כך לראוותנות ורהבתנות בתחום הדתי, כמו בתחומים אחרים.

לעומת פרשנות זו, שעל אף היותה מדרש הכתובים ולא מובנם הפשוט, היא עדיין נשארת בתחום ההקשר המקורי (ובכך גם טמון מוקש תודעתי מסוים: המדרש כמעט מזהה בין הכרובים לבין אלוהות!), נוכל למצוא בתלמוד פרשנות מופשטת יותר לפסוקים אלה. וכך מספר התלמוד הירושלמי (ביכורים ג, ג):

"ר' מנא מיקיל לאילין דמיתמניי בכסף [=ר' מנא זִלְזֵל באלה המתמנים בכסף]. ר' אמי קרא עליהון 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם'. אמר ר' יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר ר' שיין: זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור".

ארבעת החכמים הנזכרים כאן, אמוראים גליליים בראשית המאה הרביעית, יוצאים בחריפות כנגד תופעה שכנראה הייתה רווחת בארץ ישראל באותה תקופה: מינויים של דיינים בעלי ממון, חלוקת ג'ובים וקידום מקורבים בעזרת שוחד. אחד מהחכמים, ר' אמי, משתמש בפסוק 'שלנו' כדי לבטא את מורת רוחו: הדיינים המתמנים בזכות כספם הם 'אלוהי כסף ואלוהי זהב' (המילה 'אלוהים' במובן שופטים גם בשמות כב ז-ח ועוד), ושחיתות מעין זו היא אפוא איסור מפורש מן התורה.

דרשה דומה במשמעותה מובאת בתלמוד הבבלי (סנהדרין ז ע"ב) וגם היא מפי אחד מאמוראי ארץ ישראל:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון על הציבור כאילו נטע אשרה בישראל, שנאמר: שופטים ושוטרים תתן לך (דברים טז יח), וסמיך ליה: לא תטע לך אשרה כל עץ (שם כא). אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר: אצל מזבח ה' אלהיך (שם). כתיב 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב' – אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבדי, הא דעץ שרי?! אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב' (וגם כאן, 'אלוה' במובן שופט).

מעניין להיווכח שהסמיכות המוזכרת בתלמוד בין האשרה (הדיין שאינו הגון) לבין המזבח (תלמידי חכמים) מחזירה אותנו אל פסוקי הפרשה שלנו, שהרי מיד לאחר הפסוק האוסר על אלהיי כסף וזהב מובא הציווי: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי". שוב, החומר הוא העומד במרכז ולא הצורה (או הגודל והמידות, כפי שידגישו פרשות המשכן).

אל מול הכסף והזהב המסמלים עושר, פאר ונהנתנות, ועל כן נאסר לקדש אותם ולעבוד להם, ניצב מזבח האדמה הפשוט והשפל. ואם רשאים אנו לאמץ גם כאן את פרשנותו של רב אשי, הרי שיש כאן הנחייה לתלמידי חכמים לנהוג במידת הענווה והצניעות. ואם לא נמצאו לנו תלמידי חכמים ענווים כעפר, מתירה התורה לבנות את המזבח מאבנים, ובלבד שלא יהיו אבני גזית מהודרות, "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". אבנים פשוטות, גסות, שעוצבו בידי הרוחות והגשמים, לא אבנים מסותתות שנוצרו בכוח הזרוע והנשק. ולא רק תלמידי חכמים, גם מנהיגינו החברתיים והמדיניים ראוי להם שיבואו מקרב אנשי האדמה והאבן, ולא מקרב בעלי ההון.

ד"ר גילה וכמן – מלמדת מדרש ואגדה במכון שכטר ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הודיה על הרעה כעל הטובה

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" – לא תעשון כדרך שבני אדם נוהגים ביראותיהן. כשטובה בא עליהם מכבדין ליראותיהן, שנאמר: "על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה"  (חבקוק א טז), וכשהפורענות באה עליהן מקללין ליראותיהן, שנאמר: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה" (ישעיה ח כא). אבל אתם תהיו נותנים הודיה על הטובה ועל הרעה, שכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז). וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א) – על מדה טובה ועל מדת פורענות.

(מדרש תנחומא פרשת יתרו סימן טז)

עבודת השם ללא מתווכים

"לא תעשון" – הטעם והנה אנכי יושב בשמים. ואני דברתי עמכם לא ע"י אמצעי, וכן כתוב "פנים בפנים דבר ה' עמכם". וכן הוא: "לא תעשון לכם אתי אלהי כסף ואלהי זהב", כמו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל … ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם אתי, שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו אבוא אליך וברכתיך. והטעם אני בכבודי אבוא אליך

(אבן עזרא (הפירוש הארוך) שמות כ, יט)

האדם – סמלו של אלוהים בעולם

לא תעשה את עצמך פסל וכל תמונת אלוהים. עשיית האלילים ועבודתם נחשבת כתועבה והיא מגונה בתוקף בתנ"ך. אלוהים והעולם אינם חולקים מהות משותפת. לא יתכנו סמלים של אלוהים מעשה ידי אדם. ובכל זאת, יש דבר־מה בעולם שהתנ"ך אמנם מתייחס אליו כסמל של אלוהים. אין זה מקדש ולא עץ, אין זה פסל ולא כוכב. הסמל של אלוהים הוא האדם, כל אדם. כמה רבת־משמעות היא העובדה שהמונח "צלם", שבדרך כלל משמש במובן של גנאי כלפי דמות אלוהים מעשה ידי אדם, וכן המונח "דמות", שעליו טוען ישעיהו: וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: (מ, יח) – משמשים שניהם לציון האדם כצלמו ודמותו של אלוהים. י להתייחס בכבוד לאדם, לכל אדם, לאורנדמותו המסמלת את מלך מלכי המלכים.

(אברהם יהושע השל בספרו 'אלוהים מאמין באדם' בהוצאת דביר)

א–להים אתם / יַנַּיי

אֱ-לֹהִים אַתֶּם לָנוּ אָמַרְתָּ

 וּבְעוֹז אֲשֶׁר הֶאֱמַרְנוּךָ

אוֹתָנוּ הֶאֱמַרְתָּ בַּיָּם הִמְלַכְנוּךְ

בְּסִינַי הִמְלַכְתָּנוּ

וְעַד לֹא קִדַּשְׁנוּךָ

קִדַּשְׁתָּנוּ גְּרַרְתָּנוּ בְּאַהֲבָה

מְשַׁכְתָּנוּ בְּחָסֶד

צִפִּיתָנוּ בְּחָרוּץ

חִפִּיתָנוּ בְּכָסֶף

דִּבְּרוֹת כִּי הִנְחַלְתָּנוּ

דְּרוֹר חֹפֶשׁ חֲנַנְתָּנוּ

חָרוּת עַל לוּחוֹת

חֵירוּת עַל לוּחוֹת.

הֲמִסִּינִי זִכִּיתָנוּ לְחַיֵּי עוֹלָם

לְמַלְכוּת עוֹלָם

וְלִכְהֻנַּת עוֹלָם וּכְחַטָּאֵנוּ נֶחֱזַר

וּמָוֶת עָלֵינוּ נִגְזָר

וְנִמְנַעֲנוּ מִמְּלוּכָה

וְנִגְרַעְנוּ מִכְּהֻנָּה.

זֶה מֵרֹב אַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהַבְתָּנוּ

וּמֵעֹצֶם חִבָּה אֲשֶׁר חִבַּבְתָּנוּ.

חֹסֶן מַלְכוּת יְקָר

וְכִיהוּן הַמְּיֻקָּר

מִמֶּנּוּ כָּל עִקָּר

לֹֹא נֶעֱקָר טָמֵינוּ כְּהֻנּוֹתֵינוּ

וּמָרַדְנוּ בְּמַלְכוֹתֵינוּ

וּטְמֵאִים הֶעֱבִידוּ בָנוּ

וַעֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ.

יָהּ בְּמָלְכָךְ עַל מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים

תַּעַשׂ כֻּלָּם מְלָכִים וְכֻלָּם כֹּהֲנִים.