יום כיפור תשע"ח, גיליון 1022

על חטא שחטאנו לפניך

איור: הרי לנגבהיים

 

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּיאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: (ויקרא טז) 'מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ' – עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

(משנה יומא ח, ט)

איתא במשנה: 'עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו כו". דהנה ביוכ"פ נעשין בני ישראל אחדות אחד, כדאיתא 'ולו אחד בהם' – זה יוהכ"פ (ילקוט שמעוני תהלים פרק קלט). וכמו שיום זה מאחד כל הימים, כן מתאחדין בו כל הנפשות. כי באמת הנפשות קרובין, רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש 'עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם'. ויש עבירות שגורמין פירוד בין אדם למקום, ויש שגורמין פירוד בין אדם לחבירו. ויתכן לפרש מבדילין ביניכם ממש. וגם בין אלקיכם כנ"ל. וצריכין לתקן ב' מיני פירוד אלו. וז"ש עבירות שבין אדם לחבירו אינו דוקא גזילה וכדומה, רק עבירות שגרמו פירוד בין אדם לחבירו, כמו 'לא תשנא כו' אחיך כו' וכדומה. ועד שירצה את חבירו, פי' שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו, כמ"ש חז"ל 'ואהבת לרעך כמוך' – זהו כלל גדול בתורה. וביוהכ"פ שמתכפרין העבירות נעשין בני ישראל אחד. ולכן זכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שמקודם ע"י החטא כ' 'כי פרוע הוא' ונתפרד האחדות. ואח"כ כשירד משה מן ההר כ' 'ויקהל משה כו" שנחזרו להאחדות והתורה תלויה בזה האחדות, כמ"ש 'מורשה קהלת יעקב'. וז"ש כלל גדול בתורה.

(שפת אמת – דברים ליום כפור, שנת [תרנ"א])


כגר, כאזרח

לאה שקדיאל

זְכוּת אֶזְרַח / גַּם יִפְרַח / לְשׁוֹשַׁנָּה.

חֵטְא הַעֲבֵר / וְקוֹל הַגְבֵּר / מִמְּעוֹנָה: סָלַחְתִּי!

אלה הן השורות המתחילות באותיות ז – ח בפיוט הנקרא על שם השורה הראשונה, "אמנם כן יֶצֶר סוכן בנו", המסודר כאקרוסטיכון של הא"ב, מאת יום טוב בן יצחק. הפיוט משובץ בתפילות לליל יום הכיפורים, וזהו המקור הקדום ביותר בשפה העברית שהצלחתי לגלות בו מופיע הביטוי "זכות אזרח". המשמעות שונה לחלוטין מן המובן העכשווי של ביטוי זה:

ראשית, ה"אזרח" הוא הכינוי של חז"ל לאברהם אבינו (תלמוד בבלי, בבא בתרא דף ט"ו עמוד א), על סמך הכתוב בישעיה מ"א ב, "מי העיר ממזרח צדק", פסוק שהם דורשים (לא לפי הפשט כמובן) כמתייחס לאברהם, אותו העיר הקב"ה ללכת ממזרח מערבה, אל ארץ כנען, כדי לצוות לבניו ולביתו אחריו לשמור דרך ה' על ידי עשיית "צדקה ומשפט" (בראשית י"ח י"ט). ה"צדיק" מ"מזרח", אם כן, מקבל כאן תואר של "אזרח", ההיפך הגמור ממה שאמר הוא על עצמו, "גר ותושב" (בראשית כ"ג ד). הוא פעל להפצת דרכו בעולם על ידי "הגירה" ו"מגורים" זמניים, על ידי "ישיבה" בלבד בכל מקום, גם כאשר ידע כי המקום בו הוא "יושב" נכלל בארץ אשר הובטחה לזרעו אחריו. אבל לזרעו הרי הובטח שהם "יתאזרחו" בארץ, ישתרשו בה (כפי מובנו של השורש המקראי הזה), ולכן מגוייס גם אביהם הקדמון אל ה"אזרחות" הזאת. הוא אבי העם אשר יתאזרח וישתרש בארץ זו.

שנית, ה"זכות" הנזכרת כאן היא השם הטוב שצבר לו אברהם בספרי החשבונות של הקב"ה, בזכות מעשיו הטובים. החשבון שלו עומד על "זכות". אנו לעומת זאת, צאצאיו, עם ישראל, המכונים כאן "שושנה" על סמך הפירוש האלגורי לשיר השירים ("אני חבצלת השרון שושנת העמקים", אומרת האהובה, שיר השירים ב א), אנו מלאי חטא ועוון, והחשבון שלנו עומד על "חובה". אין לנו סיכוי לצאת זכאים בדין, אין אנו ראויים לסליחה, אלא אם כן יתחשב הקב"ה בחשבון ה"זכות" של אברהם, אלא אם כן תעמוד לנו "זכות אבות". אנו מתחננים איפוא למחילה, להעברת חטאינו מלפניך, א-להים, על סמך זכותו של אברהם אבינו. החשבון שלו בבנק הוא אשר יערוב לחשבון שלנו, ובזכותו אנו מבקשים אשראי לעוד שנת חיים…

וכדי להתאים את "זכות האזרח" הזאת לימינו ולמקומנו, עלינו לעבור מהפך בכל הקשור למשמעותה של כל אחת משתי המילים הטעונות הללו.

ראשית, הבה נזכור כי התורה מכינה אותנו לקראת חיינו כאזרחים בארץ הזאת תוך כדי אזהרה מתמדת לא לשכוח את הגרים והתושבים, שהרי אנו עצמנו חווינו את הפגיעוּת של חיי הגר בהיותנו במצרים: "וכי יגור איתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר איתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים (ויקרא י"ט ל"ג-ל"ד, למשל). יותר מזאת, התורה עצמה גורסת כי הארץ בעצם שייכת רק

לא-להים, וכי כולנו בעצם רק "גרים ותושבים" עליה (ויקרא כ"ה כ"ג). מצב הגֵרות איננו איפוא רק זיכרון היסטורי האמור להזין עמדה ערכית של אמפתיה כלפי האחר אשר בתוכנו; מצב הגֵרות הוא למעשה מצב קיומי קבוע שאינו חולף גם כאשר נדמה לנו כי אנו שקועים ב"אזרחות" מושרשת היטב ובלתי ניתנת עוד לעקירה. ראיית האחר אשר עימנו משליכה על ראייתנו את עצמנו. אין אנו רשאים לדבוק בדיכוטומיה גמורה של "אני אזרח" לעומת "האחר הגר"; גם אנו וגם האחרים הופכים לשותפים בחברה אשר האזרחות בה מכילה גם את הגֵרות. לדעתי, תודעה זו מאפשרת לנו, ומחייבת אותנו, לחלוק את כל הזכויות השופעות עלינו מכוח אזרחותנו בארץ עם כל יושבי הארץ. זו המשמעות בימינו של "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגָר איתכם" (במדבר ט"ו ט"ז). מושג האזרח המודרני, איפוא, איננו מתבסס עוד רק על החקלאי הילידי בחברה שבטית מתבדלת, הוא מושתת דווקא על הראייה האינקלוסיבית של כל בני האדם באשר הם, ולכן הוא נגזר בשפות אירופיות ממושג העירוניות (למשל, citizen), הקהילה המתקבצת לפעולה על סמך העדיפות העקרונית של הטוב המשותף על פני ההבדלים במוצא האתני של כל בניה ובנותיה. ה"פּוֹליס" שייך ל"דֶמוֹס" ולא ל"אֶתְנוֹס", ולכן גם במדינת הלאום המודרנית ה"פוליטיקה" היא "דמוקרטית" ולא "אתנוקרטית".

שנית, גם מושג ה"זכות" משתנה, מן הדימוי של צבירת מעשים טובים בחשבון כתנאי הכרחי לכל תועלת שיכול האדם להפיק בחייו – למשהו הפוך לגמרי, למשל בניסוח הבהיר של הצהרת זכויות האדם האמריקאית – לכל בני האדם באשר הם יש זכויות שאינן ניתנות לשלילה. כי כולנו נבראנו בצלם א-להים, באותו הצלם, ולכן שווים בזכויות הללו. הזכות לחיים, הזכות לחירות, הזכות לזהות אישית וגם קבוצתית, הזכות למים, הזכות למחסה, הזכות לחינוך, הזכות להקמת משפחה, הזכות להזדמנויות שוות בחיים. אף אדם אינו צריך "להרוויח" את הזכויות הללו, הן שלו מלכתחילה, ואיש אינו רשאי לשלול אותן ממנו. ואחת מזכויות האדם הבסיסיות היא הזכות לאזרחות, כלומר הזכות להיות סובייקט פוליטי פעיל המשתתף בניהול ובהנהגה של מדינה כלשהי.

השושנה שלנו אם כן יכולה ליהנות מכל טוב המדינה שלה, מדינת ישראל, אבל אין היא רשאית להתעלם מן החובה להיות ראויה לזכותו של אבי האומה, האזרח שהעיר ממזרח צדק. מדינת ישראל תשגשג רק אם תדע לעשות צדקה ומשפט גם עם הפלסטינים החיים עימנו ולצידנו.

זְכוּיוֹת אֶזְרַח / פָּרְחוּ בְּתַשַׁ"ח / לַשּׁוֹשַׁנָּה

וְיֵשׁ מָקוֹם / לְעוֹד לְאוֹם / בִּמְעוֹנָהּ

אִם תִּתְנָעֵר / מִדִּיכּוּי עַם אַחֵר / – חֵטְא אֲסוֹנָהּ –

גַּם אַתָּה תִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ / וּתְשִׁיבֵנוּ: סָלַחְתִּי!

לאה שקדיאל, ירוחם, חברת הנהלת "עוז ושלום", תנועת השלום הדתית בישראל, ערה"ש תשע"ח


 

שערי דמעות לא ננעלו

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. (קהלת ד, א)

רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא (רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא). הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. (היה רגיל שבא לביתו כל ערב יום כיפור). יומא חד משכתיה שמעתא (יום אחד משכה אותו הסוגיה – ונשאר במקום). הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי (היתה מצפה אשתו – ואמרה בלבה – עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא). לא אתא (לא בא). חלש דעתה (חלשה דעתה) אחית דמעתא מעינה (הורידה דמעה מעיניה),  הוה יתיב באיגרא (ישב רב רחומי על הגג), אפחית איגרא מתותיה (נפחת הגג מתחתיו) ונח נפשיה. (ונחה נפשו= נפטר).

(בבלי כתובות סב ע"ב – תרגום מהדורת שטיינזלץ)


שלוש עשרה מידות הן מתכון לעשייה, לא לאמירה בלבד

'ויעבֹר ה' על פניו ויקרא' – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד) 'הנה אנכי כרת ברית'.

(בבלי ראש השנה יז ע" ב)


אין כל תקֵפות מאגית בפנייה אל מידת הרחמים של השם יתברך, אלא ככל הבטחה הניתנת בתורה, אין משמעות י"ג מידות אלא תביעה המוצגת לאדם כדי שיהא ראוי להבטחה זו.

בעניין הנוהג באיזכור 'י"ג מידות" ב'סליחות' וגם בתפילות רוב ימות השנה ב'נפילת אפיים', אומר ה'אלשיך' (רבי משה בן חיים, תלמידו של רבי יוסף קארו, המאה ה-16):

'יאמרו לפני כסדר הזה' לא נאמר, אלא 'יעשו לפני כסדר הזה', שלא באמריה תלוי הדבר כי אם בעשייה. משמעות מאמרם של רבי יוחנן ורבי יהודה היא, שכאשר עושה האדם מידות עצמו כמידותיו של הקב"ה, כהמלצת חז"ל – מה הוא נקרא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון, מה הוא נקרא ארך אפיים ורב חסד, אף אתה היה ארך אפיים ורב חסד, רק אז נמחלין עוונותיו.

אותה ברית כרותה ל'י"ג מידות' איננה בבחינת מתכון למחילת עוונות, אלא היא פרוגרמת התנהגות המוצגת לאדם, ומי שיודע פרק ברמב"ם, מכיר את תורת 'שלילת התארים' לפיה שום תואר איננו חל לגבי ה', ותארים אלו מצביעים על חובת האדם לנהוג כך, וההתנהגות לפיהן היא-היא התשובה והיא גם הכפרה.

…'אנו רואים הרבה פעמים בעוונותינו, שאנו מעוטפים בטלית ואומרים י"ג מידות ואין אנו נענים; אבל הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם ולחנֵן דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד אלה עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל: 'כל המעביר על מדיותיו מוחלים לו כל עוונותיו', אז הם (ישראל) מובטחים שאינם חוזרים ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי-רשעה, כל שכן בהזכרת שלוש-עשרה מידות הם נתפסים' (ספרי יראים); כלומר לא זו בלבד ש'י"ג מידות' איננו אמצעי מאגי לכפרת עוונות, אלא הזכרת מידות הקב"ה שאין האדם משתדל לקיימן היא המזכירה את עוונותיו, ולא זו בלבד שאין נעשית לאדם תקנה, אלא נהפוך הוא והיא נעשית לו תקלה.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו עמ' 184-185)


הקב"ה חס על כל בריותיו ובעיקר על האדם, שהוא כבודו

'ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון': ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב 'מלא כל הארץ כבודו' וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב 'ולכבודי בראתיו' ואף על פי שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר כמו שאמר 'יצרתיו אף עשיתיו' אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל.

'אשר לא עמלת בו ולא גדלתו': הדבר שיעמול בו האדם הוא עצב יותר באבדו ואעפ"י שהאל יתברך לא עמל ביצירת הנבראים, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים.

 (רד"ק יונה פרק ד)


וכן תיקנו תפילה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפלה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

(רמב"ם הלכות תפילה א, ז)


עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל, כשעושין תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

('זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ, מובא ב "י עגנון: "ימים נוראים" , עמ' שסב)


כל-כך הרבה פתוח ששוב לא יסגר, כל-כך הרבה סגור שלא יפתח לעולם…

שכוח, זכור, שכוח

פתוח, סגור, פתוח.

 (י. עמיחי, מתוך : פתוח, סגור, פתוח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.