חקת תשע"ט, גיליון 1108

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.

 וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה.

(במדבר כ', א'-ב )

איור: הרי לנגבהיים

 

ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם , ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת, שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם, אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב"ה למרגליות המונחים בארגז, כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז"ל דרשו (מוע"ק שם) 'ותמת שם' לגזירה שוה לומר שגם היא מתה בנשיקה, וע' פנים לתורה.

(אור החיים שם, שם)

ויבואו בני ישראל כל העדה, ברש"י: "עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים", והקשה הרמב"ן: "אם כן, מה צורך להזכיר כן בבואם אח"כ להר ההר?" עכ"ל, ונראה דהנה שלשה אלו משה אהרן ומרים שנשתלחו יחד לישראל, כמו שמשה היתה הנהגתו מתאימה לדור המדבר דווקא, ולא לבאי הארץ כבזוהר הקדוש בכמה דוכתי, ולא עוד אלא שהיה נחשב ירידה למשה לכנוס לארץ כי היתה מדרגתו למעלה, וע"כ הנהגתו לא היתה מתאימה לבאי הארץ, בוודאי כן היו אהרן ומרים שנשתלחו עמו יחד שלא היתה הנהגתם מתאימה לדור באי הארץ, ומטעם זה נסבה סיבה מאת ה' שימותו במדבר; מרים מתה מחמת זקנתה, ואהרן ומשה האלקים אנה לידם ענין מי מריבה, ולפי זה יש לפרש הא דהזכיר הכתוב הא שכבר כלו מתי המדבר קודם מיתת מרים וקודם מיתת אהרן חד טעמא הוא, להורות שמחמת שכבר כלו מתי מדבר והתחיל דור חדש דור באי הארץ, מחמת זה מתו, ומיושבת קושיית הרמב"ן.

(שם משמואל, חקת ח׳:י״ד)

…וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, מַה כְּתִיב (במדבר כ, א)? 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם', וּמַה כְּתִיב אַחַר כָּךְ (במדבר כ, ב)? 'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה', וְהֵיאַךְ הָיְתָה הַבְּאֵר עֲשׂוּיָה? סֶלַע כְּמִין כַּוֶּרֶת הָיְתָה וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאת עִמָּהֶם בַּמַּסָּעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִים וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה אוֹתוֹ הַסֶּלַע בָּא וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְהַנְּשִׂיאִים בָּאִים וְעוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וְאוֹמְרִים: עֲלִי בְאֵר, וְהָיְתָה עוֹלָה.

 (במדבר רבה א, ב)


 

השטחים הכבושים

חיים רובינשטיין

בהפטרת פרשתנו עולה סכסוך בין לאומי ששני צדדיו הם בני דודים. עמון הוא נכדו של הרן וישראל יעקב הוא נכדו של אחיו של הרן, אברהם אבינו. מקור הסכסוך מובא בדרישתו של מלך עמון הפונה אל יפתח הגלעדי וטוען טענה היסטורית. "כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק, וְעַד הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם" (שופטים, י"א, י"ג). מלך עמון, מסתמך על מאורע שהתרחש כמה מאות שנים קודם לכן, בתקופה שעם ישראל בהנהגת משה מגיע לאזור וטוען כי זכות אבות לו על השטחים שכבשו בני ישראל בעלותם ארצה, ועתה הוא רוצה להשיבם (זכות השיבה). כיוון שעמון ומואב, עמים אחים הם, התייחסותו היא לשטחים של שניהם (דעת מקרא לשופטים, י"א, י"ג).

ההיסטוריה:

תיאור המאורע אליו מלך עמון מתייחס, מובא בפרשתנו. עם ישראל בדרכו לארץ המובטחת, פונה פעמיים לאדומים בבקשת מעבר ונענה בשלילה (במדבר כ', י"ד ואילך). האדומים שוכנים ברכס אדום שממזרח לערבה וכדי לעקוף אותם משה מוליך את בני ישראל מקָדש, שם הם שוהים, דרומה, בחזרה על עקבותיהם, לכיוון ים סוף, ומשם מזרחה למדבר המזרחי ומקיף במסעו את ארצות אדום ומואב. רק בעוברו את הגבול הצפוני של מדינת מואב, נחל ארנון, הוא פונה מערבה ומגיע לכיוון ארץ האמורי המשתרע מנחל ארנון ועד למעבר לנחל יבוק מצפון, ועד לבשן. משה מציב את צבאו והעם אשר אתו ממזרח למדינת האמורי בצמוד ובמקביל לגבול בני עמון, וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן (דברים, ב', י"ט).

מעמדה זו , הוא פונה למלך סיחון ומבקש רשות מעבר בארצו. "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר; אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר, כ"א, כ"א-כ"ב). תגובתו של סיחון היא מלחמה. "וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, … וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ג).

התוצאה – "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן; וַיִּקַּח, יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל-הֶעָרִים הָאֵלֶּה; וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיה" (במדבר, כ"א, כ"ד- כ"ה).

כל השטח שבו ישב האמורי, מנחל ארנון, במרכז החוף המזרחי של ים המלח ועד הבשן, בדרום סוריה של ימינו , להוציא האזורים המזרחיים שהם שייכים למדינת בני עמון, הפך לנחלת ישראל. שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה קבעו שם את נחלתם.

יש לדעת כי משה לא תקף את אדום (שעיר), מואב ועמון, כיוון שלהם הבטחת הקב"ה לנחלתם וקיים איסורו לתוקפם. "אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים , ב', ה'); "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה. כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה." (שם, שם, ט'); "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם, וְאַל תִּתְגָּר בָּם: כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה" (שם, שם, י"ט).

וכך מתייחס הרמב"ן (במדבר י"ד-ט"ו) לסוגיה זו, בפירושו:

והנה, הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל, והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג', ט"ז): "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול"; וכן אמר יפתח (שופטים, י"א, י"ח) "ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, כי ארנון גבול מואב.

סיכום ביניים – על משה נאסר לכבוש את שטחי אדום, מואב ועמון השוכנים ברכס (הרי אדום ומואב) שתחילתו בים סוף ונמשך צפונה לאורך הצלע המזרחית של ארץ ישראל, כך שנותרה פירצה גיאופוליטית אחת, והיא השטח הכבוש בידי סיחון האמורי, ברובו מידי מלך מואב הראשון וחלקו מעמון, כיבוש המוצג בלשון שירית בפרשתנו בידי המושלים – משוררים שלפי המפרשים הם בלעם וחבריו: "כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן. אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן; אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח, אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא (במדבר, כ"א, כ"ח-כ"ט).

לפירצה זו משה מייעד את כניסתו לכיוון מעברי הירדן, ובקרב ליד יהץ הוא גובר על סיחון שיצא למלחמה נגדו ומגשים את מטרתו.

נחזור להפטרתנו:

יפתח מנסה לצמצם את הסכסוך על ידי הצגה היסטורית נגדית, שהתיזה העיקרית בה היא: ישראל כבשה את השטח מידי סיחון, ולא מידי בני עמון ומואב. הם הפסידו את השטח לסיחון בעבר וישראל אינה המען לתביעות שלהם (שופטים, י"א, ט"ו-כ"ב). יפתח מוסיף על הכתוב בפרשתנו כי גם אל מואב נשלחה בקשת מעבר וסורבה, ולמרות זאת את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון ישראל לא כבשו, רק את ארץ האמורי. והגמרא מבססת את טענת יפתח "והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון" (חולין ס', ע"ב).

על פי האברבנאל הציג יפתח בתשובתו ארבעה נימוקים (טענות) לצדקת דרכו, עקרונות עליהם הוא סומך את טענתו "לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב, וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן" (שם, ט"ו). נציג את ניסוח הנימוקים על פי המלבי"ם ששפתו נהירה יותר.

הנימוק הראשון, לפסוקים ט"ו-י"ח: עם ישראל הוא שוחר שלום ולא תקף את אדום ומואב למרות סירובם להותיר לו מעבר: "ישראל לא לקח מארץ מואב ובני עמון מאומה (כי הוא אין לו טענה, רק אם היו לוקחים מידו בלי אמצעי) ונהפוך הוא שעת שלחו מלאכים אל מלך מואב ואל מלך אדום ולא אבו לעזבם לעבור גבולם (הגם שהיה בזה עילה למלחמה) הסבו את ארצם, ולא באו בגבול מואב, כי ארנון היה גבול מואב בימים ההם"

הנימוק השני, לפסוקים י"ט-כ"ב: המלחמה באמורי הייתה מלחמת מגן: "הארצות שהזכיר כבשו מסיחון שהיו אז תחת ממשלתו, וגם זה לא היה שלא כדין עד שיוכל לטעון עליהם, כי בעת שלח מלאכים גם אל סיחון, החל סיחון לתגר בם מלחמה, ולא הספיק לו מה שלא הניחם לעבור בארצו, רק ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבלו, רצה לומר שלא הניחם אף ללכת בגבול ארצו ולסבבה כמו שסבבו ארץ אדום ומואב כי לא האמין להם, ולכן אסף את עמו וילחם בם, באופן שהוא התחיל במלחמה, וה' נתנו ביד ישראל ולקחו את ארצו שהיא ארץ האמורי, לא ארץ מואב כי הארצות האלה היו אז לאמורי.

הנימוק השלישי לפסוקים כ"ג-כ"ד: אלוהים בחר לתת לנו את האדמה הזאת: "עתה ה' אלהי ישראל הוריש וכו', רצה לומר הלא מלחמת ישראל בעת ההיא היה ענין אלהי וכל העמים ידעו זאת, כי ה' הורישם ואם ה' שכל הארץ שלו הוריש את האמורי, איך אתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש וכו': ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלהים והשגחתו".

הנימוק הרביעי לפסוקים כ"ה-כ"ו איפה הייתם שלש מאות שנה?!: "ועתה הטוב טוב אתה וכו': הלא בלק היה מלך בעת ההיא והחריש, וכן אחריו היו מלכים רבים וכבר עברו שלוש מאות שנה וישראל יושבים ומחזיקים בארץ, ואתם החרשתם וזו חזקה גדולה ויש עמה טענה, וכן מהרי"א דרך דרך זה בכתובים האלה."

ההכרעה הייתה בחרב וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם, ל"ג).

יפתח עפ"י המלבי"ם, מעלה עקרונות ל"משפט הבין-לאומי" של הימים ההם להצדקת החזקת שטחים כבושים, ולבחינת המושגים 'זכות אבות' ו'זכות השיבה': עקרון התמימות, עקרון מלחמת מגן, עיקרון דתי, ועקרון החזקה.

עקרון התמימות מצביע על היעדר כוונת עוינות ותוקפנות, ועבר ללא ביטוי לתופעות אלו, עקרון מלחמת מגן אומר כי מי שכבש שטח בעקבות הגנה מפני התקפה אינו חייב להשיבו. העיקרון הדתי קובע כי האל מחליט למי לתת את האדמה הזאת. ועיקרון החזקה מעלה את זכות החזקה הנהוגה בין פרטים כעיקרון מדיני, עם היושב על אדמתו מאות שנים (שלש מאות שנה היא מכפלה במאה של שלש שנות החזקה המקובלות) האדמה היא שלו, ללא קשר כיצד הגיעה לרשותו בתחילת הדרך.

מעקרונות- טענות אלו עולות שאלות מורכבות. מה אם יש למעשה סתירה בין שני עקרונות? למשל מדינה א' מבקשת לכנס שטח של מדינה אחרת, אך אינה פועלת למימוש והנסיבות ההיסטוריות גורמות לה לכבוש שטח זה במסגרת מלחמת מגן? האם האדמה שייכת לה מכוח מלחמת מגן, גם אם הייתה טענה עקרונית בעבר על אדמה זו?

האם הנימוק הדתי אינו בתחילתו של דבר נימוק כוחני, שהרי לו יפתח היה מפסיד, כמוש, שלו הוא לועג, היה לכאורה מנצח? האם הנימוק הדתי אינו אלא הצדקה פנימית, ולא יכול לשמש נימוק משפטי בין-לאומי? האם חלה התיישנות לרצון לחזור לאדמת המולדת? האם כיבוש כפול מבטל טענת שייכות?

לא בכדי צירף מסדר ההפטרות את פרשת יפתח לפרשה זו, גם מתוך העניין המשותף וגם מתוך הרצון להבליט את העקרונות והדילמות שהציפה הסיטואציה החדשה בזמנו של יפתח למול הטענה ההיסטורית של מלך עמון. סיטואציה העשויה לחזור על עצמה במהלך ההיסטוריה העתידית.

דר' חיים רובינשטיין הוא יועץ ביחידת הבוגרים של בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית.


 

מלחמתם של חזקיה וחז"ל בפטישיזם דתי

וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה… וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

(מלכים ב יח ; א, ג , ד)


כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו – מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר עבודה זרה עד הימים ההמה שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרים לו כיון שמצאו כתוב 'וראה אותו וחי' היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר בערו שאר הע"ז מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס, וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע"ז כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע"ז, אע"פ שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר: טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו.

(רד"ק שם, שם)


'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' (במדבר כ"א) – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

(משנה ראש השנה ג, ח)


'אעברה בארצך' – אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב) 


'אעברה בארצך' – לא אמרו "אעברה נא" כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה, משום דאיתא בספרי פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין במדבר כא, כב)


אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ שָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

 (רמב"ם: משנה תורה – הלכות מלכים ו, א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.