יתרו תש"ף, גיליון 1140

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים,

אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם

שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.

(שמות י"ח, כ"א)

איור: הרי לנגבהיים

…לכאורה יש לתמוה על מספרם הגדול של השופטים, שכן בחשבון הסופי מתקבל מספר של 78600 שופטים, והיה שופט אחד מכל שבעה או שמונה אנשים בישראל (ע' סנהדרין יח, ע"א). אכן, כל איש טוב וישר, שהיתה לו ידיעה מסוימת בתורה, היה ראוי להיות שופט בישאל. הלא כל אדם בישראל חייב להיות טוב וישר ויודע ספר. כל העם כולו, וכל אחד ואחד מבני העם, נחשב כנושא התורה ובא-כוחה, וכל שלושה אנשים טובים וישרים בישראל יכולים לשבת בבית דין של שלושה ולדון את האדם בעל-כורחו ולכוף עליו את הדין (ע' תוספות שם ה, ע"א , ד"ה דן אפילו יחידי). קל להעריך מעלתו של מוסד כזה נוכח הקשיים וההוצאות הגבוהות הכרוכים בקיום מערכת שיפוטית בחוגים אחרים. מלבד זאת, נראה כי בחירי-עם אלה לא נתמנו רק לשבת בדין, אלא הוטל עליהם גם להפיץ תורה בעם, כך שהמצוות שניתנו לשמה הובאו באמצעותם לידיעת העם, ומהם למד העם להבינן ולשומרן. וכל מפרש הרמב"ם את הברייתא "כיצד סדר משנה?" (עירובין נד, ע"ב): לאחר שמשה לימד את המצוות לאהרון, ולאחר מכן, במעמד אהרון, לבניו, ולאחר מכן, במעמד שלושתם, לזקנים, ולבסוף, במעמד אהרון ובניו והזקנים, לכלל הציבור – "וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגירסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה" (ראש ההקדמ לפירוש המשניות); " השרים על כל ישראל" – הלא המה פקידי החוק המתמנים כאמור כאן.

(הרש"ר הירש שם, שם)

אנשי חיל – אנשים צדיקים שיעשו חיל להתגבר על יצרם ומתאמצים ללכת בדרך ישרה; אנשי אמת – שכל מגמתם לאהוב האמת ולהודות עליו בלי לגור מפני איש; שונאי בצע – תועלת עצמו יקרא בצע, ואמר שהם שונאים לחוש על תועלת עצמן בדין, ולא ישגיחו אם יבוא להם הפסד אם יורו דין אמת.

(ר' יצחק שמואל רג'יו שם,שם)

עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי־תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על־ידי בית הנבחרים… מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו".

(מנחם בגין, מתוך הרצאה, הוצאת נציבות בית"ר ארץ־ישראל, 1952)


 

 

עיון בסיפור מעמד הר סיני

אריאל סטולמן

בסיפור מעמד הר סיני עולים קשיים הנובעים מתיאורים כפולים ואף סותרים. בפסקאות הבאות אציג נקודת מבט כוללת על סיפור זה, שבה אתייחס למטרתו ולאופיו של מעמד הר סיני, נקודת מבט שתסביר ותתרץ את הקשיים שעולים מקריאתו.

בסיפור מעמד הר סיני ישנם תיאורים כפולים. לדוגמה, תיאור ירידת ה' על הר סיני מופיע פעמיים: פעם אחת בפרק י"ט, פסוק יח – "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ"; ושוב בפסוק כ – "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר". דוגמה נוספת אנו מוצאים במהלך המשא ומתן בין ה' למשה לפני מעמד הר סיני. בפרק י"ט נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט, ז). לעומת זאת, בתחילת פרק כ"ד, במרחק רב מהתיאור של עשרת הדיברות, אנו קוראים על משא ומתן דומה בין ה' לישראל שמסתיים בניסוח כמעט זהה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ :כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד ג). לאור הדמיון הרב בין הפרשות יש לשאול מהו היחס ביניהן.

לצד התיאורים הכפולים קיימות גם מספר סתירות בסיפור. לדוגמה, לא ברור האם בני ישראל שמעו את עשרת הדיברות ישירות מה', או שמא משה היה זה ששמע את הדברים מה' והעבירם לעם ישראל. הרי מיד לאחר עשרת הדיברות נאמר:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. (שמות כ' יד-­טו)

מפסוקים אלו מתקבל הרושם שהעם לא שמע את עשרת הדיברות, ורק משה היה זה ששמע אותם. לעומת זאת, בהמשך אנו קוראים שהעם שמע את הדברים באופן ישיר מאת ה':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. (שמות כ' יח)

פסוקי התורה חלוקים גם בנוגע למטרתו של מעמד הר סיני. מקובל לראות במעמד זה את מעמד כריתת הברית בין ה' לעם ישראל. כך נאמר במפורש בספר דברים:

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. (דברים ד' יג)

אולם בספר שמות, בדברי ה' אל משה לפני ירידתו על הר סיני, נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם… (שמות י"ט ט)

מדברים אלו ניתן להסיק שמטרת ההתגלות לא הייתה לכרות ברית עִם ישראל, אלא להראות לעם שה' מדבר עם משה כדי לחזק את אמונתם בנבואתו.

כדי לענות על הקשיים האלה ועל קשיים נוספים שעולים מהסיפור, אשתמש בשיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר ז"ל. בדרך זו נבחין כי הכפילויות והסתירות השונות המתגלות בפסוקים נובעות מכך שסיפור מעמד הר סיני, מכיל שני סיפורים שונים. בלשונו של הרב ברויאר, יש כאן שתי בחינות אשר כל אחת ואחת מהן מאירה באור שונה את המעמד החשוב בהיסטוריה של עם ישראל.

נראה שההבדל המרכזי בין שתי הבחינות הוא בשאלת המטרה של מעמד הר סיני. לפי בחינה אחת, המטרה העיקרית של המעמד הייתה לחזק את האמונה בנבואתו של משה רבינו. לעומת זאת, על פי הבחינה השנייה, מעמד הר סיני היה מעמד נשגב של חיבור, של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, כפי שמתואר לדוגמה בספר ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב' ב)

בדבריי להלן אקרא לבחינה הראשונה 'בחינת נבואת משה' ואת הבחינה השנייה אכנה בשם 'בחינת האהבה'. ההבדל בין המטרות לפי הבחינות השונות משפיע על היבטים רבים של המעמד, בראש ובראשונה על אופיו ועל האווירה ששררה בו. על פי 'בחינת נבואת משה' מדובר במעמד טראומטי שבו ה' דיבר עם משה, כיוון שבני ישראל לא היו מסוגלים לעמוד בעוצמת המפגש. לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה' היה זה מעמד של כריתת ברית בין בני זוג, שהתנהל באווירה של קירבה ואינטימיות ושבו דיבר ה' עם בני ישראל ישירות, ללא כל תיווך.

החלוקה לבחינות השונות יכולה לסייע בהסבר התיאורים הכפולים בסיפור המעמד. כבר בתחילת הסיפור, קיים תיאור כפול, שרומז לשני תיאורים שונים של הגעת בני ישראל על פי שתי הבחינות השונות:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. (שמות י"ט א-ב)

גם התיאור הכפול של ירידת ה' על הר סיני, יכול להתבאר בדרך זו. תיאור הירידה בפסוקים טז-יט כמאורע טראומטי ומפחיד מתאים ל'בחינת נבואת משה', שהייתה מלאת הוד ואימה (שמות י"ט טז-יט). לעומת זאת, בתיאור ירידת ה' השנייה (שמות י"ט כ) אין לכך זכר.

לא רק התיאורים הכפולים מתבהרים לאור הבחינות השונות, אלא גם התיאורים הסותרים מקבלים לאורן משמעות חדשה. במהלך הדו־שיח בין משה לה' בפרק י"ט, ה' ציווה את משה לקדש את העם להיות נכונים ליום השלישי. הציווי כלל קידוש, כיבוס והגבלת העם מלעלות בהר (שמות י"ט י-יג).

תיאור מעמד הר סיני שהיה בעל אופי טראומטי, מפחיד ומזעזע (שמות י"ט טז-יט) אינו מתיישב עם הציווי על ההגבלה. שהרי בסופו של דבר מרוב פחד וחשש לחייו, העם נרתע וברח מההר הבוער (שמות כ' יד-טו), כפי שניתן היה לצפות מלכתחילה. אם כך, מדוע היה צורך בציווי על הגבלה?

התשובה היא שאכן לא היה בכך כל צורך. כך מתארת התורה את האופן שבו ביצע משה את מה שהצטווה עליו:

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. (שמות י"ט יד-טו)

משה הכין את העם כמו שהצטווה, אך לא הגביל את העם מלעלות בהר. הסתירה הזאת בין הציווי לבין הביצוע, חושפת בפנינו בצורה ברורה את קיומם של שני תסריטים של ההכנות למעמד הר סיני, השייכים לשתי הבחינות השונות. על פי התסריט של 'בחינת נבואת משה', לא נדרשה הגבלה של ההר. המעמד עצמו היה כה עוצמתי ומזעזע, שלא היה כל חשש "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת", ולכן לא היה ציווי על הגבלה וגם לא ביצוע שלה. על פי התסריט השני, של 'בחינת האהבה', היה חשש אמיתי פן יעבור העם את הקו הדק המפריד בין עבודת ה' לעבודה זרה ועל כן היה צורך לצוות את משה להגביל את ההר ולקדשו, הגבלה שאכן התבצעה בפועל. בתיאור שמופיע לבסוף בתורה שולבו שתי הבחינות לתיאור אחד. הציווי של הכנת העם לקוח מהתיאור על פי 'בחינת האהבה', ולכן הוא כולל את ההגבלה. לעומת זאת, הביצוע לקוח מהתיאור על פי 'בחינת נבואת משה' שבה אין חשש לעליית העם, ולכן הגבלת העם נעדרת ממנו.

את שתי הבחינות הללו ניתן למצוא גם בתיאור של אמירת עשרת הדיברות. כבר בתחילת הפרק הזכרתי שהפסוקים חלוקים ביניהם בשאלה, האם שמעו בני ישראל את עשרת הדיברות ישירות מה', או שמא רק משה שמע את הדברים בזמן שכל העם נתקף בפחד ונע לאחור? על פי ההסבר שהצעתי, הסתירה הזאת בפסוקים משקפת את ההבדל בין שתי הבחינות – 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה'.

מיד לאחר עשרת הדיברות מסופר שהעם פחד מהקולות, מהלפידים ומקול השופר שקדמו לעשרת הדיברות וביקש ממשה שייכנס תחתיו וישמע את דברי ה' כנציגו (שמות כ' יד-יז). קטע זה, המתאר את פחדם של ישראל לשמוע את קול ה' מתאים ל'בחינת נבואת משה', שעיקר מטרתה להדגיש את יתרונו של משה, את נבואתו ואת יכולתו הבלעדית לדבר עם ה' פנים אל פנים ללא פחד. לפי בחינה זו, מעמד הר סיני הסתיים במצב שבו העם לא שמע את הדיברות ישירות מאת ה':

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. (שמות כ' יז)

לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה' מעמד הר סיני נועד לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים ולכרות עימם ברית אוהבים. במעמד כזה אין מקום לפחד ולאימה ואין מקום למתווכים בין העם לבין ה'. ברגע זה, שהיה נורא־הוד, מתבקש שהעם ישמע את הדברים ישירות מפי הגבורה, דבר שאכן קרה על פי 'בחינת האהבה', כפי שכתוב: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ' יח).

בעשרת הדיברות עצמם מצאנו תופעה מעניינת אשר כבר עמדו עליה ראשונים. שני הדיברות הראשונים נאמרו בגוף ראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי… כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא…" (שמות כ' ב-ד). לעומתם, הדיברות האחרים נאמרו בגוף שלישי. לדוגמה: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (פס' ו).

על פי ההסבר שהצעתי ניתן להסביר שהמטרה של חילופי הגופים לאורך עשרת הדיברות היא להצביע על קיומן של שתי הבחינות. שני הדיברות הראשונים הנאמרים בגוף ראשון מלמדים על אמירה ישירה של כל עשרת הדיברות מאת ה' לעם ולכן הם שייכים ל'בחינת האהבה'. שאר הדיברות שנאמרו בגוף שלישי ומרמזים על דיבור שנמסר למשה על מנת להעבירו לעם ובכך לחזק את האמונה בו – שייכים ל'בחינת נבואת משה'. על פי בחינה זו, בקשת העם ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" התקבלה על ידי ה', ואכן בני ישראל לא זכו לשמוע את עשרת הדיברות ישירות מאת הגבורה, ורק משה זכה לכך.

לסיכום, ראינו כיצד שתי הבחינות של מעמד הר סיני – 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה' – מתארות את אותו אירוע בדרך שונה. על פי כל אחד מהתיאורים היו למעמד הר סיני מטרה ואופי שונים, שמהם נובעים הבדלים נוספים בין התיאורים. אף על פי שכל בחינה טוענת "כולה שלי", במציאות היה מעמד הר סיני אירוע אחד אלא שהוא הורכב מבחינות שונות, כמו האור הלבן שמורכב מצבעי הספקטרום.

אריאל סטולמן עוסק בפיתוח תוכנה. לאחרונה ראה אור ספרו "בעקבות הפשט האבוד" ראו: https://peshatbook.site123.me

 


 

"לא תחמוד": חותמו של הקדוש ברוך הוא על מצוות "בין אדם לחברו"

תדע, כי איסור "לא תחמֹד" ו"לא תתאוה" הוא חותמו של הקב"ה המוטבע על חלק המצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדיברות. גם מחוקק בשר ודם יכול לצוות: "לא תרצח" וכו'. אולם רק ה' יש בידו לאסור "לא תחמוד" – ה' הבוחן כליות ולב, שלא רק המעשה גלוי לפניו אלא גם רחשי הלב והמחשבה. בשר ודם יכול לאסור רק את הפשע ומשבוצע הפשע, ייתבע הפושע לדין – בדוחק. אולם אל עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע לא יגיעו עיני בשר ודם, ומשהבשיל הפשע בלב האדם, שוב לא יירתע מלבצעו מפני הזרוע הנטויה של עונשי בית דין של מטה. משום כך, לשווא כל בניין ממשל בשר ודם, כי בניין זה יישאר מקוטע ורעוע כל עוד יושתת על תפארת האדם בלבד…וזה דבר האמת האמור בכך: כל ענייני ה"דת" וכל מה שנקרא "עבודת ה' בלב ובמחשבת אמת" – הם כאין וכאפס, אם אין להם הכוח למשול במוצא פינו ובמעשי ידינו, בחיי משפחתנו וחברתנו. רק במעשינו, במובנם הרחב ביותר, נוכיח כי באמת ובתמים "עובדי ה'" אנחנו…רק ה' יראה ללב וישפוט הרהורי לב האדם. כל מעשה טוב וישר צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב צריך לבוא לידי מעשה… זאת הרוח המרחפת על יסודות תורת ה', ורוח זו מאחדת את שני הלוחות – הלוח של המצוות שבין אדם למקום והלוח של המצוות שבין אדם לחברו – עד שאין להפריד ביניהם.

 (הרש"ר הירש שמות כ, יד)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.