"וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ"

(בראשית כ"ה, א-ב)

כל שיש בו ג' דברים הללו – מתלמידיו של אברהם … עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה … רוח נמוכה מנין? שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג ד).

(אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מה)

"ואברהם זקן …" אמרו לו: אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב: ברוך אברם לאל עליון וגו' (בראשית יד יט), ועכשיו אתה אומר: גר ותושב אנכי?! אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי.

אגדת בראשית (בובר)

מעשה אמהות סימן לדורות

רון הוד

בפרשת חיי שרה אנחנו נפרדים משרה אמנו. הפסוקים הפותחים את הפרשה מתארים בצורה מעט יבשה את גיל הפטירה ומציינים את מקום פטירתה בקרית ארבע בארץ כנען.  כמו כן מסופר לנו שאברהם הגיע לספוד אותה ולבכותה. האות כ' נרשמה כאות קטנה לומר לנו שאברהם בכה מעט ומכאן לומדים מספר דיני אבלות.

הפרשנים והמדרשים עוסקים רבות בשתי שאלות: מהיכן אברהם הגיע? והאם המוות היה מוות טבעי? לטובת הרעיון שאני מבקש לשתף אתמקד בחיבור לפרשת העקידה שתוארה בפרשה הקודמת ובעיקר באופן שבו נודע לשרה על ניסיון העקידה ותגובתה לאירוע.  נלמד מכך גם לימינו בהקשר של מנהיגות, זוגיות וטראומה, מתוך הוקרה והערכה רבה למנהיגות נשית המבקשת לקרב גאולה והתמודדותן של נשים עם אובדן בנים משמחת תורה תשפ"ד ועד לימינו אלו בקרבות הנמשכים בכל החזיתות.

במדרש ויקרא רבה פרשה כ' סימן ב' כתוב: "… כיון שחזר יצחק אצל אמו … אמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות … ובנה מזבח … ועקדני ונטל את הסכין לשחוט אותי … אמרה: וי על בן הדויה! אילולי מלאך מן השמים כבר הייתה שחוט? באותה שעה צווחה [שרה] ששה קולות ווי כנגד שש תקיעות. לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמתה."

 ממדרש זה אנו לומדים שפטירתה של שרה לא הייתה טבעית אלא תוצאה של תגובה טראומתית לסכנת חיים ממשית, אליה חשף אברהם את בנם יצחק. התגובה הזו השפיעה בעיצוב האופן בו אנו מעוררים את זיכרונותיו ורחמיו של הקבה עלינו ביום הזיכרון-ראש השנה. רגילים אנחנו לומר מעשה אבות סימן לבנים. מעתה אמור מעשה אמהות סימן לדורות. פעולת שרה והאמהות הנוספות בהקשרים אחרים, עד כדי כך שנוכל לומר שבזכות אמהות צדקניות זוכים אנו להיזכר לפני השם לטובה ולרחמים. זה המקום להזכיר אמירה ידועה נוספת: 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל', בהתייחס לנשים בדור גאולת מצרים.

שאלת המקום ממנו הגיע אברהם שמבוררת במספר מדרשים נותנת מענה להשלכות הישירות על משתתפיו. במדרש תנחומא לפרשת וירא סימן כ"ג שרה איננה מקבלת מיצחק דיווח על ניסיון העקידה אלא מהשטן המתחזה ליצחק. הדיווח מסתיים ביציאת נשמתה של שרה וחזרת אברהם מהר המוריה כדי לספוד לה. הרמב"ן מצטט את רש"י לפסוק ב' בפרשתנו האומר שאברהם בא מבאר שבע ומוסיף ביאור למדרש ומסביר שאברהם היה שם כדי להודות על הנס שהתרחש: הצלתו של יצחק בעקדה. שם הוא גם שמע על פטירת שרה והגיע לחברון בה התגוררו כדי לספוד לה ולהביאה לקבורה. המדרש הגדול לספר בראשית פרשת וירא פרק כ"ב פסוק י"ט מתאר מפגש בין אברהם לשרה ללא יצחק שבעקבות פציעתו בעקידה שוהה באותה עת בגן עדן ומקבל טיפול ישירות מידיי המלאכים. לפי דעות אחרות שמובאות במדרש יצחק הלך לאוהלו של שם בן נח ללמוד תורה. שרה הרואה את אברהם מגיע לבדו מבינה שהשטן דיבר אמת ונשמתה פורחת. בין אם נאמץ גישת מדרש זה או אחר, פרשן זה או אחר, נראה שהשפעת ניסיון העקידה הינה דרמטית לכל שני השותפים הישירים, אברהם ויצחק,  וגם לשותפה הנוספת, למרות שלא נכחה בעקדה עצמה, הלוא היא שרה האם.

מה ניתן ללמוד מאירוע העקידה ומתגובתה של שרה אמנו לימים אלו? הרבנית פיינטוך בשיחה לסליחות תשפ"ד מתארת את השווה בין היבבה שנשמעת משרה אמנו כשהיא מתבשרת על ניסיון העקידה ועל הסתלקותו לכאורה של יצחק, ליבבה שמשמיעות האמהות בהספדים על קברי בניהם. היא מכוונת בדבריה בעיקר לשתי אמהות: ללי דרעי אימו של סעדיה יעקב ז"ל ורייצל פולין גולדברג אימו של הירש ז"ל. ללי דרעי אומרת בהספד ששרה אמנו בקשה להעביר מסר לקב"ה במותה, שיהיו זמנים בהם אמהות תהיינה מוכנות להקריב את ילדיהן למען המדינה הזו. יחד עם זאת לדבריה של ללי כמו שרה אמנו היא מבקשת מהקב"ה לא לשלוח את ידו אל הנערים ולא לפגוע בהם. רייצ'ל גולדברג בהספד מבקשת בעיקר לשמור על הקשר עם הירש באופן חדש לאחר מותו. היא מציינת את החירות והחופש שלה זכה הרש במותו. השוואה בין המקרים מלמדת שבעוד שבנה של שרה לא מת ושרה היא זו שנופחת נשמתה, הרי שבניהם של ללי ור'יצל נהרגו בין אם בקרב ובין אם בזמן החטיפה. ניתן גם לומר ששניהם נהרגו בשל היותם יהודים הנלחמים על הזכות לחיות כאן בארץ ישראל.

אולם מהצד השווה, נראה שבין האם המקראית לבין האמהות של דורנו דרך דוגמאות רבות נוספות כמו נשות דור גאולת מצרים, כמו חנה אם הבנים ששוכלת שבעה בנים ועוד רבות וטובות, עובר חוט מחבר, מחזק ומאחד המייצר יסוד עצום עליו נשען כל יהודי ונשענת כל יהודייה מתוך ידיעה  שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. היסוד הזה מבשר שנתמודד בהצלחה עם האתגרים הקשים ביותר עד שנזכה לגאולה אמיתית, המובטחת לנו במהרה, ונחזה כולנו בבניין בהמ"ק השלישי. היבבה אותה יבבה. לצד הנכונות להקרבה יש בקשה מהקב"ה שלא להעמיד את עם ישראל ככלל ואת האמהות בפרט בניסיון הקשה של מימוש הנכונות להקרבה.

רון הוד – תושב קריית שמונה, סטודנט במדעי היהדות לתואר שני במכללת שכטר במסלול משלי,  אקטיביסט בתחומים של חיים משותפים, התחדשות יהודית ושמאל אמוני, מנטור ליזמות חברתית , עסקית שיווק ומנהיגות לבני נוער, צעירים/ות ונשים.  

בראשית / יהודית כפרי

בָּרֵאשִׁיּוֹת הָעֲמוּמוֹת שֶׁלָּנוּ

מְחַלְחֵל הַסִּפּוּר הַזֶּה:

אָב

בְּנוֹ

וְהַמַּאֲכֶלֶת.

אֵיךְ זֶה קָרָה?

וְאֵיפֹה הָיְתָה שָׂרַי?

אֵיךְ הִיא יָכְלָה לִסְמֹךְ

עַל אֵל כָּל כָּךְ עָרִיץ

שֶׁיָּגֵן בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

לָמָּה הִיא לֹא צָעֲקָה

עוֹד קֹדֶם,

כְּשֶׁרַק רָתַם אֶת הַחֲמוֹר

וְהֶעְמִיס אֶת הָעֵצִים:

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ

אֶל הַיֶּלֶד!?

לָמָּה הִיא לֹא נֶעֶמְדָה

בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

וְלָחֲשָׁה מִבַּעַד לִשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת:

לֹא תַּעֲבֹר בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ

כָּל עוֹד אֲנִי חַיָּה!

לֹא אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה

שֶׁחִכִּינוּ לוֹ מֵאָה שָׁנָה,

לֹא אֶת הַיֶּלֶד

שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ.

שלושה שלבים של החיים

"ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים – שני חיי שרה" ובמדרש: "בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". דורש על כך המקובל רבנו בחיי בן אשר חלאווא: שהיה יופיה הולך ומוסיף בהיותה בת עשרים, שהוא זמן העמידה, כמו בת שבע, שהוא זמן התוספת. בשכבר ידעת כי זמנו של האדם שלושה חלקים: נערוּת ובחרוּת וזִקנה. הנערוּת הוא זמן התוספת והעילוי. הבחרוּת הוא זמן העמידה בתכונה אחת. הזִקנה הוא זמן החיסרון והירידה."

(מתוך הספר 'חזור אל עצמך' בהוצאת עקד)

רוח הקודש בכל גיל כיצד?

אדם שאינו חש במסתורין של חזיונות הטבע, שאינו מתרשם מהזריחה ומהשקיעה, האדיש לחיים הסובבים אותו – חייו משוללים חיוּת. הקריאה להתחדשות, משמעותה התמציתי היא קריאה להתאהבות. התחינה שאנו מפילים לפני בורא עולם "אל תשליכני לעת זִקנה" – הכוונה היא, כי גם כשאברים ישתוחחו מזִקנה, הנפש לא תשתוחח… תפילה זו זהה לתפילה "ורוח קדשך אל תקח ממני". רוח הקודש נלקחה מהאדם, הַיינו: אם הבריאה חדלה מלעורר בו חוויה של התפעלות, סימן שהוא הושלך לתוך זִקנה.

(על פי ר' נחמן מברסלב, מתוך הספר 'חזור אל עצמך' בהוצאת עקד)

הניצחון דוחה את האמת

באחת הסצנות המרגשות בפרשה, שנפתחת עם מותו של אברהם, קוברים אותו שני בניו, יצחק וישמעאל, במערת המכפלה. ביחד. בשקט. כשהסצנה נגמרת, חוזר יצחק למקום מושבו – "באר לחי רואי".

אם קראתם את התורה כסדרה, גם הלסת שלכם נשמטה עכשיו. כי "באר לחי רואי" היא זו שהצילה בפרק ט"ז את הגר, אמו של ישמעאל, כשהיא ברחה מהתעללויותיה של שרה, וכרסה בין שיניה. ומה לכל הרוחות, הקשר בין יצחק, ובין הבאר של אמו של ישמעאל. למה, מכל המקומות, דווקא שם יצחק מתגורר. רבי נחמן כתב פעם ש"הניצחון דוחה את האמת". כלומר, שהצד המנצח הופך, אוטומטית, לעיוור ולאטום. יצחק, לפיכך, הוא "הצד המנצח" בסיפור. חג משמעית. הוא ממשיך את השושלת. הוא מקבל את ברכת האלוהים. הוא היורש את הרכוש ואת הארץ. וישמעאל, המגורש, נותר בלי כלום. אבל יצחק לא מתעוור מהניצחון הזה. ולא מנותק מאחיו המובס. להפך. הוא שומר איתו על קשר. הוא נכיר בקיומו. הוא מתגורר במקום שמסמל את האמת הפשוטה – שגם על המפסידים אלוהים מתבונן. גם המאבק המודרני בין בניו של יצחק לבניו של ישמעאל הוא סיפור של מנצחים ומפסידים. והנה השיעור שיצחק יכול ללמד את הצד המנצח. כמה חשוב להכיר בכאב של מי שמולי. להכיר את ההיסטוריה שלו. את הטראומות שלו. את האלוהים שמתבונן עליו. כמה חשוב לזכור, כל הזמן, שהמאבק העיקש הזה כבר נפתר פעם, כששני הצדדים עוד זכרו שהם אחים.

(יאיר אגמון מתוך הספר 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)