חקת תשע"ד (גליון מספר 856)




פרשת חקת

גליון מס' 856 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף

וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס

וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ

וָחָי.

וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ

עַל הַנֵּס

וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ

וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי.

(במדבר כא, ח-ט)

 

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר

יִשְׂרָאֵל וגו', (שמות

יז) וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ

שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל

מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם

שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא

בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, (במדבר

כא) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה

כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה.

אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה

וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים,

וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

 (משנה ראש השנה ג, ח)

 

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל

שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו

עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ

לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ

דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם

מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבַּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ

לוֹ.

 (משנה פסחים ד, ט)

 

וכי נחש ממית. ואם תאמר, אם כן למה לי נחש, ולמה

לי לשום אותו על הנס, אחר שהיה תולה בזמן שהיו מכוונים לבם לשמים. ונראה לפיכך היה

מצוה הקדוש ברוך הוא לשום על נס, כדי שיביט למעלה, שאי אפשר מי שמביט למעלה שלא יהיה

רואה ומכוון לבו לשמים. ומה שאמר לעשות נחש, כי כאשר רואה דבר שהזיקו בעיניו, הוא מכוון

יותר בתפילה על דבר שהזיקו כאשר הוא נראה לעינים. ולפיכך ציוה שישימו נחש על נס, שבשני

המעשים האלו מכונים לבם לשמים; שעל ידי שיהיה על נס – יביט למעלה, וכאשר יהיה רואה

המזיק – מכוין יותר בתפלה, ויתרפא.

(ספר גור אריה

במדבר כא, פסוק ז)

 

 

שירת הנס המתמשך

אילון לנגבהיים

באֵלו מקרים חשים אנשים צורך לבטא רגשותיהם

באמצעות שירה? נבחן שתי דוגמאות עכשוויות. הראשונה, שירה של אוהדי קבוצת כדורסל שמבטאים

שמחה על שקבוצתם זכתה בגביע. השניה, שירה טקסית באירוע אישי או ממלכתי: לשמח חתן וכלה,

או לציון חג לאומי. בשני המקרים האירוע המהווה עילה לשירה, הוא אירוע יוצא מן הכלל,

ולא יומיומי. כלומר, אם ידוע שלקבוצה הזוכה אין קבוצות המאיימות עליה איום של ממש,

או אם השירה הטקסית מתרחשת לעיתים קרובות, הרגש יהיה פחות משמעותי, והשירה לא בהכרח

תתפרץ.

בדומה לדוגמאות אלו גם את שירת הבאר המופיעה

בפרשתנו ניתן להסביר כתגובה לשני אירועים

בעלי מאפיינים שונים: 1. שירה על ניצחון

במלחמה נגד סיחון והאמורי (רש"י) 2. שירה על תחילת נביעת המים מתוך הבאר שליוותה את בני ישראל במדבר

(על פי תוספתא סוכה ג' ג'). לכל אחת מהגישות יש סימוכין: הגישה הראשונה מסתמכת על תיאור המלחמה

והפסוקים השיריים הקודמים לשירת הבאר: "על כן ייאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה

ואשד הנחלים ארנון" (במדבר כא' יד'). רש"י מסביר שהבאר חשפה את הנס שעשה הקב"ה כאשר קבר

את האמורי בתוך ערוץ נחל ארנון: "והבאר ירדה לתוך נחל והעלתה משם דם ההרוגים ואיבריהם

ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה". למרות שאין שום זכר לניצחון במלחמה

בשירה עצמה, רש"י כנראה מזהה שירה במקרא כקשורה בדרך כלל לניצחון במלחמה (שירת

הים, שירת דבורה) ולכן בוחר בפירוש בעל אופי מדרשי זה.

הגישה השניה מסבירה את השירה על פי הסמיכות

למות מרים המזוהה עם הבאר. "ותָּמָת שָׁם מִרְים" ומיד לאחר מכן:" וְלֹא

הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ, א־ב). מכאן דרשו חז"ל: "באר ניתן לישראל בזכות מרים. מתה מרים

נסתלק הבאר" (תענית ט, א). על פי פירוש זה, שירת הבאר לא הייתה שירה חד פעמית, אלא הייתה חלק

מטקס שבו יצאו המים מן הבאר לאחר שבני ישראל חנו במקום מסויים. הסבר זה מסתמך על מילות

השירה עצמן: "כרוה שרים חפרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם" (במדבר כא' יח') הרומזים למשה

("מחוקק"1) ואהרון אשר גרמו למים לנבוע מבאמצעות מטותיהם ("משענותם").

כך מתארת זאת התוספתא:

וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל

במדבר דומה לסלע מלא כברה מפרפרת ועולה כמפי הפך הזה. עולה עמהן להרים ויורדת עמהן

לגאיות, מקום שישראל שורין הוא שורה כנגדן במקום גבוהה כנגד פתחו של אהל מועד. נשיאי

ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה (במדבר כא) 'עלי באר ענו לה' עלי באר והמים מבעבעין ועולין

כעמוד למעלה וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו (תוספתא מסכת סוכה ג' ג').

השירה המתוארת במדרש היא שירה טקסית, מעין

תפילה, המלווה את ההתרחשות הניסית של נביעת מי הבאר.

המשותף לשתי הגישות הפרשניות אם כן, הוא

זיהוי השירה עם שמחה על הנס, אבל ההסברים נבדלים זה מזה בתיאור מהותו של הנס: בגישה

הראשונה הנס הוא הניצחון על האמורי, ובשנייה, הנס הוא נביעת המים. עם זאת, על שני ההסברים

יש לשאול כיצד מתיישבת שירת הבאר עם ההתנהגות הבעייתית של בני ישראל בתקופה הזאת: בחטא

המתאוננים, בפרשת קורח, במי המריבה ובפרשת נחש הנחושת. כיצד ייתכן כי התנהגות מתריסה

קשת עורף, הופכת בין רגע לשירת הלל?

הרוח הלעגנית של בני ישראל שחוזרת על עצמה

במספר מקרים בספר במדבר, קיבלה ביטוי חד ומדויק במדרש תנחומא על פרשתינו:

ישראל עומדין ורואין נסין שבסלע. התחילו לומר, יודע משה חוק הסלע הזה. אם הוא

מבקש, יוציא לנו מים מזו (מסלע אחר). נמצא היה משה עומד בספק, אם שומע להם, נמצא מבטל

דברי המקום. והקדוש ברוך הוא, לוכד חכמים בערמה (איוב ה יג). לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדם, שהוא

מתיירא מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דברים א לה).

המדרש מתאר מדוע משה יוצא מכליו. משה מנסה

לגייס את העם להאמין בה', הוא מצביע על סלע אחד ואומר "המן הסלע הזה נוציא לכם

מים?" ומקווה שההוכחה תשכנע את העם המורד והסרבן. הוא מתאמץ שלא לכעוס על בני

ישראל, ומקווה בסתר ליבו כי אם הוא לא יתעמת עימם, ה' ישנה את שבועתו ויתיר להם להיכנס

לארץ. אך העם לועג כנגדו וממשיך להביע אי אמון מתריס בה' ובמשה שליחו:

אמרו לו: והרי סלע. כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו, תוציא מזו. צווח עליהם, שמעו

נא המורים…

העם דורש ממשה להוציא מים מסלע אחר, אך משה מסרב. כפי שמציין הדרשן:

'וירם משה את ידו ויך' הכה פעם אחת, התחיל

הסלע נוטף מים מועטים, …אמרו לו: בן עמרם, הללו המים ליונקי שדים, או לגמולי חלב?

מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים.

חז"ל מתארים חבורת אנשים לעגנית,

כפויית טובה וצינית הלועגת למשה כאשר הסלע מוציא מעט מים. כיצד הופכת חבורה זאת את

עורה פתאום, ושרה שיר הלל לבאר?

דרך אחת היא לפתור את הקושי באמצעות הכלל

שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה מסתדר יפה עם ההסבר השני לשירת הבאר: שירה שליוותה את

טקס עליית המים כאשר בני ישראל חנו במדבר. על פי כלל זה ניתן לטעון ששירה זאת נאמרה

לפני ההגעה אל גבול הארץ, לפני חטא המרגלים, מי מריבה ונחש הנחושת, לפני שבני ישראל

הפכו לסרבנים ולעגנים.

אך פתרון זה אינו מסתדר עם ההסבר הראשון

שמובא בדברי רש"י, ששירת הבאר באה בעקבות הנס במלחמה עם האמורי. לכן, עלינו להציע

דרך אחרת ליישב את ההסבר של רש"י עם קשיות העורף של בני ישראל. ניתן כמובן לטעון

כי התנהגות של דור המדבר היא בעלת מאפיינים מאניים-דפרסיביים: מצב הרוח שלהם עבר תדיר

בין ייאוש לשמחה. אך נראה לי, כי נכון יותר לטעון כי הדור התחלף, וכי העם ששר את שירת

הבאר הוא דור חדש, דור הכניסה לארץ ולא דור המדבר. כך מסביר למשל בעל השפת אמת בדרשתו

(תרנ"ד):

ואיתא בגמרא 'את והב בסופה' – מקיש נחלי ארנון לניסי ים סוף. כי בני ישראל זכו

את השירה אחר יציאת מצרים. והמלחמה שהיה להם במצרים היה הכנה להיות והב בסופה כמ"ש

מלחמות ה' אהבה בסופה: שכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וזוכין אל השלום

שזהו בחינת השירה. ובכאן שירה זו של הבאר היה הכנה לכיבוש ז' אומות שנתקשרו במדרגת

דור המדבר לקבל כוח להילחם עם ז' האומות… ושירה זו היא התנוצצות משירה ראשונה.

וכן נרמז בשירה הראשונה "אז ישיר משה ובני ישראל ויאמרו לאמר" פירוש: לאמר

אחר כך שירה אחרונה…

בפרשיות הבאות מופיע דור חדש. במפקד בפרשת

מטות מופיעים נשיאים חדשים, ונראה כי בפרשת חוקת אנו נפרדים מדור המדבר ופוגשים את

הדור החדש בעת שזה פוצח בשירה לקראת הבאות. אין זו שירת ניצחון, אלא שיר של תקווה והתחזקות.

בעל השפת אמת טוען ששירת הבאר היא מעין אפילוג של שירת הים, שנרמז בשירת הים עצמה במילים

"ויאמרו לאמר". השירה מבטאת את הקישור בין הדורות ואת ההמשכיות בשעת

התחלפותם. דור הכניסה לארץ שר את שירת הבאר לקראת הכניסה לארץ והמלחמה עם שבעת העממים,

שאת תוצאתיה הראשוניות הוא כבר חווה בנחל ארנון.

לסיכום, הבאנו שני הסברים אפשריים לשירת

הבאר: הראשון – שירת הבאר היא שירת ניצחון, שהיא מעין אפילוג של שירת הים ומושרת על

ידי הדור החדש לפני הכניסה לארץ. השני – שירת הבאר היא שירה טקסית שבני ישראל שרו בכל

פעם שהבאר הוציאה מים במסעותיהם במדבר. נדמה לי שבדורנו מתרחש דבר דומה: הדורות מתחלפים,

ורוח המלחמה והמאבק של הדורות הקודמים שהתבטאה בהרבה שירה, ספונטנית או טקסית, של עצב

או של שמחה, מתחלפת גם היא. עלינו למצוא את השירה המתאימה לדורנו. לא עוד שירה של מלחמות,

לא שירה מתריסה כלפי שכנינו, אלא כדברי בעל השפת אמת: שירה שאהבה בסופה.

[1] על פי הפסוק בפרשת וזאת הברכה המתייחס לכך שמשה נפטר

בנחלת שבט גד: "כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים לג)

אילון לנגבהיים

הוא מורה לפיסיקה וחוקר למידה

 

 

'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר

שָׁם. וְלֹא הָיָה

מַיִם לָעֵדָה' – על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידו אותה כראוי כי במשה ואהרון נאמר 'ויבכו אותם בני ישראל' וכאן לא נאמר

'ויבכו אותה', ונאמר 'ותמת שם מרים ותקבר שם', כי במקום שמתה, שם היתה קבורתה

לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים כדי שידעו

למפרע שהבאר היתה בזכות מרים. וחז"ל אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה אדומה לומר

לך מה קרבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה? כי באמת אינה

קרבן, רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, אבל העיקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה

(הפרה מכפרת על חטא העגל), כך הצדקת אם כל חי במיתתה, מקנחת צואת תולדותיה.

(כלי יקר במדבר כ,

א-ב)

 

…המעיין שנבקע מהצור בחורב לא סיפק רק

את צורכי השעה שבאותו זמן, אלא הוא ליווה אותם בכל המשך המסע במדבר, ולפיכך שוב

אין אנחנו שומעים תלונה על חוסר מים. אך עתה, מיד אחרי מות מרים, חרב המעין והעדה

שראתה את עצמה בפעם הראשונה "כעדת העתיד" היתה נטולהת התנאי הראשון של

המשך הקיום: "ולא היה מים לעדה"! על יסוד סמיכות הפסוקים "ותמת שם

מרים" – "ולא היה מים לעדה" אמרו שם (תענית ט, ע"א) ש'באר בזכות מרים': הבאר שליוותה אותם

מחורב דרך כל המדבר באה להם בזכות מרים. פעילותה השקטה של מרים לעתידן המוסרי של

העם נודעה עתה לעין ל. מותה היה בו משום אבידה לאומית, ודבר זה ניכר מיד ארחי

מותה, כאשר פסקו מי הבאר של חורב.

(הרש"ר הירש

במדבר כ, ב)

 

 

חטאו של משה

למשה, יחד עם אחיו אהרן נאמרים מפי הגבורה דברים קשים וחמורים: "מעלתם

בי", "לא-קדשתם אותי" – ובגלל זה נגזרה עליהם הגזירה הזאת. ואנו

שואלים: במה מעל משה? מה היתה מעילתו ומה חטאו? במה לא קידש את השם?

הדברים אינם מפורשים בתורה. הלומדים וההוגים בתורה שיערו השערות רבות ושונות

מתוך נסיון לדייק בטקסט ולמצוא הסבר, ולא מצאוייתכן שיש לדבר הסבר עמוק. על-כל-פנים, מקור מדרשי אחד מציג אותו – ואליו אני

רוצה להתייחס. כדי שנבין את משמעותו של הפירוש עלינו לעמוד על עובדה, שהיא אולי

המכרעת לגבי כל נסיון להבין את הפרשה: העובדה שמשה רבנו עצמו איננו מודע לכך שחטא.

בכל הזדמנות, וזה חוזר בתורה שלוש פעמים, כשהוא מתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה

ולזַכות אותו בהשגת התכלית שפעל למענה ארבעים שנה – אף פעם אין הוא מבקש מחילה

וכפרה וסליחה על חטא שחטא, אלא פשוט מתחנן לביטול הגזירהובכן, האם חטא משה או לא חטא? אם משה רבנו, הענו מכל אדם, איננו מודע לכך

שחטא, מי אנו כי נחפש חטאים במשה? ולמה נגזרה עליו הגזירה הזאת?

והנה, באותו מדרש מסופר שהקדוש-ברוך-הוא אומר למשה על תחנוניו לביטול הגזירה:

"משה, במה אתה רוצה להיכנס לארץ?" והמדרש מתכוון לומר, וגם מפרש זאת

אחר-כך: אותו דור, שאתה הנהגת אותו, לא זכה להיכנס לארץ – ואתה, מנהיגו של הדור

הזה, רוצה להיכנס? משל לרוע אשר צאנו נטרף בידי חיות רעות – האם הוא יכול לומר:

ואני הולך הביתה? זאת אומרת, המנהיג נושא בעוון הדור, בעוונות שנעשו תחת מנהיגותו,

גם אם הוא עצמו – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית ומשום בחינה אנושית אחרת –

איננו אחראי לפשעים, לחטאים, למחדלים ולשגיאות שעשו מונהגיו. הוא נושא בעוונם.

במונחים הרווחים היום, אנחנו קוראים לזה קבלת אחריות מיניסטריאלית.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ'

99-100)

 

 

חטאו של יפתח

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים

או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול

הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם,

אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

(רמב"ן ויקרא כז, כט)

 

אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה

וגדולה מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל

שראו בו עם הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב,

לרצוי; התלהבות שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה – עלולה להביא

לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי ה) " מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה".

(נחמה

ליבוביץ: עיונים בספר במדבר עמ' 283)