חיי שרה תשפ"ב, גיליון 1223
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו
וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר.
(בראשית כ"ד, י"א)
מגמלי אדוניו. נִכָּרִין הָיוּ מִשְּׁאָר גְּמַלִּים, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין זְמוּמִין מִפְּנֵי הַגֶּזֶל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בִשְׂדוֹת אֲחֵרִים (בראשית רבה).
(רש"י שם שם)
לדעת חכמינו היו גמלי אברהם ניכרים במחסום שבפיהם, שמנע מהם לרעות בשדות אחרים (בראשית רבה נט, יד). גדולי ישראל היו מצוינים מזולתם לא בחוסר התחשבות, אלא במשנה הזהירות וההתחשבות ברכוש זר.
(הרש"ר הירש שם, שם)
ויקח העבד. הנה אברהם לא השביעו רק שילך אל ארצו ואל מולדתו ליקח אישה משם, היינו שיקח אישה מעיר חרן, ולא הקפיד שתהיה דווקא ממשפחתו, שעקר היה בעיניו שלא תהיה מבנות הכנעני, ובזה היה שליחות העבד שיחקור אחר אישה הראויה ליצחק, היינו שתהיה יפת תואר וטובה בשכלה ובמידותיה, ויותר מזה לא בקש כי אברהם לא רצה שיהיה אביה עשיר או שר וגדול, כי ה' ברך אותו בכל, רק אליעזר ירא שלא תרצה האשה ללכת עם עבד ותרצה שבעלה יבא לקחת אותה לא ע"י עבד. והיה מחוכמתו א] שלקח עשרה גמלים, וכל טוב אדוניו שיראה עשרו וכבודו, וכי הוא המושל בבית אדוניו שבזה תתרצה ללכת אתו.
(מלבי"ם שם שם)
הבריאה מדויקת
אלי שרון
בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", מסופר לנו בין היתר כיצד אליעזר, עבדו של אברהם, יוצא בשליחות מעבידו למצוא כלה לבנו יצחק. אברהם מורה לו למצוא לו אישה מבנות ארץ מוצאו, אך משביע אותו להביאה עמו, שמא ישוב בנו יצחק לשם; לדידו של אברהם, ההוראה שקיבל אברהם מה' להגיע לארץ כנען היא הוראה שתקפה גם לגבי בנו יצחק.
אליעזר יוצא אל המסע למציאת כלה.
אני מדמיין אותו לחוץ מאוד, מוטרד ומשקיע מחשבה רבה בדרך כיצד יאתר את הכלה לבנו של מעבידו. זו משימה רצינית, יש להודות. להחליט מי תהיה האישה של הבן של המעביד שלך זו אחריות רצינית וכבדה, ואני יכול לתאר לעצמי עד כמה הוא פוחד לפשל, עד כמה הוא לא בטוח איך לעמוד בזה בכלל. מה שעוד מעניין הוא, אגב, זו העובדה שאברהם עצמו סומך לגמרי על המציאות, כנראה, בשולחו את עבדו למשימה רצינית וכה משמעותית. כל זה מתרחש לאחר מותה של שרה, אמו של יצחק. יצחק של אחרי-העקדה נמצא, כנראה, במצב שבו אביו צריך לחפש לו אישה לחיים. אמנם, ככל הנראה זה לא היה מאוד חריג באותם ימים, שידוכים נעשו על ידי ההורים, ועם זאת, יש לי מחשבה שזה קשור לטראומה המורכבת והקשה שעבר בהר המוריה על ידי אביו. יצחק לבדו, אמו כעת נפטרה, אביו הוא שמחפש את הדרך לחזק אותו כדי לא להשאירו לבד.
אליעזר, כך נכתב עליו, הוא זה שמושל בכל אשר לאברהם – "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ…" – הוא זקן העבדים של אברהם. נראה, אפוא, שאברהם סומך עליו באופן מוחלט שימלא אחר הוראותיו והנחיותיו, ושאליעזר הוא אכן האיש המתאים ביותר לבצע משימה זו.
אם כך, אליעזר יוצא לדרך. בהגיעו, הוא פונה לאל ומדבר עמו, ובמסגרת השיחה הזו הוא מבקש מהאל סימן: הנערה שתצא אליי ותבקש להשקותני וגם להשקות את גמליי, היא זו שתהיה הכלה המבוקשת. הפנייה אל האל והמעין-הסכם שהוא עורך עמו באים, לכאורה, כתוצאה מחוסר הידיעה של אליעזר ומחששו שלא יזהה את הנערה המתאימה. מבחינתו, הסימן הזה שהוא קובע עם האל הוא הסימן המנחה שיוביל אותו אל הידיעה:
וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. (בראשית כ"ד, י"ב-י"ד)
זה נראה לי טבעי ואנושי לגמרי. כשאנו נמצאים בחוסר וודאות, בחוסר ידיעה כיצד לנהוג ומה לבחור, לאן לפנות ומה לעשות, לפעמים עולות ומגיעות "מחשבות סימן" כאלו. המיינד האנושי שלנו מבקש להיאחז במשהו שינחה אותנו, כשאנו מרגישים תועים. מעניין לשים לב, שבמקום של אי הוודאות הזו, יש משהו מובנה פנימי בתוכנו, הפונה אל כוח גדול יותר. אליעזר מדגים זאת כאן. אחזור לזה בהמשך.
יש מפרשים הרואים בהסכם זה של אליעזר עם האל משום 'מבחן התנהגות', בו מבקש אליעזר לבחון את הנערה שתבוא מולו, אם ראויה היא או לא עבור יצחק. אני מציע את האפשרות, שההתניה המחשבתית הזו אצל אליעזר היא לא משום מבחן לנערה, אלא משום סימן עבורו-עצמו כדי לעמוד במשימתו. כאמור, הוא לא יודע, והוא רוצה לדעת.
והנה זה קורה; הוא פוגש בנערה שמציעה לו לשתות, ומוסיפה, שתשקה גם את גמליו. הוא מרוצה, ונדמה שהוא נושם לרווחה, שהרי הנה הגיע הסימן שאותו ביקש. אליעזר, על פי שמו, נעזר באל. ומבחינתו יש פה, כנראה, אכן עזרה של האלוהות אליו, הוא מחכה וממשיך לבדוק האם אכן כך:
וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא. (שם כ"א)
יש פעמים שבהם מתרחשת כזו סינרגיה, כזה תיאום במציאות, שאנו חושבים עליו במונחים של "צירוף מקרים". בהתבוננות נוספת אפשר ורצוי לבחון את האפשרות, שזה משהו שהוא הרבה יותר מאשר "מקרה" (הגם ש"מקרה" בשפה העברית מלמד על מציאות שקרתה, שקורית); המפגש בין מה שנראה כשני דברים זרים ושונים לגמרי – אנשים, מחשבות, אירועים וכו' – הוא לפעמים קריאה הדדית של מציאות משותפת….
נמשיך עם אליעזר. הוא מבקש מן הנערה שתנחה אותו אל ביתה. אליעזר והנערה מגיעים לשם, והוא פוגש את אחיה, לבן. הוא מספר ללבן את הסיפור כולו שוב, כיצד הגיע וכיצד ביקש סימן וכיצד הגיעה הנערה – כעת הוא משתמש בשמה שאיכשהו נודע לו – והתממש בה הסימן, וכיצד הם הגיעו הנה. ואז הוא שואל את לבן (שהצמידים והנזמים שקיבלה בינתיים רבקה מאליעזר אינם נעלמים מעיניו…) ואת אביו בתואל, אם יסכימו שהנערה תבוא איתו חזרה לבית מעבידו. וכך מתנהל השיח ביניהם בעניין זה:
וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (שם מ"ט-נ"א)
על פניו, הם מבטלים כל מחשבה עצמאית. הם שמעו את הסיפור, ובו מרכיב הסימן, הבינו שהסימן התממש, ומבחינתם זהו זה. התשובה היא בעצם – כן; וזו תשובה שבאה, כאמור, משום שמבחינתם נראה שמשהו גדול מהם הכריע את העניין.
בשולי הדברים אציין, כי אפשר להטיל, כמובן, ספק בתשובתם. הרי, למשל, המקרא רומז לכך שלבן, אחיה של רבקה, ראה את הנזמים והצמידים שקיבלה. ומי יערב שזה לא המניע שהכניע אותו? ובוודאי יש שם מניעים נוספים של כל אחת מן הדמויות, נסתרים או גלויים. כך, למשל, גם לא מן הנמנע שרבקה רוצה להינשא; אביה מעוניין בכך אף הוא, וכך הלאה.
ובכל זאת, גם לאחר הטלת הספק, אנו מוזמנים לקרוא את המילים "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" ולהעלות דרכן את השאלות:
האם יש להן רלבנטיות בימינו אנו, במאה ה-21? ואם כן יש פה רלבנטיות, אזי, אותו כוח שהוא מעבר לטוב ולרע, כפי שהם אומרים לאליעזר – מהו כיום, איך הוא בא לידי ביטוי כיום?
אני חושב שגם כיום יש רלבנטיות למילים אלו, ויש מקום לחפש בתודעה האנושית של כולנו את מה שהוא מעבר לטוב ולרע. התעלמות מן העובדה שיש כוח של בריאה יוצרת ושל התהוות יוצרת תביא – ומביאה כבר – לכאוס, לכאב ולפגיעה. מתשובתם של לבן ושל בתואל עולה, כי מהות הכוח הזה, שהוא מעבר לטוב ורע, בהחלט מהווה אתגר עבור המחשבה האנושית, שחושבת כמעט אך ורק במובנים של "טוב ורע". להתבונן על אירוע מסוים כאירוע שהוא פרי הבריאה, ללא שיפוט של "טוב ורע" זה לפעמים קשה ביותר, עד כדי שנחווה לפעמים כבלתי אפשרי.
כיום, ההתבוננות הזו יכולה להוביל אותנו לכך שנחשוב מתוך הלב שלנו, ולא מתוך השכל האינטלקטואלי; שנחשוב מתוך הלב שלא דרך המסננת של "מה טוב לי" ו"מה רע לי" אלא מתוך המסננת של "מה האמת הפנימית שהמציאות מבקשת". זה קשה מאוד, אבל די להדהד את השאלה, בשלב ראשון לפחות. כי המציאות – שבאה ועולה דרכנו כשליחיה – מביאה עמה תיקונים נסתרים, בעיקר ביחסים בין בני אדם. תיקונים אלו משרתים את ההתפתחות האנושית, כשמקשיבים להם. בעוד שלבן ובתואל מוציאים עצמם מן התמונה (לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב), נראה שאנו כיום מתבקשים כן להישאר בעצמנו בתוך התמונה, ועדיין לשאול מה עובר דרכנו כמשרת ותומך בפיתוח אהבה וראיית האחר, מעבר לטוב ולרע שלי עצמי.
ושוב, זה קשה, ועדיין אפשרי. ואפילו מחויב המציאות.
עלינו לפתח את השיח הזה וכך לשוב ולחיות את העובדה שאנו חלק משלם גדול יותר. גם הטבע מדבר אלינו בסערותיו, בסוגי ה"מבול" המודרני של ההוריקנים למיניהם. המוכנות להיפתח אל מה שבעיניי כבר מובנה בתוכנו, כפי שתיארתי לעיל, כלומר, אל הפנייה הפנימית המתרחשת באופן טבעי בשעת אי וודאות אל מחוץ לעצמנו – המוכנות הזו היא בעלת חשיבות מדרגה ראשונה במציאות של היום.
אלי שרון, מלווה רוחני ומדריך מוסמך לליווי רוחני.
"ויבא אברהם לספוד ולשרה ולבכֹּתה" – בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי
דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב "ויקרא ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי נזדרז אברהם להספידה תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו, מה שאין כן אם להפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי על הנהגת עולמו שעל ידי זה נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה. ומשום הכי ה"כ" של לבכותה קטן, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.
(העמק דבר בראשית כג, ב)
"חסדו ואמתו"
אהבה היא בלב, ואילו חסד – במעשה. האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה, שאינו פוגע באמת. אהבת האדם עיוורת ; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי, אך חסד ה' הוא "חסד ואמת", אין הוא ממלא את אותן משאלות, העשויות להיות לטובה באמת; בחסד ה' אין האמת נעדרת. כן הדבר לגבי יעקב. הדאגה לקבורתו היא החסד, שמירת התנאי "אל נא תקברני במצרים" – האמת. כך גם מבקשת רחב מהמרגלים לעשות עמה חסד ואמת, חסד שיש בו תנאי. "אמת" היא התבלין, קב החומטין, השומר על עושה החסד, שלא יאבד בידיו את העיקר: את האמת.
וכך גם אולי כאן: אדיר חפצם של ההורים, להשיא את בניהם. יש המבקשים למלא משאלה זו, בלי לשים לב אל העיקר – אם אין מזדמנת בת כרוח אברהם, פנה אל ענר, אשכול וממרא, או אל ארם, – אלה שואפים לחסד בלא אמת. אך אברהם ביקש חסד ואמת, ובשניהם נעתר לו ה'.
(הרש"ר הירש בראשית כד, כז)
'ועשית עמדי חסד ואמת' וכי יש חסד של שקר שהוא אמר 'חסד ואמת'?!…אמר לו אם תעשה לי חסד לאחר מיתתי הוא חסד של אמת.
(בראשית רבה פרשה צו)
'לך לקראת משה' זה שאמר הכתוב 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פח), חסד – זה אהרן, שנאמר (דברים לג) וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, ואמת זה משה, שנאמר (במדבר יב) 'בכל ביתי נאמן הוא, הוי חסד ואמת נפגשו.
(מדרש תנחומא שמות סימן כח)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם? וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.
(בראשית כד, ה, ו)
"מבנות הכנעני" – פן יאמרו עלי על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ, לפיכך איני רוצה אלא על ידי הקב"ה שיתננה לי בחזקה.
(חזקוני כד, ג)
הרי יש לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. לפיכך, לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו. אליליות היא ביסודו של דבר תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא לבנו אישה צנועה וטהורה במוסרה, אישה שתביא לביתו את פנינת האצילות וטהרת המוסר.
(הרש"ר הירש בראשית כד, ד)
ויצחק בא מבא – ולהיכן הלך? באר לחי רואי הלך, להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים: "ראה בעלבוני".
(בראשית רבה ס, י"ג )