חקת תש"ף, גיליון 1158

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת:

עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ

(במדבר כא, יז)

איור: הרי לנגבהיים

בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים.

(רבי חיים ויטאל)

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

(משנה אבות ה׳, ו)

וּפִי הַבְּאֵר – בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּכָל הַמַּסָּעוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁפָּתְחָה פִּיהָ וְאָמְרָה שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) 'עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָה'ּ.

(ברטנורא על משנה אבות ה׳, ו׳-ג׳)

עלי באר – העם קרא לה להעלות את מימיה ממעמקים. ענו לה: זו היא הבאר שמימיה עולים לקול משוררים העונים זה כנגד זה. תחילת יצירתה היא ב רוח, ולפיכך היא שומעת לקול המעוררים אותה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

וישק את העדה ואת בעירם אבל אמר (פסוק יא) ותשת העדה ובעירם כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב ולפיכך יפרשו מימיו אשר היה דרכו לתת כי עתה נסתם מעינו במות מרים כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו והוא מה שאמר אל הסלע הנודע ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם גם אפשר לפרש ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו.

(רמב"ן במדבר כ, ח)


 וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה

אריאל פיקאר

לזכרו של הרב ד"ר נחום לאם,

שהיה נשיא ישיבה אוניברסיטה בניו-יורק במשך עשרות שנים

והלך לבית עולמו במוצאי חג השבועות תש"ף

בני ישראל נודדים במדבר בדרכם לארץ ישראל, הם עוברים במקומות שונים שאת שמותיהם בקשו חכמינו לדרוש. "… וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר, כא, יח).

כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה (בבלי, נדרים נה ע"א).

התנאי לקבלת התורה במתנה היא שיעשה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל. מהי המשמעות של אמירה זו? תנאי בסיסי ללימוד הוא פתיחות וסקרנות. אדם המלא מעצמו, הבטוח ביכולתו וכוחו, הולך ונסגר בתוך עצמו ומאבד את הסקרנות. כדי לשמר את התכונה הזו יש לפתח את יכולת הקבלה והפתיחות ולעולם להרגיש כמדבר, כמקום הפתוח ליוזמה ולבניה חדשה.

המדרש מכיר בקושי לשמר את התכונות החשובות הללו:

וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר 'וממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר 'ומנחליאל במות' ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר 'ומבמות הגיא' ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר 'ונשקפה על פני הישימון' ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו (שם).

מי שקיבל את מתנת הסקרנות והלימוד עלול לשכוח זאת, הוא עלול לחשוב שהידע שלו הולך ונשלם, שהוא ראוי לכבוד ולהערכה אישית על כך, הוא עולה לבמה ושוכח מנין הוא בא. אדם כזה מאבד את יכולת הלמידה התלויה בענווה והוא הולך ושוקע ומתנוון, הולך ומאבד ענין ואף תלמידיו אינם מתעניינים בתורתו עוד. על החכם איפוא לחזור בתשובה על חשיבותו העצמית ורב חכמתו, עליו לחזור למדבר הפתוח ומלא ההפתעות.

הסבר נוסף לנתינת התורה במדבר מופיע במדרש: "למה ניתנה במדבר? שאלו נתנה להם בארץ היה השבט שנתנה בתחומו אומר אני קודם בה לכך ניתנה במדבר שיהיו הכל שוין בה" (במדבר רבה, יט). אין לאיש או אשה בעלות על התורה. התורה נתנה במדבר והיא מבקשת לשמר את תכונת המדבר שהכל שווין בו. הפתיחות של מי שמשים את עצמו כמדבר, אינה רק כלפי התורה עצמה, אלא גם כלפי כל לומדיה. "אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם" (משנה, אבות ד,א).

אולם, חשוב להדגיש, הענווה והפתיחות אינן רפיסות ואדישות, על הלומד לנקוט עמדה, להביע דעה, בעוז ובענווה. ביטוי מופלא לאיזון הראוי מופיע במדרש על פרשתנו. "עַל־כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת־הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד). מה בדיוק כתוב בספר המלחמות הנזכר? לא ברור, אולם החכמים ראו את עצמם כלוחמים במלחמתה של תורה ולכן בקשו ליחס את הפסוק לבית המדרש:

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה', אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ (בבלי, קידושין ל ע"ב).

במבט ראשון נדמה שאנו חוזים כאן בתופעה שלילית, אלימה, 'נעשים אויבים זה אז זה', ומפרש רש"י: "נעשים אויבים – מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה". המאבק על האמת ועל המשמעות דורש ליבון ובירור. בלימוד משמעותי התלמיד מוזמן לחלוק על רבו והבן (או הבת) על אביו (או על אמו). אסור שמאבק כזה יהפוך לאישי ונקמני, אסור ללומדים לזוז מהמקום עד אשר יגיעו להבנה והערכה ביניהם גם אם לא להסכמה. זו טיבה של אהבה, אהבת התורה ואהבת האדם. היא דורשת הכרה והבנה של האחר גם כאשר אין תמימות דעים ויש מחלוקת.

את צמד המילים 'אֶת־וָהֵב' דרשו החכמים כפועל הפונה אל העתיד 'אתאהב' – האהבה היא תהליך, היא מלווה במאבקים, עליות ומורדות, אך עוצמתה חזקה מהכל ושומרת על האוהבים ועל אהבתם. זאת חוקת התורה וזו אהבת התורה. כך מסביר רש"י את תחילת הפסוק בו מופיע 'סֵפֶר מִלְחֲמֹת ה": "מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה".

דברים אלו נכתבים בדמע לזכרו של הרב ד"ר נחום לאם, שזכיתי להכיר במשך שנים רבות כדוד היקר והאהוב של רעייתי. הוא נפטר שבועות מספר אחרי מותה של רעייתו האהובה, הדודה מינדי ז"ל. הרב לאם כתב על 'תורה לשמה' ועל 'תורה ומדע' מתוך אהבת תורה ואהבת האדם.

ד"ר אריאל פיקאר, מנהל מרכז המחקר במכון שלום הרטמן וחבר קהילת ידידיה בירושלים.


דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת תורת זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שביטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר ימים רבים' (דברים כ יט) וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז). ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות. דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כו-כז). כיון שראה שלא בא לשלום, היכהו, שנאמר 'ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו' (במדבר כא לה).

אמר הקדוש ברוך: היאך, אני אמרתי ' כי החרם תחרימם' ואתה לא עשית כן! חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז).

(תנחומא צו סימן ג)

'אעברה בארצך': אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב)

'אעברה בארצך': לא אמרו "אעברה נא" כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה, משום דאיתא בספרי פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כא, כב)

חטאו של משה – הכאת הסלע: תגובה של ייאוש או קיום מצוות הא-ל?

כלום רשאים אנו להתחקות אחרי רחשי לבבו של משה רבנו באותה שעה? מה היה בלב עבד ה' שה' בעצמו העיד עליו ש"בכל ביתי נאמן הוא"? מה הסיח את דעתו מלמלא את שליחותו כהלכה?

הנה ההשערה שהיינו מעלים על דעתנו: משה נטל את המטה מן המקדש, שהיה מונח בו זה קרוב לארבעים שנה; הוא לקח את המטה בידו כדבר ה' ובסימן זה של שליחותו האלוהית הלך והקהיל את העם. וכך הוא עמד שוב לפני העם – אחרי קרוב לארבעים שנה – ומטה האלוהים בידו. בתחילת שליחותו, לפני כארבעים שנה, היה זקוק למטה זה לצורך האמנת שליחותו בפני העם, ועתה הכאיבה לו המחשבה שלא התקדם באותן ארבעים השנה, כי לא רכש את אֵמון העם למרות כל מה שפעל במשך ארבעים שנה. ובמרירות התחושה הזאת שכח את שליחותו ובמקום לדבר אל הסלע בנחת דיבר קשות אל העם והטיח בפניו דברי תוכחה. בסערת רגשותיו היכה את הסלע.

(הרש"ר הירש על במדבר כ, יא)

…למשה, יחד עם אחיו אהרן נאמרים מפי הגבורה דברים קשים וחמורים: "מעלתם בי", "לא-קדשתם אותי" – ובגלל זה נגזרה עליהם הגזירה הזאת. ואנו שואלים: במה מעל משה? מה היתה מעילתו ומה חטאו? במה לא קידש את השם?

הדברים אינם מפורשים בתורה. הלומדים וההוגים בתורה שיערו השערות רבות ושונות מתוך נסיון לדייק בטקסט ולמצוא הסבר, ולא מצאו…ייתכן שיש לדבר הסבר עמוק. על-כל-פנים, מקור מדרשי אחד מציג אותו – ואליו אני רוצה להתייחס. כדי שנבין את משמעותו של הפירוש עלינו לעמוד על עובדה, שהיא אולי המכרעת לגבי כל נסיון להבין את הפרשה: העובדה שמשה רבנו עצמו איננו מודע לכך שחטא. בכל הזדמנות, וזה חוזר בתורה שלוש פעמים, כשהוא מתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה ולזַכות אותו בהשגת התכלית שפעל למענה ארבעים שנה – אף פעם אין הוא מבקש מחילה וכפרה וסליחה על חטא שחטא, אלא פשוט מתחנן לביטול הגזירה…ובכן, האם חטא משה או לא חטא? אם משה רבנו, הענו מכל אדם, איננו מודע לכך שחטא, מי אנו כי נחפש חטאים במשה? ולמה נגזרה עליו הגזירה הזאת?

והנה, באותו מדרש מסופר שהקדוש-ברוך-הוא אומר למשה על תחנוניו לביטול הגזירה: "משה, במה אתה רוצה להיכנס לארץ?" והמדרש מתכוון לומר, וגם מפרש זאת אחר-כך: אותו דור, שאתה הנהגת אותו, לא זכה להיכנס לארץ – ואתה, מנהיגו של הדור הזה, רוצה להיכנס? משל לרוע אשר צאנו נטרף בידי חיות רעות – האם הוא יכול לומר: ואני הולך הביתה? זאת אומרת, המנהיג נושא בעוון הדור, בעוונות שנעשו תחת מנהיגותו, גם אם הוא עצמו – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית ומשום בחינה אנושית אחרת – איננו אחראי לפשעים, לחטאים, למחדלים ולשגיאות שעשו מונהגיו. הוא נושא בעוונם.

…במונחים הרווחים היום, אנחנו קוראים לזה קבלת אחריות מיניסטריאלית.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 99-100)

חטאו של יפתח

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

(רמב"ן ויקרא פרק כז פסוק כט)

אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה – עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי ה) "מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה".

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר, עמ' 283)

"אדם כי ימות באהל"

'ומת בהר אשר אתה עולה שמה': אמר לפניו: רבש"ע, למה אני מת? לא טוב (שיאמרו) טוב משה ממראה מטוב משה משמועה, לא טוב שיאמרו 'זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה ואת המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, משיאמרו כך וכך עשה כך וכך אמר? ' אמר לו: כלך משה גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר י"ט) ואומר 'זאת תורת האדם ה' אלהים' (שמואל ב' ז') אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פקודי, והרי משה עשה פקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה: אדם כי ימות' (במדבר י"ט).

(סיפרי האזינו פיסקא שלט)

ומה שאמר 'כל מי שמוסר עצמו לסכנה אין אומרין הלכה משמו', לא דמי (אינו דומה) להא דאמרו 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. התם (=שם) כאשר מקיים תורה מדוחק, ופרשנו הטעם במקומו שראוי שלא תהיה התורה מתקיימת, אלא אם כן ממית עצמו על דברי תורה ולא שמוסר נפשו לסכנה, אבל זה שהוא מוסר עצמו לסכנה אין אדם רשאי למסור נפשו לסכנה, ולכך אין אומרים דברי תורה משמו, כי כאשר מסר עצמו להעדר על דברי תורה, הרי אין לו חיות והתורה היא החיות ולכך אין ראוי למי שנתן עצמו אל ההעדר לומר דבר תורה משמו, כי אין מתחבר אל התורה ההעדר.

(חידושי אגדות למהר"ל מפראג חלק ג עמוד יב)

וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? …א"ר יהודה, אמר שמואל: 'וחי בהם' – ולא שימות בהם (ויקרא יח, ה).

(יומא פח, ע"ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.