חקת תשע"ו, גליון 959

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. (במדבר כא, ו)

את הנחשים השרפים – (במ"ר) ששורפים את האדם בארס שיניהם.

וינשכו את העם – יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד (טעם עפר) ויפרע מכפויי טובה שדבר אחד משתנה להם לכמה מטעמים.

(רש"י שם, שם)

וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. (משנה ראש השנה ג, ח)

יחזקיהו מלך יהודה עשה ד' דברים והסכימה דעתו לדעת המקום. גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום. כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום… (אבות דרבי נתן פרק שני)

כתת נחש הנחושת – כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו.

וגנז ספר רפואות – לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד – והרמב"ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית כעשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו.

(רבי עובדיה מברטנורא משנה פסחים ד, ט)


יפתח כאביר שבאבירים… / בנימין סלנט

בהפטרת פר' חוקת בא סיפורו של יפתח הגלעדי. לפי הערכה, התקופה היא מאה יא לפנה"ס.1 יפתח מונה ע"י זקני גלעד וע"י העם לראש2 ולקצין3 יפתח מסכם: "ודבר את דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים, יא יא). בכך המינוי מקבל תוקף. בסיפורו של יפתח (שחורג מעבר להפטרה) יש שני אירועים קשים אף טרגיים, נדרו של יפתח, ומלחמת אנשי גלעד באנשי אפרים.

 

הנדר

יפתח כצעד ראשון לפני צאתו למלחמה פותח בדרכי שלום. הוא מנהל משא ומתן דיפלומטי ארוך, בהסתמך על הזכות ההיסטורית של ישראל (כאן מסתמן גם הקשר בין הפרשה להפטרה, בשניהם נזכר הכיבוש של ישראל, מארנון עד יבוק בני עמון). כאשר לא צלח המו"מ בדרכי שלום. יפתח פותח במלחמה, "ותהי על יפתח רוח ה'" (שם, כט) והוא נודר: "…אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא… מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום… והיה לה' והעליתיהו עולה". יפתח נוחל ניצחון. "ויתנם ה' בידו… ויכם… מכה גדולה מאד, ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל". בחוזרו אל ביתו במצפה, בתו יוצאת לקראתו… ולאחר חודשיים, "ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו… והיא לא ידעה איש…" (לו- ט).

 

"הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם"?                                          

על הנדר, ומשמעותו יש ביקורת רבה בגמרא, במדרשים ואצל הפרשנים. והדעות חלוקות לגבי ביצועו. כבר הגמרא (תענית ד' ע"א) דנה בשאלה אם יש תוקף לקורבן אדם? "אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן… לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבו שלא כהוגן… יפתח הגלעדי – דכתיב: והיה היוצא… מדלתי ביתו וגו', כאן מקשה הגמרא: יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן – נזדמנה לו בתו וגו'. כבר מן השאלה מצביעה הגמרא שמלכתחילה הנדר לא היה ראוי. וכאן מביאה הגמרא ,בהתאמה מופלאה, את דברי הנביא: "הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם?" (ירמיה, ח, ב) כלומר, האם לא היה מי שיתיר את נדרו? והגמרא ממשיכה בפסוק נוסף מ'ירמיה', שיוצא נגד קורבנות אדם! "אשר לא ציוויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי" (יט, ה).

בב"ר (ס, כד, יד, תיאודור אלבק) יש דיון על נדרו של יפתח. "ר' יוחנן אמר: הקדש דמים היה חייב (כספים למקדש), ריש לקיש אמר: אפילו הקדש דמים לא היה חייב, "דתנינן: (כאן מובאת המשנה בתמורה פרק ה' מ"ו) אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום, הרי אלו עולה, לא אמר כלום". בדרך זו מפרשים כמה מן הפרשנים. כך רד"ק, כך גם הרלב"ג, וגם אברבנאל (ר' פירוט אצל נחמה ליבוביץ עיונים לפר' חוקת עמ' 280). לסיפור נדרו של יפתח יש כמה מקבילות וגרסאות, בנוסף לגמרא בתענית, ולמדרש בב"ר שלעיל (יש גם, בויק"ר, לז,י. במ"ר, יט, ח. בתנחומא, ובסא"ר, להלן, בילקו"ש יא, סז, סח, ור' עוד גם בקדמוניות, א' ספר חמישי, מהד' שליט, עמ' 169-170).

שני מדרשים, פרשנות שונה

אחת השאלות שנשאלת במדרשים: ולא היה שם פנחס, שהיה מתיר לו את נדרו? אלא פנחס, אמר: הוא צריך לי, ואני הולך אצלו? ולא עוד, אני כהן גדול בן כהן גדול ואני הולך אצל עם-הארץ? ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, אשפיל עצמי ואלך אצל פנחס? בין דין לדין אבדה הנערה…

שני מדרשים עוסקים בנושא בהרחבה. התנחומא, (בחוקותי סימן ה) וסדר אליהו רבה (פרק יב, מהדורת איש שלום). בשני המדרשים יש ביקורת הן על יפתח, והן על פנחס, ואולם חומרת הביקורת שונה מאד בפרשנותם לנושא.

התנחומא, מדגיש את ביקורתו החמורה על יפתח: "שהיה רש בתורה, כגרופו של שקמה, (הכוונה לענף קטן של מין התאנה, ר' ביאור 'עץ יוסף') שהיה עושק את הדלים…" ועוד מסביר התנחומא שהסנהדרין: "לא מצאו פתח להתיר לו את נדרו, בעוון אותם ששחט משבט אפרים…" מדובר באירוע הטרגי שארע "שניים חודשים" לאחר שיפתח קיים את נדרו (שופ' יא, לז-לט). מכאן ניכרת מגמת התנחומא, להכביד בביקורתו במיוחד על יפתח.

בסדר אליהו רבה, לעומת זאת, המגמה שונה, כדרכו בקודש, מדרש זה פעמים רבות, מבקר את הנהגת תלמידי החכמים שברשותם האפשרות ללמד ולהוכיח… גם במקרה זה, עיקר ביקורתו היא נגד ההנהגה, נגד פינחס, ונגד הסנהדרין. וכך נאמר שם: "ושמא תאמר אותן ארבעים ושניים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי, מפני מה נהרגו?… יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן, ופינחס בן אלעזר עומד. היה לו לפינחס שילך אצל יפתח להתיר את נדרו, והיה לו ליפתח לילך אצל פינחס ויתיר לו את נדרו…" ובהמשך: "יפתח הגלעדי, נדר דבר שלא כהוגן, להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה. היה לו לפינחס, שיאמר להן, להתיר לו את נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו?" כאן אנו מגיעים לאירוע הטראגי והקשה. סא"ר, מביא קטע חריף שקשה לאמרו: לפי המדרש, בורא עולם, מבכר את יפתח, שהציל את ישראל… ומבקר את פנחס, שלא מחה, לא הפר ולא התיר את נדרו של יפתח…

מי שיושב על כסא שופט צדק יחי שמו הגדול מבורך לעולם ועולמי עולמים, אמר: מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון, באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך, נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף. שנאמר ויאמר לו אמור נא שיבולת וכו'… ומי הרג כל אלה? אמור: לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר. דהיה סיפק בידו למחות ואינו מוחה. להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו. ולא פינחס בלבד. אלא כל מי שהוא סיפק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, הדמים הנשפכין לישראל אינן נשפכין אלא על ידיו…

סא"ר, לא מסתפק בדברים הקשים הללו, וממשיך בביקורתו כלפי ההנהגה, אבל עובר לנושא 'פילגש בגבעה'. עיקרי הדברים מובאים, כדי להראות את דרכו המיוחדת של מדרש סדר אליהו רבה. שבכל אירוע קשה, הוא מבקר ראשית את ההנהגה. "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושוע ופינחס בן אלעזר עימהם. שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם… ויחזרו בכל עיירות ישראל. יום אחד בבית אל. יום אחד לחברון. יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ"…4

 

מלחמת אחים

רבים מן החוקרים והפרשנים בני דורינו מתייחסים לסיפורו של יפתח מכיוון אחר לגמרי ומכנים את המאבק בין אנשי יפתח, גלעד, לאנשי אפרים (שופטים יב, ד) כמלחמת אחים. י. אליצור, בפירושו ב"דעת מקרא", כותב על יפתח שהוא "חולל מלחמת אחים אכזרית" (שם, עמ' קלב)5

הרב י. מדן, במאמרו ב'מגדים'6, גם קורא למאבק הנ"ל 'מלחמת אחים', אבל מציין את הרקע, אנשי אפרים מאיימים על יפתח, שלא קראם למלחמה, "ביתך נשרוף עליך באש" (יב, א) "ויפתח רואה עצמו כמשיב מלחמה" (שם, עמ' 30)שמואל אברמסקי, (בערך 'יפתח' אנצ' עברית) כותב: "בעקבות נצחונו של יפתח, פרצה מלחמת אחים בישראל, בני אפרים נתקנאו בגדולתו של יפתח, האשימוהו… והתקיפוהו על כך קשות, יפתח, בראש אנשי גלעד כנראה גם אנשי מנשה, יצא נגדם…" (ור' עוד דבריו בערך 'מנשה' שם).

 

אפרים ומנשה

יש מי שתיארו את מלחמת האחים כמלחמה בין שבטית, בין אפרים ומנשה. ואולי יש לשאול אם ניצנים ראשונים למאבק על הבכורה, החלו כבר כאשר נלקחה הבכורה ממנשה, בברכת יעקב (בראשית מח, יז). ש. ייבין, במאמרו על 'אפרים' (אנצ' עברית) כותב: "כדי להרחיב את תחומי נחלתם, בעיקר דחקו בני אפרים את רגלי מנשה שכוחו נידלדל במשך הזמן…" והוא ממשיך: "הסכסוכים עם גדעון ויפתח, מעידים על גאונם וגאוותם של בני אפרים שתבעו לעצמם בכורה בין שבטי ישראל".

י. מדן, (שם) מסכם את דעת רוב המפרשים שהביטוי 'פליטי אפרים' (אותו כינו בני אפרים את אנשי יפתח) היה ביטוי של בוז וחוסר כבוד שחשו האפרתים לגלעדים, ולמנהיגם יפתח, מה שמעיד על סכסוך מתמשך ביניהם. ועוד מוסיף מדן, "נראה שהיה משקע עמוק של מרירות בין שני השבטים". הרב י.ח. סבתו, מזכיר במאמרו 'הקוד הסודי של הגאולה' (עלון מוסדות ק. משה) את המתח בין שני השבטים וכותב: "מתוך המתח הזה נוצרה מלחמת אחים בין אפרים ומנשה".

הד נוסף למאבק הנ"ל, נאמר בישעיהו: "איש בשר זרועו יאכלו. מנשה את אפרים ואפרים את מנשה" (ט, יט-כ). רד"ק, על אתר מבאר, "מנשה ואפרים אחים, אף על פי כן, אלה יבוזו את אלה". ולסיום , נזכיר את מאמר הגמרא: "יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך, שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור – הרי הוא כאביר שבאבירים" (ר"ה כה, ע"ב).

  1.  ר' חשבון הזמנים שערך י. קויפמן, בספר שופטים (הוצאת קרית ספר, 1973).
  2. מעמד שיפוטי, ר' שמות יח, כה.
  3. מעמד צבאי, ר' יהושע י, כד.
  4. . הערת העורך: הטלת האחריות ואפילו האשמה להקרבתה של בת יפתח על יפתח עצמו (המנהיג הפוליטי-צבאי) במדרש תנחומא,לעומת הטלת האשמה על פינחס (הכהן – המנהיג הרוחני) מזכירה את העיבוד שעשו חז"ל (בבלי ברכות י, ע"א) למפגש בין ישעיהו לחזקיהו. שם התערב הקב"ה במאבק היוקרה בין הנביא למלך ואיפשר את המפגש ביניהם.
  5. ר' עוד מאמרו של י. אליצור באתר דעת (מכללת הרצוג).
  6. ר' במאמר המקיף של הרב יעקב ורותי מדן , גיליון ו' (אלול תשמ"ח).

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד

 


"אדם כי ימות באהל"

ומה שאמר 'כל מי שמוסר עצמו לסכנה אין אומרין הלכה משמו' לא דמי (אינו דומה) להא דאמרו 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. התם (=שם) כאשר מקיים תורה מדוחק, ופרשנו הטעם במקומו שראוי שלא תהיה התורה מתקיימת אלא אם כן ממית עצמו על דברי תורה ולא שמוסר נפשו לסכנה, אבל זה שהוא מוסר עצמו לסכנה אין אדם רשאי למסור נפשו לסכנה, ולכך אין אומרים דברי תורה משמו, כי כאשר מסר עצמו להעדר על דברי תורה, הרי אין לו חיות והתורה היא החיות ולכך אין ראוי למי שנתן עצמו אל ההעדר לומר דבר תורה משמו, כי אין מתחבר אל התורה ההעדר.

(חידושי אגדות למהר"ל מפראג חלק ג עמוד יב)

 


מהנעשה בתנועה

תנועת עוז ושלום / נתיבות שלום נכנסה לחברות פעילה בקואליציה הארצית לחינוך לדמוקרטיה, וכן בפורום ארגוני השלום בישראל. נציגי התנועה השתתפו במפגש לזכרו של הרב מנחם פרומן בחלקת שורשים / ג'ודור בצומת גוש עציון, ובהמשך ביקרו ברמאללה במשרדי הועדה של אש"ף לתיאום עם החברה הישראלית. כן נפגשו נציגינו להתייעצות עם הרב מיכאל מלכיאור. דיונים על היתכנות פיתרון שתי המדינות התקיימו בירושלים, וכן בירוחם במסגרת שבתון של יוזמת ז'נבה.

ביום שישי י"ח בסיוון תשע"ו 24.6.2016, התקיים כנס הפעילים של תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום המתחדשת בבית כנסת ידידיה, רחוב ליפשיץ 12 ירושלים. מטרת הכנס : לגבש חזון משותף ומעודכן לארגון שלנו, שיאפשר לנו לגשת לאחר מכן, לא באותו יום, לבחירת הנהלה חדשה ויתר בעלי תפקידים, כדי לצאת לדרך עם מטרות ברורות.

דיווח על כך בגיליונות הבאים (הגיליון הזה הוכן לפני הכנס)

 


עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום

תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם

שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה חיונית בחיי הפרט והכלל. כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת נפש לימות המשיח. עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על כבוד הדדי ושיתוף פעולה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". שלום אמת לא ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" חל גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.

חביב אדם שנברא בצלם – מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם- יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אינה רשאית לכפות את שלטונה על אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל זכויות פוליטיות, לצד מתיישבים יהודים בעלי זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת השנים על העם הפלשתינאי מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות בשני הצדדים ומנציחה את הסכסוך ושפיכות הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת החיים, שלום הבריות וכבוד הבריות לראש סולם העדיפויות של הציונות הדתית – "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים מסכסוך לאומי לסכסוך בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את הפיכת האמונה הדתית לתביעה לשלטון על מקום, יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום קדוש ראוי לו שלא יהיה בבעלותו של אף גורם אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.

גאולת העם בארצו – ציונות של אמת חותרת לא רק לגאולה הארץ, אלא לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר העדיפויות הלאומי – הקצאת משאבים לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח סובלנות דתית ופוליטית.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.