חקת תשע"ז, גיליון 1009

וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס

וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ

וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי.

(במדבר כא , ט)

איור: הרי לנגבהיים

 

נחש נחשת – לפי שהנחושת מבהיק ומבריק, כענין שנאמר 'ונוצצים כעין נחשת קלל', ואע"פ שמחנה ישראל היה שלש פרסאות על שלש פרסאות, מי שהיה נשוך רואהו ממקומו.

והביט אל נחש הנחשת – על ידי שהיה נתון כתורן על הנס, הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים, כדפירש רש"י, ודוקא נחש ולא בריה אחרת, להודיע נפלאותיו של הקב"ה שכך מדותיו, שהוא מכה באיזמל ומרפא באיזמל.

(חזקוני שם, שם)

תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו; על שלשה הודו לו: גנז ספר רפואות – והודו לו; כתת נחש הנחשת והודו לו

(בבלי ברכות י, ע"ב)

כתת נחש הנחושת – כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו.

וגנז ספר רפואות – לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד – והרמב"ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית כעשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו.

 (רבי עובדיה מברטנורא פסחים ד, ט)


בין מדבר לדיבור

יעקב משיטי

ההליכה במדבר היא לא רק שלב הכרחי בדרכו של עם ישראל אל הארץ המובטחת: המדבר הוא היעד הבלתי ניתן למימוש ומוקדו המרכזי בתהליך היוושעותו של העם מעול העבדות והעבודה זרה. למרות שההגעה אל נחלת האבות הינה המטרה העיקרית של יציאת מצרים, נראה לי שניתן לחצוב, באתוס המקראי (ואולי גם באתוס הציוני של ימינו), מקום צנוע למהלך, ליגיעה, להשתוקקות, שהם כולם ביטויים של זרות. הציווי האלוקי בספר דברים לאהוב את גר נובע מזה שגם המצֻווים היו "גֵרִים… בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" וניתן לעם ישראל רגע לפני שהוא נכנס לארץ: לכן, ניתן אולי לשער שבעיניו של הקב"ה, המודעות הראויה של היהודי בארצו מבוססת בתחושה תמידית של זרות, לא רק בגלל שהגרים הינם קטגוריה פגיעה וחלשה בחברה. בתוך מבצר הביטחון והמודעות הלאומיים המעוצבים היטב, הן על יסודות בריאים של זהות תרבותית, והן על יסודות לא בריאים בכלל של קסנופוביה, היהודי הארץ ישראלי נקרא על ידי ה' להיזכר שהוא זר, בל יחטא בהתגאות והתפארות – מי שנמצא בארץ ישראל הוא ביסודו גר, ולכן נקרא לאהוב את מי שמשקף את מעמדו הנסתר היטב.

חכמים מפארים את תודעת הגרות במקומות רבים, למשל במכילתא (פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה יח):

אברהם קרא עצמו גר שנאמר (בראשית כ"ג) גר ותושב אנכי עמכם. דוד קרא לעצמו גר שנאמר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ ואומר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כי צל ימינו על האדמה ואין מקוה ואומר (תהלים ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי.

בפרשת חוקת מסופר על אירוע בלתי מתקבל על הדעת, שבגללו משה ואהרון נענשים על ידי ה' בזה שלא תינתן להם האפשרות להיכנס לארץ ולהוביל את העם לישועה הסופית. אבקש להתייחס לאותו אירוע מנקודת מבט דברי הפתיחה שלי למאמר זה, ולטעון שבהתנהגותו של משה ישנו פגם שמבטא את אי כשירותו להיכנס לארץ. יותר מזה, ניתן אולי לומר שהתנהגותו של משה מייצגת מודל שה' אינו מעוניין להכניס לארץ ישראל. ההנגדה ברורה ומובנת מאליה: אם ה' מצווה את משה לדבר אל הסלע על מנת שייצאו ממנו מים, משה, הכלוא בכעס נוראי (והמוצדק) שלו כלפי העם, חוטא בצורה יסודית ביותר ועובר קו אדום – הוא מחליף את המילים, הדיבור הביצועי של דבר ה', עם מעשה אלים ונחרץ כמו הכאת הסלע במטהו.

ברגע שמרים מתה, העם מאבד את המקור הקבוע של מים, ושוקע, באמצע המדבר, בחוסר ביטחון, מתקהל כנגד משה ואהרון ומוחה על כך שלא הובאו למקום "זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן" אלא הוצאו מהיציבות היומיומית של מצרים "אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה" בו אין מים לשתות. אפשר בהחלט להבין את העם – השסע הנוראי הזה בין מה שהיה צריך להיות לבין מה שנמצא מול העיניים, מכאיב ולא מאפשר חיים שגרתיים ועבודת ה'. ובכל זאת, ברצוני להצביע על ההשתוקקות הבלתי פוסקת של עם ישראל לביטחון, ולאוכל, ולבסיס יציב שיחליף את הקביעות (או קיבעון) של ארץ מצרים – זו בדיוק העמדה התודעתית שהמדבר, והניסיונות שבו, אמורים לשנות. מצרים, והיציאה ממנו, לא אמור להתחלף, באופן פשטני וחד משמעי, עם מחוז חפציהם של בני ישראל, אלא עם אי הוודאות של התלות בחסדי ה'. במקום הביטחון התודעתי המשתקף בתפיסת הארץ המובטחת רק כ"מקום זרע ותאנה וגפן ורימון," העם מתחנך במדבר לקבל את אי הוודאות שבחיים, את השאלות, ואת הספקות, ובסופו של דבר הוא חייב להמשיך בחיפוש ובהשתוקקות.

כנגד התלונות של העם הצמא והמפוחד, משה ואהרון נופלים על פניהם ומתפללים לה' – פתרונו של ה' למשבר זה הוא לשלוח את משה לקחת את מטהו, להקהיל את העם, ולגשת "אל הסלע" ולדבר איתו "לעיניהם" של כולם. כנגד בקשתו של העם למים ול"מקום זרע," משה ואהרון מתבקשים על ידי ה' לדבר אל הסלע על מנת שהוא "יתן מימיו" ושיוכל העם לשתות. המילים הנאמרות על ידי משה ואהרון, נרצה כאן לדייק, אינם מכריחות את המים לצאת – הן מייצרות מצב של פתיחות, קבלה, בו הסלע נותן מימיו. כידוע, משה אינו מדבר אל הסלע אלא עם העם, מקבע אותם, בנזיפתו הכועסת, בתואר "המורים," ולוקח לעצמו את הכוח להוציא מים מן "הסלע הזה." כתוצאה מזה, משה מכה פעמיים את הסלע במטהו, וכמו שאומר הפסוק "ויוציא מים רבים" – אכן, בסופו של דבר, משה הוציא את המים מן הסלע, בזכות מכות וכעס ולא דרך הדיבור שלו.

העונש האלוקי לא מאחר להגיע: "יען לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." קשה מאוד להבין מהו הקשר בין הכאת הסלע, קידושו של ה', והכניסה לארץ. לפי המהר"ל (גור אריה על פרשתנו), חטאם של משה ואהרון קשור למה שהוא מכנה שם "יציאה מן האמונה," פירושו של דבר שהכאת הסלע פעמיים היא מעשה שנעשה "דרך כעס ומי שעושה מצות ה' דרך כעס… אין זה אמונה." יתר על כך, מציין המהר"ל בעקבות רש"י ומדרש האגדה, המצווה שה' הטיל על משה הייתה לדבר אל הסלע, כך שברגע של הבעת מילים היה ה' מתקדש במעשה של דיבור, כי העם היה אומר "מה סלע שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של המקום, קל וחומר אנו." המהר"ל מפרש את דבריו של רש"י במובן שהעם היה, ברגע זה, נמשך "אחר דיבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם ולא על ידי הכרחי," כי, הוא מוסיף, כאשר מקיימים מצוות ה' "מכח הדיבור הינה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזה עניין האמונה." הכאת הסלע, אם כך, מהווה דגם הפוך לתפיסה האלוקית – "בלי פעל הכרחי היה זה קידוש שמו… ומעשה משה הֵפך האמונה… הֵפך זה שהכה פעמיים בצור וגם כעס, שאמר 'שמעו נא מורים'." לפי פירושו של המהר"ל, אם כך, הדיבור הוא המוקד המרכזי למצוות קידוש שמו של ה' במאורע זה – זה שמשה מפנה את דיבורו ההרסני והתוקפני והכועס כלפי העם, מהווה דוגמה לשימוש לא מקודש ולא מקדש של הדיבור. בנוסף לחטא הדיבור, משה מכה את הסלע פעמיים ונותן, לעיני העם, דוגמה להתנהגות אלימה כדרך לקיום מצוות ה'. הן הדיבור הכושל והתוקפני, והן ההכאה במטהו על הסלע, מהווים אב טיפוס להתנהגות לא רצויה בעיני ה'. האמונה נובעת, במילים של המהר"ל, לא מההכרח ומהכאתה של המציאות, אלא מהאמונה הנובעת מ"רצון ושמחה," מהמרווח שניתן לאדם לקיים את רצונו של הבורא בדרכו ובעתו שלו. זאת הסיבה, לדעתי, שבגללה משה ואהרון לא נכנסים לארץ: העם מקדש את שמו של ה' על ידי דיבור, בעזרת המילה הנאמרת והכתובה, בחיפושיו האינסופיים בנבכי הפרשנויות הסותרות, ולא במקום הצר של ההכרח והאלימות. כמו שהעם מצטווה לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים," כך אמונתו בה', בארץ המובטחת, אינה יכולה לבוא לידי ביטוי ב"הכאת" המציאות, מתוך ביטחון מופרז ונוקשה, אלא היא חייבת לנבוע בצורה ספונטנית מהרצון והשמחה. אל מול הסלע הדומם של המציאות, היהודי אינו יכול להגיב בהכאה, אלא חייב לדבר, לבטא את מילת ה', על מנת שהמים יצאו ממנו וישקו את העם. במדבר (מלשון לדבר?), עם ישראל חייב ללמוד לדבר, להיות עם מדבֵּר ומקבל את הזולת בדיאלוג, מקדש את האלוה בדיבור. כי לא אמור להיות מקום, בארץ המובטחת, להכאה ולקביעה נחרצת על ידי מעשה, אלא פתיחות לשינוי, להידברות, לפרשנויות שונות. אלו הם המים החיים שהסלע ייתן מרצונו לעם המדבֵּר במדבר.

דר' יעקב משיטי הוא מרצה בספרות משווה באוניברסיטת בר אילן וחבר קהילת ידידיה בירושלים.


'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה' – על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידו אותה כראוי, כי במשה ואהרון נאמר 'ויבכו אותם בני ישראל' וכאן לא נאמר 'ויבכו אותה', ונאמר 'ותמת שם מרים ותקבר שם', כי במקום שמתה, שם היתה קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים, כדי שידעו למפרע שהבאר היתה בזכות מרים. וחז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה? כי באמת אינה קרבן, רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה (הפרה מכפרת על חטא העגל), כך הצדקת אם כל חי במיתתה, מקנחת צואת תולדותיה.

(כלי יקר על במדבר כ, א-ב)


"אין חפץ לה' בקורבנות אדם"

זה שאמר הכתוב: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (מש' יא ל). אם יהיה אדם צדיק, ואף על פי שהוא צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום. אלא, פרי צדיק עץ חיים, זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך לוקח נפשות, שנאמר, "ולוקח נפשות חכם". שאם ידור לערוך נפשות, הוא למד מן התורה היאך עושה. ואם אין בידו תורה, אין בידו כלום. כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה, אבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה, שנאמר "וידר יפתח נדר וגו', והיה היוצא וגו', והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים יא ל-לא). באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא. אמר: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לפני. לכך זימן לו בתו. כל כך למה? כדי שילמדו כל הנודרים, הלכות נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות בנדרים."והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי וגו', ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (שם שם לד-לה). והלא פנחס היה שם? והוא אומר "לא אוכל לשוב"? אלא פנחס אמר: אני כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ?! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?! בין שניהם קיפחה אותה עלובה את חייה. ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס, נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח, נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב, ויקבר בערי גלעד (שם יב ז). כיון שבקש לקרבה, היתה בוכה לפניו. אמרה לו בתו, אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקדוש ברוך הוא נפשות אדם? אין כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם. אמר לה: בתי, נדרתי, "והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה", שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו? אמרה ליה, והרי יעקב אבינו שנדר ואמר, [ו] כל אשר תתן לי עשר וגו' (בר' כח כב), ונתן לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר בנים, שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד מהם?… כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו, הניחני וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לנדרך… הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו, בעון אותן ששחט משבט אפרים… שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתחו להתיר לו את נדרו. עלה ושחטה. ורוח הקדש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו יט ה). אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו: "אל תשלח ידך" (בראשית כב יב), להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא חשך את יחידו ממני, לעשות רצון בוראו. ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו.

(תנחומא בחקתי סימן ה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.