חקת תשע"ג (גליון מספר 803)




פרשת חקת

גליון מס' 803 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

אֲשֶׁר

אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

 וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן…

(במדבר

יט, ב, ג)

 

 

אחר זאת אומר: כבר הסברנו שכל הכוונה במקדש

שתיווצר היפעלות בלב הפונה אליו ושיפחד ויירא, כמו שאמר:

ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט, 30) וכל דבר שמעריצים

אותו, כאשר המגע עמו מתמשך – פוחת (הרושם) שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות

שהיתה נוצרת ב(אדם). החכמים ז"ל הסבו את תשומת-הלב

לעניין זה ואמרו שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת והסמיכו זאת על דברו הקר רגלך מבית רעך

פן ישבעך ושנאך (משלי כ"ה,

17) ומכיוון שזאת היתה הכוונה, אסר יתעלה

על הטמאים להיכנס למקדש על אף ריבוי מיני

הטומאות עד כדי שלא תמצא אדם טהור אלא לעתים רחוקות. שהרי אם ניצל אדם מלגעת בנבלה לא יינצל מלגעת באחד משמונה שרצים המרבים ליפול

בבתים ובמאכלים ובמשקאות, והאדם מרבה להיכשל בהם… כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא

יתדפקו על שעריו בכל עת. יודע אתה את לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור,

עד שהוא טובל במעשים אלה תתמיד היראה ותיווצר

ההיפעלות המביאה לשפלות-הברך המבוקשת ככל שהטומאה מצויה

יותר ההיטהרות ממנה קשה יותר ומאוחרת יותר. הימצאות עם מתים – במיוחד קרובים ושכנים

– תחת גג אחד מצויה יותר מכל טומאה (אחרת).

ואין מיטהרים ממנה אלא באפר הפרה שנדירה

מציאותו ולאחר שבעה ימים.

  (רמב"ם,

מורה נבוכים ג, מז)

 

ועל דרך המדרש והוא כתוב בפירוש

רש"י ז"ל 'ויקחו אליך פרה אדומה' – ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו

בעוון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות

לב, ג) 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב', כך ישתתפו

לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף

פלטרין של מלך, אמר תבוא האם ותקנח צואת בנה, כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה,

על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיה א, יח) 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. תמימה, על שהיו ישראל

תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו

לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים.

אל אלעזר הכהן – כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא ניתנה

לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור.

ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל.

(רבנו בחיי שם, שם)

 

 

נחש הנחושתבין אמנות לאמונה

דוב אברמסון

א. הנחש במדבר

בפרשתנו אנחנו קוראים את הסיפור המפתיע ויוצא הדופן של נחש הנחושת. זהו סיפור ייחודי

של מפגש בין אמנות הדמות לבין האיסור על עבודה זרה, ואחד המקרים הבודדים בו ניתן להתייחס

במקרא לאמנות הדמות לא בהקשר הישיר של האיסור על עבודה זרה.

וכך מורה האל למשה, לאחר שבני ישראל

ננשכים בידי הנחשים השרפים:

עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה

אֹתוֹ וָחָי. (במדבר, כא, ח).

נשים נא אל לב, כי בהוראת האל למשה המילה 'נחש'

כלל לא מוזכרת. עם זאת, אנחנו מניחים שהמילה 'שרף' היא מילה נרדפת לנחש. ומה

עשה משה בפועל? "וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה

אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת

וָחָי". (שם, שם, ט)

כפי שהזכרנו, 'נחש' ו'שרף'

הן ככל הנראה מילים נרדפות. עם זאת, מעניין לראות שבחירת חומר העבודה של משה

– נחושת – לא מופיע גם הוא בציווי האלוהי. עלינו לשאול את עצמנו אם זוהי בחירה אמנותית

עצמאית של משה. רש"י במקום אומר:

לא נאמר לו

לעשותו של נחושת, אלא אמר משה: הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו

של נחושת, לשון נופל על לשון.

הסבר זה של רש"י הוא תמוה משתי סיבות. אם

אמנם לשונו של הקב"ה היתה 'שרף', הרי שאין כאן ממש

לשון נופל על לשון, אך חשוב ועקרוני מכך – איזה עניין יש למשחקי מילים עם ההחלטה על

יצירת נחש הנחושת והחומר ממנו הוא עשוי? בשביל להבין זאת, כדאי לבחון מה היתה, למעשה, פעולתו של נחש הנחושת. וידועה המשנה המפורסמת

במסכת ראש השנה (ג, ח)

'עֲשֵׂה לְךָ

שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' – וְכִי

נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין

אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

קושי גדול יש במשנה זו, שכן לכאורה אין קשר בין

פעילותו של הנחש לבין המהות ה'נחשית' שלו. לכאורה, לפי הדברים

במשנה זו, משה היה יכול להרים על נס גם עטלף או צפרדע, אם אכן כל העניין הוא התבוננות

כלפי מרום. ואמנם אבן עזרא בפירושו מחזק את התפיסה המנטרלת את 'נחשיותו' של הנחש, והוא מקפיד שלא לתלות שום סגולה מיוחדת דווקא

בצורה זו של הנחש:

ורבים השתבשו

ואמרו, כי זאת הצורה לקבל כח עליונים. וחלילה חלילה, כי

הדבר נעשה בצווי ה', ואין לנו לחפש למה צורת נחש…

אצל רמב"ן, אנחנו

מוצאים תפיסה הפוכה לגמרי:

ראוי היה לישראל

נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף הוא הממית אותם. ולכן

לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחושת כי הוא

דמות נחש שרף… וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין המזיק לגמרי היה

חי, להודיעם כי ה' ממית ומחיה.

רמב"ן מבטא שיטה לפיה הבחירה של משה בחומר

הנחושת איננה שרירותית כלל ועיקר. הבחירה נובעת מן העיקרון העמוק לפיו חלק מנס הריפוי

הוא בכך שאותו דבר המזיק הוא הדבר המרפא, ובכך אנחנו מבטאים את היות האלהים גם ממית וגם מחיה. הדבר אף מעצים את המהות הניסית של האקט,

שכן יש כאן שליטה אלוהית בטבע, לפיו אותו אלמנט בטבע הוא גם מזיק וגם מרפא.

 

ב. נחושתן – הנחש בימי חזקיהו

הפעם הבאה שאנחנו פוגשים את נחש הנחושת לאחר פרשתנו,

הוא בספר מלכים ב, בימיו של חזקיהו המלך:

הוּא הֵסִיר

אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה

וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי

עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים

לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן. (מלכים

ב, יח, ד)

על פי הפסוקים הללו מתברר שמתישהו ברצף הזמן שבין

משה לחזקיהו, התחילו בני ישראל לעבוד את נחש הנחושת כעבודה

זרה של ממש. ומה בדיוק עשה חזקיהו? אומרת הגמרא במסכת ברכות (י, ע"ב):

תנו רבנן: ששה

דברים עשה חזקיהו המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו. על שלושה הודו לו:

גנז ספר רפואות והודו לו, כתת נחש הנחשת והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. ועל שלושה לא הודו

לו: סתם מי גיחון ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם למלך

אשור ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו.

הגמרא מביאה ברייתא אודות שש פעולות שביצע חזקיהו

המלך בתקופת מלכותו – שלוש מהן חיוביות בעיניהם של חכמים, ושלוש שליליות. הבולט בחריגותו

בברייתא זו היא 'גניזת ספר רפואות' שאיננו מרומז כלל במקרא. הדבר מתבאר בעזרת ברייתא

מקבילה בתלמוד הירושלמי ( סנהדרין ה, ע"ב)

ששה דברים עשה

חזקיהו מלך יהודה. על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו. ואלו שלושה שהודו לו: כיתת

נחש הנחושת, והודו לו. גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים,

והודו לו. גנז טבלה של רפואות והודו לו. ואלו שלא הודו לו: קיצץ דלתות ההיכל, ולא הודו

לו. סתם מוצא מימי הגיחון, ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן

ולא הודו לו.

כל המעשים זהים בנוסח הירושלמי ובניסוח הבבלי,

מלבד החילוף של 'גנז טבלה של רפואות' בירושלמי עם 'גנז ספר רפואות' שבבבלי. בפירוש

איגוד התלמוד מציע החוקר משה בנוביץ' הסבר לפיו גניזת

טבלה של רפואות וכיתות נחש הנחושת הם בעצם אותו המעשה עצמו, ומשיקולים של עריכה

הם הופרדו לשני מעשים שונים. בנוביץ מביא אסמכתאות לכך שיש

הקובעים שצורת נחש הנחושת היתה אכן כמין 'טבלה' – לוח.

בשלב זה נשאלת השאלה כיצד מתיישבת פעולת הכיתוּת

(לכאורה מעין כתישה) לבין פעולת הגניזה של ספר הרפואות. וכאן אנחנו מוצאים מקור מפורש:

אמר להן רבי

יוסי: הרי הוא אומר 'וכתת נחש הנחושת אשר עשה כי עד הימים ההמה'

אמרו לו: וכי עבודה זרה היתה?! והלא משה עשאו! מלמד שטעו ישראל אחריו עד שבא חזקיהו וגנזו. (תוספתא

עבודה זרה ד, ג)

וכותב בנוביץ': ונראה

שפירשו כיתת לשון הכאה ולא דווקא עד כדי כתישה, וכפי שמשמש הפועל בעברית ובארמית של

הבבלי. כלומר, הכהו פעם אחת כדי להורידו מן הקיר, וגנזו. הוה

אומר, לפי מסורת אחת גנז את הנחושתן שעמד על הנס והיה תלוי

כנראה על קיר בבית המקדש, ונראה שהוא ה'טבלה של רפואות'

שלפי רבי לוי גנזה חזקיה, וזה "והטוב בעיניך עשיתי".

 

ג. לסיכומו של נחש

המציאות יוצאתהדופן שבה האל בעצמו מצווה ליצור דמות

פיגורטיביתפיסולית, פותחת את הדלת לשאלות רבות אודות מהות פעילותה של דמות זאת,

האופן בו הוא נתפס על ידי עם ישראל, והיחס אליו אצל חז"ל, מפרשים וחוקרים. יחס

זה נע בין התייחסות לסגולותיו של הנחש כאל גזירה או 'חוקה' שאין לנו מה להרהר במהותו

הספציפית, לבין הסברים גרפיים מאוד המייחסים גם את צורתו הספציפית של הנחש וגם את סגלותיו הספציפיות לעניינים טבעיים ועל טבעיים.

מעניין לראות, שבלתי נמנע היה היה שגם נחש זה, שנעשה עלפי הדיבור, ייכנס בעל כרחו למעגל העבודה הזרה. כמעט צפוי היה שאובייקט מסוג זה יהפוך

למוקד סגידה, במוקדם או במאוחר, מן הפרספקטיבה המקראית. ואז בא חזקיהו המלך – ובין

אם נתן מכת פטיש אחת, או שטרח וכתש את נחשנו עד לאבק דק

– והותיר לנו את תעלומת נחש הנחושת לתהות עליה לעד.

דוב אברמסון הוא מעצב ואמן העוסק בזהות יהודית-ישראלית

עכשווית. יצירתו 'זמן נקט' מוצגת בימים אלו במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים.

 

 

"אין חפץ לה'

בקורבנות אדם"

זה שאמר הכתוב: "פרי צדיק עץ

חיים ולוקח נפשות חכם" (מש' יא ל). אם יהיה אדם

צדיק, ואף על פי שהוא צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום. אלא, פרי צדיק עץ

חיים, זו תורה, שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך לוקח נפשות, שנאמר, "ולוקח

נפשות חכם". שאם ידור לערוך נפשות, הוא למד מן התורה היאך עושה. ואם אין בידו

תורה, אין בידו כלום. כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה, אבד את בתו. אימתי? בשעה

שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה, שנאמר "וידר יפתח

נדר וגו', והיה היוצא וגו', והיה לה' והעליתיהו עולה"

(שופטים יא ל-לא). באותה שעה היה עליו כעס מן הקדוש ברוך הוא. אמר:

אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לפני. לכך זימן לו בתו. כל כך

למה? כדי שילמדו כל הנודרים, הלכות נדרים וקונמות, שלא לנהוג טעות

בנדרים."והנה בתו יוצאת לקראתו, ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה

בתי וגו', ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (שם שם לד-לה). והלא פנחס

היה שם? והוא אומר "לא אוכל לשוב"? אלא פנחס

אמר: אני כהן

גדול ואיך אלך אצל עם הארץ?! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי

ואלך אצל הדיוט?! בין שניהם קיפחה אותה עלובה את חייה. ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס, נסתלקה

ממנו רוח הקדש, יפתח, נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב, ויקבר בערי גלעד (שם יב ז). כיון שבקש לקרבה, היתה בוכה

לפניו. אמרה לו בתו, אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקדוש ברוך

הוא בתורה שיהו ישראל מקריבין

לפני הקדוש ברוך הוא נפשות אדם? אין כתיב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן

הבהמה" (ויק' א ב), מן הבהמה ולא מן בני אדם.

אמר לה: בתי, נדרתי, "והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו

עולה", שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו? אמרה ליה, והרי יעקב אבינו שנדר

ואמר, [ו] כל אשר תתן לי עשר וגו' (בר' כח כב), ונתן לו הקדוש

ברוך הוא שנים עשר בנים, שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד

מהם?… כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו,

הניחני וארד אצל בית דין, שמא ימצאו פתח לנדרך… הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו, בעון

אותן ששחט משבט אפרים… שהעלים הקדוש ברוך הוא מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתחו

להתיר לו את נדרו. עלה ושחטה. ורוח הקדש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני אשר

לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו יט ה). אשר לא צויתי

לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו: "אל תשלח

ידך" (בראשית כב

יב), להודיע לכל האומות חיבתו של אברהם, שלא חשך את יחידו

ממני, לעשות רצון בוראו. ולא דברתי ליפתח להקריב את בתו.

(תנחומא בחקתי סימן ה)

 

 

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

'וזאת

תורת זבח השלמים': זה שאמר הכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה

שלום' (משלי

ג יז).

כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב. ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשום שלום נכתבו. אתה מוצא, שביטל הקדוש ברוך הוא גזרתו מפני השלום. אימתי? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כי תצור אל עיר ימים רבים' (דברים כ יט)

וכל אותו הענין, אמר לו הקדוש ברוך הוא שיחרים אותם, שנאמר 'כי החרם תחרימם' (דברים כ, יז).

ומשה לא עשה כן, אלא אמר, עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא. אלא בשלום אני בא עליהם, שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות… דברי שלום, אעברה בארצך' (שם ב כוכז). כיון שראה שלא בא לשלום, הכהו,

שנאמר 'ויכו אותו ואת בניו

ואת כל עמו' (במדבר כא לה).

אמר הקדוש ברוך היאך

אני אמרתי 'כי החרם תחרימם' ואתה לא

עשית כן! חייך, כשם שאמרת, כך אני עושה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום' (דברים כ י). לכך נאמר 'דרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז).

(תנחומא צו

סימן ג)

 

 

"וממתנה

נחליאל": התורה דורשת ענווה

מאי דכתיב (במדבר

כ"א) 'וממדבר מתנה וממתנה

נחליאל ומנחליאל במות ומבמות

הגיא' אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו

אל, 'שנאמר וממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה,

שנאמר 'ומנחליאל במות' ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו,

שנאמר 'ומבמות הגיא' ואם חוזר בו , הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ')

'כל גיא ינשא' .

(בבלי עירובין נד, ע"א)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק ימשיך להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

 ozveshalomns@gmail.com