חיי שרה תשע"ט, גיליון 1075
וַתֹּאמֶר אֵלָיו: גַּם תֶּבֶן, גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ,
גַּם מָקוֹם לָלוּן.
(בראשית כ"ד, כ"ה)
איור: הרי לנגבהיים
תבן .הקדימה צרכי הבהמות ואח"כ האנשים מקום לינתם, כמאמרם על ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת, (רא"ש).
(הכתב והקבלה שם, שם)
ללון, הוא אמר ללין והיא אמרה ללון. הוא אמר ללון – הוא לבד, והיא אמרה ללון – לו ולגמלים. היש בית אביך מקום לנו ללון ראשי תיבות גימטריא מזון, שאל מזון ברמז, וכשראה שהבינה השאלות והרמז ויקוד האיש, ובזה יותרו הספיקות. עוד כיוונה 'גם תבן גם מספוא' לומר שאם הוא עובד עבודה זרה יש בבית אביה עובד עבודה זרה, ואם הוא עובד ה' יש גם כן עובד ה' כיוונה על עצמה, העבודה זרה נקראה תבן, מה לתבן את הבר, מספוא, גימטריא מקום עם הכולל, ולכך כששמע שיש בביתה עובד ה' ויקוד וישתחו לה'. מצאתי כתוב בספר החסידים אם האדם ובהמה הם צמאים האדם קודם והראיה מרבקה שנאמר ותכל להשקותו ואחר כך ותשאב לכל גמליו וכן הוא אומר (במדבר כ', ח') והשקית את העדה ואת בעירם אבל באכילה הבהמה קודמת שנאמר ויתן תבן ומספוא לגמלים ואחר כך ויושם לפניו לאכול, וכן הוא אומר (דברים י"א, ט"ו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת (ברכות מ' ע"א).
(רבי מרדכי הכהן: שפתי כהן שם, שם)
לאחוז או להיאחז? עם ישראל וארץ ישראל
יעקב מאשיטי
בכל שנה ושנה, עם בואה של פרשת "חיי שרה," קשה להתעלם מהדגש הרֵטורי, ההולך ומתגבר עם הזמן, לו זוכה מערת המכפלה שבחברון. הקשר הקיים בין ההווה בו חי הקורא לבין העבר המתואר על ידי הטקסט, בו ניתן ללמוד אודות מותה וקבורתה של שרה, חייב להישאר מתוח, ברור וצריך לאפשר התמודדות פרשנית מאתגרת. כאשר מרחק זה מתערער או מעורער על ידי סמכויות פרשניות עם מטרות שקודמות לטקסט ולחשיבותו, נוצר ערפול וערבוב שגולשים, לעתים קרובות, לתעמולה פוליטית ולעיוות פרשני. ולמרות שניתן לומר דבר דומה על המגמה הפרשנית שתבוא לידי ביטוי במאמר זה, ברצוני להתייחס כאן במשמעותה של קניית החלקה לשם קבורת אשתו המתה שמבצע אברהם בפרשתנו. השאלה עולה בעיקר מהערה פרשנית של רש"י , בה הוא מקשר את סיפור משא ומתן לשם קניית חלקת קבורה לבין סיפור הבטחת הארץ שקראנו בבראשית י"ז פסוקים ה-ו: "והקמתי את־בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל־ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים." בבואו לפרש את דבריו הראשוניים של אברהם לבני חת, "גר־ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת־קבר עמכם ואקברה מתי מלפני." רש"י מצטט את מדרש האגדה וכותב: "גר מארץ אחרת ונתישבתִי עמכם. ומדרש אגדה: אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת." דבריו של רש"י מבקשים בעצמם פרשנות – בעיניו, אברהם מתנה את מעמדו במציאות הסביבתית והחברתית בדעתם של הסובבים אותו: לכן, אם הסביבה מחליטה להחשיב אותו בתור גר ותושב אשר בא להתיישב בארץ "אחרת," אז הוא ימלא את התפקיד ויבקש לרכוש חלקת קבורה עבור אשתו המתה – אך אם הסביבה לא תכיר בהיותו אישיות זרה בארץ לא שלו, אז תוצדק עמדה מהותנית ומבוססת על הבטחה אלוהית. אותה ארץ הינה בעלת שני מעמדות, וכמו כן גם אברהם בעל שני מעמדות: בעל הארץ כולה וגר מארץ אחרת. אבקש לטעון כאן שאברהם נותן בפרשתנו סימנים ברורים המצביעים על כך שברצונו לחבר בין שני הקטבים הללו (זרות ובעלות) בפעולת הקניין ובאחיזה ברורה ומשפטית במערת המכפלה.
בפנייתו הראשונה לבני חת מבקש אברהם כאמור שתינתן לו "אחוזת קבר עמכם," מקום בקרקע השייך לבן-שיח שלו – בפירושו מבקש הרש"ר הירש לעמוד על דקויות לשוניות בעלות השלכות חשובות בנושא הנידון כאן.
אחזת קבר. המפרש "אחוזה" כרכוש, ע"ש ש"החפץ נאחז" בידי בעליו, אינו אלא טועה. אין "אחוזה" אלא נחלת קרקע, וזו איננה נאחזת בידי הבעלים; אך בשום מקום אין "אחוזה" מציינת רכוש מיטלטל. נוסף על כך "אחז" במשמעות "קנה" איננו אלא בנפעל: "והאחזו בה" (בראשית לד, י); "ויאחזו בה" (שם מז, כז); "ונאחזו בתככם" (במדבר לב, ל). נמצא כי לא החפץ נאחז לבעליו, אלא הבעל נאחז על – ידי החפץ; ואכן זו דרכה של נחלת קרקע.
ראשית כל מבקש הרש"ר הירש להתמקד בעניין הקשר בין הקונה והנקנה – במקרה של קרקע לא ניתן, כפי שהוא אומר בצורה ברורה ביותר, להשליך עליו את מעמדו של חפץ נרכש – שנית, הוא מחזק את דבריו בטענה שכאשר מדובר ב"אחוזה" אין החפץ נאחז על ידי הבעלים, אלא ההיפך הוא הנכון. פרשנות זו מסתדרת היטב עם קטע זה של ספר בראשית בעיקר בגלל שמדובר במשא ומתן של אברהם לשם קניית חלקה לקבור את מתו מלפניו – אין מדובר כאן במעשה מתוחכם המכוון ליצור קשר משפטי נצחי בין עם ישראל וארץ ישראל. נחזור לדבריו של הרש"ר הירש:
האדמה נושאת את בעליה, והוא נאסר בכבליה; משום כך קרקעותיו של אדם אחראים לו, ומשום כך בודאי "אין נשבעין על הקרקעות" (שבועות מב ע"ב). בשבועה מפקיר האדם לעונש הכליה את עצמו ואת כל רכושו, את כל הטפל לאישיותו, אם אין אמת בדבריו, או אין הוא מאמת את דברתו…
נמצאת "אחוזה" בעצם: התיישבות, פעולת ההיאחזות. אברהם איננו מבקש רשות לקבור את אשתו. אשתו תנוח בנחלתה הקיימת לעולם, ולשם כך הוא מבקש תחילה את הרשות לרכוש פיסת קרקע לנחלה קיימת. שנים על גבי שנים הוא ישב בארץ כגר, עם כל עשרו מעולם לא ביקש לרכוש גם שעל אדמה. הן תעודתו היתה הנדודים. אך הצורך לקבור את אשתו הוא שמכריח אותו, זו הפעם הראשונה, לרכוש נחלת קרקע. קבר אשתו היה הקשר הראשון, שיכבול אותו לאדמה, הוא המקום, שיאחז אותו וימשוך אותו אליו: "אחוזה".
הקרקע אינו טפל לאדם, אלא ההיפך הוא נכון – נחלת הארץ שהוא מבקש לקנות הינה נקודה קבועה. הרש"ר הירש מדגיש, בנוסף לכך, את טבעו הנודד של אברהם, ואת זה שעד רגע מותה של שרה לא נתן ביטוי כלשהו לצורך לשייכות קבועה למקום מסוים – אברהם הוא אישיות הולכת, זזה, משתנה, מתרבה לעמים רבים, תוך כדי התבוננות באינספור כוכבי השמיים. מרגע זה אברהם כבול, קשור לארץ בכלל ולנקודה הספציפית הזאת, בגלל קבר – ההבטחה האלוהית כבר שינתה, אם נרצה, את טבעה של הארץ. פעולת ההיאחזות אשר עומדת במרכזה של הפרשנות המגמתית של סיפור פרשת "חיי שרה" אינה קבועה, אלא תלויה בהתנהגותו של העם. נצטט את המדרש רבה (מ"ו: ט') על בראשית י"ז, ח, " ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל־ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים"
על מנת להבהיר את הקשר השברירי שמתקיים מדי יום בין עם ישראל והארץ המובטחת נפנה עתה למדרש רבה. כאן, בבראשית רבה, הימצאותו של העם בארץ אינה מתוארת כהיאחזות מוחלטת ונצחית, אלא פעולה רגעית התלויה בהתנהגות כשירה של העם:
רַבִּי יוּדָן אָמַר חָמֵשׁ, אִם מְקַבְּלִים בָּנֶיךָ אֱלָהוּתִי אֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלוֹהַּ וּלְפַטְרוֹן, וְאִם לָאו לֹא אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלוֹהַּ וּלְפַטְרוֹן. אִם נִכְנָסִין בָּנֶיךָ לָאָרֶץ הֵן מְקַבְּלִין אֱלָהוּתִי וְאִם לָאו אֵינָם מְקַבְּלִים. אִם מְקַיְמִין בָּנֶיךָ אֶת הַמִּילָה הֵן נִכְנָסִים לָאָרֶץ וְאִם לָאו אֵין נִכְנָסִים לָאָרֶץ. אִם מְקַבְּלִים בָּנֶיךָ אֶת הַשַּׁבָּת הֵם נִכְנָסִין לָאָרֶץ וְאִם לָאו אֵינָם נִכְנָסִים…
אותו אדם יכול להיות גר ובעל המקום – אותו אדם יכול לתבוע לעצמו את המקום ולהיות במעמד ארעי ולבקש נקודת קרקע על מנת שיאחז על ידיה – אותו אדם יכול לקבל את אלוהותו של ה' ולגור בארץ כפי שהובטח לו, או לדחות את אלוהותו של ה' ועל ידי כך להיעקר מן הארץ הזאת – עליה נאמר "ארץ אוכלת יושביה," מקום בו האדם הוא ארעי והאדמה היא קבועה ולא תתכופף להשתלטות אגרסיבית וגסה. היאחזות באדמה היא מוצעת לבני ישראל על ידי חמור אבי שכם לאחר חטיפתה ואונסה של דינה ("וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" בראשית לד, ט-י), לשם השתקעות יסודית למקום.
עם ישראל נאחז בקרקע בארץ גושן, ("וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" בראשית מז, כז). היאחזות הינה פעולה שמציינת, כאמור בנפעל, התיישבות כביטוי של האדם לתפוס את הקבוע ולהשתקע בו לעד – זה יכול לאפיין את צורת החשיבה של עם ישראל בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה שלו, אך במקרה של אברהם נדודים במקומות משתנים ופיזור נבואת ה' אצל עמים רבים הינם פעולות שנוגדות את הקיבעון הבא לידי ביטוי בהיאחזות זו. לכן הוא מבקש לקנות פיסת אדמה לא על מנת להתיישב בה אלא על מנת לקבור את אשתו – ואולי אפשר אפילו לטעון שנקודה זו של היאחזות בארץ ישראל על ידי אבי האומה הינה נקודה ריקה, חלל קבורה שאינו מצביע על נוכחות אלא על היעדרות, חוסר. הקשר של עם ישראל לארץ ישראל בא לידי ביטוי במעשיו של כל אחד ואחת, בקיום המצוות שבין אדם לחברו, בצדק חברתי, בדאגה לחלש, במלחמה נגד תאוות בצע בהנהגה – נכון ה' מבטיח, אך הוא גם מתנה את הבטחתו במעשיו של עם ישראל. אם יכולה להיות היאחזות כלשהי בארץ, זאת בהחלט יצירת חיבור (לא מהותי) המבוסס על רגעיות פרפורמטיבית / מעשית של עם ישראל, ובטח לא על סמך קניין של חלל קבורה במערת המכפלה שבחברון.
יעקב מאשיטי הוא מרצה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן וחבר קהילת ידידיה.
בני האדם שווים ומוערכים לפי מעשיהם
"גם בני אדם גם בני איש": מהו גם בני אדם ? אלו בני אברהם דכתיב ביה (שכתוב לגביו): "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו), גם לרבות בני ישמעאל ובני קטורה. בני איש הם בני נח דכתיב ביה (שכתוב לגביו): "איש צדיק" (בראשית ו, ט).
(מדרש תהילים, מזמור מט)
ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו, אין לו בו אלא קברו של ד' אמות, שהרי אברהם כל הארץ נתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא חברון.
(רבינו בחיי בראשית כג, כ)
וזהו חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר בקרית ארבע אמותיו, רמז לאותן ארבע אמות שנותרו לאברהם לאחר שניתנה לו כל הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכל בן-אנוש מכל גדולה וקניין שהוא רוכש בחייו.
(י. ליבוביץ: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 94)
האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו" יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.
(בבלי תענית ד, ע"א)
אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , ד)
השגת הראב"ד: 'וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו"'
אמר אברהם: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ?! ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.
קטורה-הגר?
"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי": שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (ב"ר).
(רש"י בראשית כד, סב)
קטורה: (ב"ר) זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטֹרת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם.
(רש"י בראשית כה, א)
ושלש נשים נשא אברהם, שרה – בתו של שם, קטורה – בתו של יפת, הגר – בתו של חם.
(ילקוט שמעוני איוב פרק ח, סימן תתקד)
לפי אגדה זו נמצא, כי שלושת נשות אברהם אבינו שייכות לשלושת גזעי האנושות אותם מכיר המקרא, כפי שיועד לאברהם: "אני הנה בריתי אתך והיית אב המון גויים" (בראשית יז, ד).
בכך רוצה המדרש ללמדנו כי משמעות אברהם אבינו בהיסטוריה האנושית היא אוניברסלית, ואותה הכרת אלוהים שביסס בעולם, ואותה אמונת אמת שאברהם אבינו היה הראשון להעמידה בפועל, מתייחסות ופתוחות לכל הגזעים של המין האנושי, באמצעות אותן שלושת נשיו שהיו מבנות שם חם ויפת.
(י. ליבוביץ: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 99)