חיי שרה, תשפ"ד, גיליון 1343
וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ
(בראשית כ"ד, י"ז)
אליעזר ורבקה
לוין קיפניס
נערה טובה יפת עיניים,
הטי כדך, השקיני מים.
שתה, אדוני, כדי לפניך
אחר אשאב גם לגמליך.
מי את? הגידי נא, בת חיל,
היש מקום ללון בליל?
אני רבקה, יש בית לנו,
גם תבן, גם מספוא רב עמנו.
בוא, הברוך, פנוי ביתנו,
תאכל, תשתה – תהיה אורחנו!
חן-חן, נערה יפת עיניים,
על כי השקית אותנו מים.
הא לך ניזמי פז לאוזניך,
וצמד צמידים על ידיך.
"גר ותושב אנוכי"
הרב יהודה גלעד
פרשת חיי שרה פותחת בתיאור מפורט של קבורת שרה הכולל את כל פרטי המשא ומתן של אברהם עם עפרון על קניית השדה והמערה שבו וחלקת הקבר לשרה. פירוט מופלג זה ואריכותו מציבים את השאלה מה באה פרשה זו ללמדנו?
מפרשי ימי הביניים עסקו בשאלה זו. האבן עזרא מביא שתי תשובות: "ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה" הרמב"ן מביא את פירושי האבן עזרא, מקשה עליהם ודוחה אותם במילים "ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם". הרמב"ן עצמו מציע לשאלה זו שני פירושים משלו: "להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא אלוהים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם קורין לו 'אדוני'… ועוד כי רצה להודיע לנו מקום קבורת האבות באר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים אולם פירושים אלו אינם מתיישבים על הלב".
נציע אפוא כיווני מחשבה נוספים. פרשת חיי שרה עומדת בסימן זקנתו של אברהם ובמובן מסוים חותמת את מסכת חייו. חיי אברהם רצופים ניסיונות ומשברים וכבר בתחילת דרכו מיד לאחר עלייתו ארצה מזמן לו הקדוש ברוך הוא את הניסיון הראשון "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".
התנהלותו של אברהם בפרשה זו מעלה סימני שאלה כבדים כפי שניסח זאת האברבנאל: "למה זה יצא משם ללכת מצרים מפני זלעפות רעב? והיה לו לבטוח בהשם אשר ציוהו לצאת מארצו שברעב יפדהו ממוות וכמו שכתוב הנה עין השם אל יראיו למייחלים לחסדו להציל ממוות נפשם ולחיותם ברעב." ועוד שואל אברבנאל: "ומי איש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה, ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים? ויותר ראוי היה שיבחר במוות לבלתי עשות נבלה!" לכאורה נראה שאברהם נכשל כאן פעמיים פעם אחת בכך שלא בטח בהבטחת ה' ועזב את הארץ המובטחת. ופעם שניה ועיקרית, הוא החטא המוסרי כלפי שרה אשתו שהוא נראה כאילו מוכן לכאורה להפקירה על מנת להציל את עצמו! ניסיונות שונים נעשו על מנת ליישב את דרכו של אברהם, אך הרמב"ן אינו מוכן לקבלם וכך הוא כותב: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עוון אשר חטא כי האלוהים ברעב יפדנו ממוות…"
על פי רמב"ן אפוא, אכן חטא אברהם כאן גם כלפי שרה אשתו וגם בעזיבת הארץ המובטחת לו על ידי ה'. לאור זאת ניתן להציע שאולי התיאור הארוך של קניית הקבר לשרה בא להודיענו כי כאן בסוף ימיו תיקן אברהם הזקן את שני החטאים שחטא בתחילת דרכו. האריכות בתיאור המשא ומתן המייגע בין אברהם לאנשי חת והתעקשותו לקנות בכסף מלא שדה אחוזה בחברון מלמדנו שאברהם רואה בכך את תחילת היאחזותו בארץ ישראל. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור דבריו של עזרא ציון מלמד המדגיש שבני חת הציעו לאברהם לקבור את מתו במערת קבורה של אדם אחד והוא מתוך אהבתו לארץ ורצונו להיאחז בה, התעקש והצליח לשכנעם למכור לו שדה אחוזה שלם הכולל את המערה. תודעת הייעוד וחיבת הארץ שמוכיח כאן אברהם בזקנותו היא מעין תיקון לעזיבתו את הארץ בצעירותו.
גם באשר לחטאו של אברהם כלפי אשתו ניתן לראות בפרשתנו סוג של תשובה ותיקון. התורה מספרת כאן כיצד לאחר שסיים לספוד לשרה ולבכותה, לא נח ולא שקט אברהם עד שבסכום מופרז ובמאמץ רב הביאה לקבר מכובד ביותר, ובכך נטע את שרה כשורש הראשון לאחיזתנו בארץ המובטחת. ברוח זאת כותב בנו יעקב בפירושו לספר בראשית: "התכלית של הסיפור מפורשת בדברי אברהם עצמו הוא מבקש אחוזת קבר לשרה אשתו שמתה עליו. בקניין המערה לקבור את שרה אשתו אברהם מביע את האהבה ואת הכבוד לנפטרת בשביל דבר זה בלבד ראויה היתה פרשה זו להיכתב".
נוסיף ונבאר, חטאו של אברהם כלפי שרה התבטא בשימוש בה כאמצעי למען הצלתו, והתיקון ביחסו אליה היה דווקא בקבורה שהיא "חסד של אמת" שאין בו לגומל החסד שום הנאה תמורתו. על פי הצעה זו באה פרשתנו לתאר את התיקון שעשה אברהם בסוף ימיו לחטאים שנכשל בהם (על פי רמב"ן) בתחילת דרכו.
רבותינו במדרש מציעים כיוון נוסף המנסה להעמידנו על מסר מוסרי חשוב העולה מפרשה זו.
"בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם ועכשיו לא מצא קבורה אלא בדמים מרובים ולא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ולא קרא תגר, ולא עוד אלא שלא דיבר עם יושבי הארץ אלה בענווה שנאמר גר ותושב אנכי עמכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה השפלת עצמך חייך שאני אשימך אדון ונשיא עליהם"(מדרש הגדול)
ברוח מדרש זה ניתן להמשיך ולומר שאולי רצתה התורה ללמדנו ערך חשוב באשר ליחסנו לארץ ישראל. למרות הזכות והבעלות שהובטחה לאברהם ולזרעו על הארץ, הוא אינו מתייחס בייחס אדנותי מתנשא כלפי בני חת, אלא דווקא בולט בהתנהלותו העדינה והמכבדת. ראוי לציין שביטוי זה שטבע אברהם אבינו הראשון "גר ותושב אנוכי עמכם" הוא הביטוי בו משתמשת התורה בבואה להסביר את ההיגיון הפנימי שבדיני שמיטה ויובל "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"(ויקרא כה) בכך לימדתנו התורה דרך אברהם אבינו הראשון, שקנה אחוזה בארץ ישראל מה ראוי להיות יחסנו לארץ ישראל ולתושבים אחרים הדרים בה.
הרב יהודה גלעד, רב קיבוץ לביא ומראשי ישיבת מעלה גלבוע.
כולנו גרים
… חביבין הגרים שבכל מקום הוא מכנן כישראל; נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כח נה), ונקראו גרים עבדים, שנאמר: "לאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים" (ישעיה נו ו). נקראו ישראל משרתים, שנאמר: "ואתם כהני יי' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם" (ישעיה סא ו), ונקראו הגרים משרתים, שנאמר: "ובני הנכר הנלוים על יי' לשרתו" (ישעיה נו ו). נקראו בני ישראל אוהבים … ונקראו הגרים אוהבים …; נאמר בישראל ברית … ונאמר בגרים ברית … נאמר בישראל רצון … ונאמר בגרים רצון … נאמר בישראל שמירה, שנאמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא ד), ונאמר בגרים שמירה, שנאמר: "יי' שומר את גרים" (תהלים קמו ט). אברהם קרא עצמו גר, שנאמר: גר ותושב אנכי עמכם; דוד קרא עצמו גר, שנאמר: גר אנכי בארץ (תהלים קיט יט), ואומר: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דברי הימים א כט טו), ואומר: כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהלים לט יג).
(מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין משפטים פרשה יח)
גר ותושב כלפי מי?
"כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו" (דברי הימים א כט טו). כן הן הצדיקים, הקב"ה עשה אותן עיקר, והן עושין עצמן טפלין. אברהם גידלו הקב"ה, שנאמר: "ואברכך ואגדלה שמך" (בראשית יב ב), וכן: "קום התהלך בארץ" (שם יג יז). והוא אומר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (שם כג ד).
(מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן ג)
דווקא בארצנו עלינו לחוש את הגרות והזרות
האדם צריך לדעת כי גר הוא בארץ. קשה לאדם לחיות בתחושה זו, במיוחד אם הוא מצליח להשתלב בעולם המעשה וחייו הגשמיים פורחים ומשגשגים. למי שנוחל מפלות בכל דרכיו לא קשה להגיע לתחושת ה"גרות" בארץ. אך מי שבכל אשר יפנה יצליח, ודרכו בחיים פורחת ומשגשגת, קשה להינתק מזיקתו למציאות, ההולכת ומתחזקת מדי יום ביומו. זיקה זו נובעת לא רק מצד האדם, אלא מצד המציאות עצמה. מעשי בראשית שוקקי חיים קורצים לאדם ומזמינים אותו לאכול מפריים ולשבוע מטובם.
למרות זאת, ודווקא משום כך, צריך אדם לשאת עמו את תחושת הגרות והזרות. עליו לדעת כי גם השתלבותו בחיי המעשה, במציאות הסובבת אותו, הכרחית היא כדי שיוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. אין היא אלא "אמצעי". המטרה הסופית היא ההגעה ל"יום ההוא", שבו יהיה "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט). כשאדם חש בכל נימי גופו שזוהי מטרתו ואליה שואפת דרכו, הוא יוכל אף לחוש את היותו גר וזר. לא מתוך זלזול במציאות או ניסיון להיפרד ממנה, אלא מתוך השתלבות בה כאמצעי שייעודו ההגעה ל"יום ההוא".
(מתוך שיחה של הרב אהרן ליכטנשטיין (תשל"ב) בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון)
מתי קפצה הזקנה על אברהם?
"ואברהם זקן" – זה שאמר הכתוב: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא י). הדברים על מי נאמרו? לפי שכתוב למעלה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג ב), התחיל בוכה ומספיד, ואמר: אימתי יש לי ליטול כיוצא בָּךְ? "אשת חיל" – זו שרה, שנאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (שם יב יא). "ורחוק מפנינים מכרה" – שבאת ממרחק, שנאמר: "קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי" (ישעיה מו יא). "בטח בה לב בעלה" – זו שרה, שנאמר: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" (בראשית יב יג) … "גמלתהו טוב ולא רע" – זו שרה … "היתה כאניות סוחר" – שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים … "ותקם בעוד לילה" – אימתי? "וישכם אברהם בבוקר" (שם כב ג) …
"נודע בשערים בעלה" – כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן, שנאמר: "שמעני אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כג ו), הוי: "נודע בשערים בעלה", מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין, לכך נאמר: "ואברהם זקן".
(מדרש תנחומא (בובר) פרשת חיי שרה סימן ג)
שַׁלְוָה
בְּסוֹף חַיָּיו יוֹשֵׁב אַבְרָהָם בְּשַׁלְוָה
מוֹצֵא שִׁדּוּךְ לַבֵּן הַנֶּעֱקָד
הַבֵּן הַמְּגֹרָשׁ יוֹשֵׁב בְּחַצְרוֹתָיו וּבְטִירוֹתָיו
עִם נְשׁוֹתָיו וּבָנָיו הַנְּשִׂיאִים
קְטוֹרָה יוֹלֶדֶת לוֹ בָּנִים בְּקַלֵּי קַלּוּת
אֶת זִמְרָן
וְאֶת יָקְשָׁן
וְאֶת מְדָן
וְאֶת מִדִּין
וְאֶת יִשְׁבָּק
וְאֶת שׁוּחַ
וְהֵם לֹא עוֹשִׂים לוֹ בְּעָיוֹת
לֹא מְצַחֲקִים
מוֹלִידִים לְאַבְרָהָם נְכָדִים
וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם מַתָּנוֹת
וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָם קֵדְמָה
וְכָךְ אַבְרָהָם נַעֲשֶׂה
לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם
אֲבָל יֵשׁ לוֹ רַק שְׁנֵי בָּנִים
שֶׁהוּא אוֹהֵב
בְּכָל לִבּוֹ
אֶת הַמֻּסְבָּכִים
אֶת יִשְׁמָעֵאל
וְאֶת יִצְחָק
וּשְׁנֵי הָעַמִּים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם
מַמְשִׁיכִים אֶת הַסִּפּוּר
(בלה שור בספר 'השירה הזאת' בהוצאת צבעונים)