וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה

אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

(בראשית כה, ט)

איור: הרי לנגבהיים

יצחק וישמעאל  -מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו, וְהִיא שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁנֱּאָמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית רבה).

(רש"י שם, שם)  

ויקברו אתו יצחק וישמעאל – כי היו גדולים ונכבדים מהשאר והיו אהובים לו לפיכך התעסקו בו, ואע"פ שהיו שם בני קטורה, או אפשר ששלחם בחייו כמו ששלח בני הפילגשים.

(רד"ק שם)

ויקח אשה ושמה קטורה – והיא הגר, וכתיב 'ותלד את מדין', והנה גם כן הם זרע אברהם, אלא שאינם כל כך קרובים אל אברהם כמו ישמעאל, שכן בקבורתם כתיב (בראשית כ"ה) 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו'. והיה בישמעאל דבר מה בחשיבות ובגדולה, שהיה דומה לאברהם ולזרע אברהם והכתוב מיחס את תולדותיו.

 (המהר"ל מפראג: גבורות השם – פרק יא)

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. (ישעיהו נא ב)

אופיר ירדן

לרגל שמחת בר- המצווה של בננו שמאי

בעוד סיפור העקדה וקולות השופר מהדהים באזננו, אנו מתקדמים עם משפחת האבות (ואמהות) המייסדים לדור הבא. פרשת חיי שרה רוויה מעברים וטקסי מעבר: שניים מתים ונקברים, שרה ואברהם, וארבע נישאים, יצחק לרבקה ואברהם לקטורה.

אנו אף מוצאים בחיי שרה הרמזים הראשונים של הדרישה לאֶנדוגמיה – נישואים פנים-קבוצתיים. רש"י, ספורנו, ורשב"ם גם רואים בה ביטוי של העדפת מונוגַמיה – לפחות במקרה של יצחק ורבקה. (ואם לא מונוגמיה ממש, אזי מעמד בכיר לאישה ראשית שממנה תנבע ההמשכיות המובטחת. לרעיון זה אחזור בהמשך.)

פרשת חיי שרה אף מציגה בפנינו שני מקרים של השלמה פנים-משפחתית. ישמעאל ויצחק חוברים יחד לשם קבורת אברהם. ואברהם אולי מעלה את קטורה מדרגת שפחה למעמד אשתו (לפי הפירוש המדרשי המזהה את קטורה עם הגר), ובזה אולי מכפר על העוול שעשה לה ולישמעאל כאשר גירש אותם למדבר, לפי דרישת שרה.

מדרש תנחומא חש מודעות של אברהם להזדקנותו אחרי פטירתה של שרה. לאחר שבעל המדרש משבץ את פסוקי "אשת חיל" בפיו של אברהם כקינה לאשתו האהובה הוא מסיים בתובנה: כיון שמתה קפצה זקנה על אברהם (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ד).

האיום של "קח נא" מן העקֵדה מוחלף בלקיחות יומיומיות יותר: לקיחת מקום קבורה לשרה ואישה ליצחק. עינינו נמשכות מאישה אחת, שרה, לכלתה. אני בוחר לא לראות בפרשה אוסף של טקסי מעבר, אלא סיפור של המשכיות מאישה מנהיגה לרעותה. אפשר לחשוב שקוֹלה של שרה עמד מאחורי דבריו ומעשיו של אברהם (חוץ ממעשה העקֵדה!). כאמור, מדרש תנחומא מציגה אותה כ"אשת חיל", האישה והאם האידיאלית. בפרקים הבאים יעבור הזרקור לרבקה. באופן דומה אנו קוראים בהפטרה על קנוניית בת שבע ונתן הנביא להבטחת עתידו של שלמה. גם כאן דמות נשית פעילה מקדמת את מטרת אישהּ וייעודו. יצחק מצוין כיורשו של אברהם (ביצחק ייקרא לך זרע), אבל האם הוא יורשו הרוחני האמיתי, ללא מעורבותה של רבקה? ענייני מגדר מעניינים עולים בפרשת חיי שרה. לאחר פטירתה של שרה, אברהם מבורך שנית: "ה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". מדרש בראשית רבה מציע ש"בַּכֹּל" רומז שלאברהם הייתה גם בת. מדרש תנחומא רואה בברכתו התמקדות מחודשת באברהם: כשמתה שרה כתב עליו שברכוֹ. למה? שלא יהיו באי עולם אומרים לא נתברך אברהם אלא מחמת שרה, אלא הריני מברכוֹ אחר מיתתה (מדרש תנחומא, חיי שרה, סימן ד):

זה שאמר הכתוב 'אשת חיל עטרת בעלה' (משלי יב) זה אברהם, שהיה מקונן על שרה מה כתיב למעלה מן הענין? 'ותמת שרה וגו" התחיל אברהם לבכות עליה ולומר 'אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה' (שם לא) אימתי? בשעה שאמר לה 'אמרי נא אחותי את' גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים – בין יצחק לישמעאל, שאמרה 'גרש האמה הזאת ואת בנה', היתה כאניות סוחר- ותוקח האשה בית פרעה ועוד 'וישלח אבימלך', 'ותקם בעוד לילה' – אימתי? 'וישכם אברהם בבקר', 'זממה שדה ותקחהו' – זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר 'ואחרי כן קבר אברהם את שרה', חגרה בעוז מתניה -אימתי? כשבאו המלאכים, שנאמר 'וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו", 'טעמה כי טוב סחרה' – כשבאו עליהם המלכים, דכתיב 'ויחלק עליהם לילה', 'ידיה שלחה בכשור' – שהיתה נותנת מאכל לעוברים ושבים, 'כפה פרשה לעני' – שהיתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים, 'לא תירא לביתה משלג' – מגיהנם, למה 'כי כל ביתה לבוש שנים' – שנים, שבת ומילה, 'מרבדים עשתה לה' – אלו בגדי כהונה, 'מפרי כפיה נטעה כרם' – זה ישראל, שנאמר (ישעיה ה) 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל', 'נודע בשערים בעלה' – כשביקש מבני חת 'תנו לי אחוזת קבר', סדין עשתה – זו המילה, שנאמר 'סוד ה' ליראיו' (תהלים כה), 'עוז והדר לבושה' – אלו ענני כבוד שהיו מקיפין את האהל שלה, 'פיה פתחה בחכמה' – אימתי? בשעה שאמרה לו 'בא נא אל שפחתי' (בראשית טז), 'צופיה הליכות ביתה' – שבכל יום היתה מצפה אימתי יחזרו המלאכים שבשרוה 'שוב אשוב אליך' (שם יח), 'קמו בניה ויאשרוה' – ותאמר מי מלל לאברהם, 'רבות בנות עשו חיל' – אלו העכו"ם 'ואת עלית על כלנה', שנאמר (ישעיה נא) 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם', תנו לה מפרי ידיה – שנא' ויהיו חיי שרה…

בסוף פרשת חיי שרה ישלח אברהם את בני פילגשיו למזרח ויחוזק מעמדו של יצחק כממשיך הדרך: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק". אבל רבקה תהיה הדמות המרכזית בדור הבא (לעומת הפסיביות הידועה של יצחק, למוד טראומת העקֵדה). למן הרגע שאנו פוגשים אותה, היא פעילה והחלטית. עם אותה זריזות בה שאבה מים לעבד אברהם ושיירתו, היא מסכימה לעזוב וללכת איתו: אֵלֵךְ! ללא היסוס היא תיענה להזמנתו של אברהם ולא תתעכב שבוע או עשרה ימים. היא כמעט עוזבת לפני שהמשפחה מספיקה לברך אותה! כמו אברהם היא תשאיר מאחוריה את פדן ארם, ארצהּ ומולדתהּ.

רבקה, שמגיעה לארץ ישראל מן המזרח כמו אברהם, היא בעלת שליחות ויוצאת להתחלה חדשה. הראשוניות של רבקה מוצאת ביטוי בבראשית רבה: "אמר רבי יוחנן: לא נבעלה אישה ממהול לשמונה תחילה אלא רבקה" (ס' 5). ובעל פירוש כלי יקר מחבר את רבקה לאברהם באמצעות המילים הדומות בהן שניהם מתברכים:

וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו. גם לאברהם נאמר לשון זה… כי כך המידה בכל גומלי חסד שיש להם אוהבים רבים… ואברהם היה גומל חסד לכל, לקרובים ולרחוקים, וכן רבקה. על כן בדרך טבע יירשו שער אויביהם, כי יש להם ריעים רבים העומדים להם בעת צרתם, וכמו שאמרו חז"ל (בבא קמא יז ע"א): כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה…

בפרק "אשת חיל" (משלי לא, י-לא), אותו דורשים במדרש על שרה, מוזכר שער(ים) פעמיים: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ", ו"תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ". מדרש תנחומא, המוזכר לעיל, עוצר ולא דורש את הפסוקית החותמת את הפרק (אות ת'). הדרשן כן גוזר דמיון בין השערים הראשונים לבין חיי שרה: נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ – כשבקש מבני חת תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר, על בסיס הפסוק "וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ".

שער גם מככב בברכה שמקבלת רבקה לפני צאתה מארם נהריים: "וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". לשון ברכה זו מציג בפנינו עוד זיקה לאברהם. ברכתו מה' לאחר העקדה מנוסחת בלשון כמעט זהה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". ברישא שניהם מתברכים בצאצאים רבים ואילו הסיפא מתייחסת להיבט של גורל הדורות הבאים.

המלבי"ם מציע קשר בין שני חלקי הברכה של אברהם:

שה' השַׂם גבול לים כמו שכתוב "אשר שמתי חול גבול לים סביב והמו גליו ולא יעברנהו", (על בסיס ירמיהו, ה', כב). כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם.

לפי המלבי"ם, שתי הצלעות מתייחסות לבטיחות ישראל בעתיד.

נעיין קצרות ברישא של ברכת רבקה. לְמה מתכוונים לבן אחיה ואמה במילים אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה? רש"י ורשב"ם מציעים שרבקה – ולא אישה אחרת/נוספת – תהיה אֵם הזרע המובטח לאברהם. רש"י: יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאישה אחרת. ספורנו מסיק רעיון דומה בתוספת קלה. הוא קורא "היי" כציווי ולא כלשון עתיד: היי נוחה לבעלך בדרכי טובך באופן שאת בלבד, ולא אישה אחרת, תהיי לאלפי רבבה.

ועתה אתמקד בסיפא של ברכת רבקה. כיצד נבין וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו, או במקרה של ברכת אברהם שַׁעַר אֹיְבָיו? המפרשים לא הרחיבו, לא בעניין ולא בקשר ביניהם. פרשנות מוקדמת הולכת בדרך הפשט, דהיינו: (א) לישראל יהיו אויבים/שונאים; ו-(ב) לישראל תהיה יכולת להתגבר על אויבים אלה בדרך כיבוש צבאי. הרעיון הראשון משוקע מדרש רבה: וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו — רבי אומר: זו תרמוד, אשריו כל מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד, שהיתה שותפת בשני חורבנות. (בר' רבה נו יא) פרשנות הביטוי אצל אברהם מראה גישה דומה. אבן עזרא מפרש שַׁעַר אֹיְבָיו כ- "מדינות בעלות שערים". עבור רד"ק הפירוש הוא "ארץ אויביו". רמב"ן מפרש " שלא… יפול ביד אויביו ולא יקום" והמאירי מבין את שַׁעַר אֹיְבָיו כ"ארץ ישראל." החזקה שמדובר באלימות עתידית ברורה מאבות דרבי נתן, בו אנו קוראים: "לבן נתנבא ולא ידע מה נתנבא… נמצאו מקללין את עצמן." (נוסחא ב', פרק מג, ד"ה עשרה נתנבאו)

האם הנחת העוינות שעליה מתגברים רק בכוח היא האפשרות היחידה? שני הוגים בני המאה ה-י"ט ניגשו לפסוקים ברגישויות אחרות. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מבטל את המימד ההגנתי של שער, אבל משאיר מקום לאויבים/שונאים. בברכה של אברהם הוא מפרש:

וירש זרעך את שער אויביו. שער בכל מקום הוא מקום ישיבת חכמים וגדולי המדינה. ונתברך שלבסוף יגיע שישראל ישבו בשערי אומות שרדפוהו באיבה. (העמק דבר, בר' כב, יז)

ועל ברכת רבקה הוא אומר:

ויירש זרעך את שער שונאיו. הוא ברכה באיכות שיהיו חכמים יושבי שער. אפילו בשערי שונאיהם, והוא מפני שיהיו נדרשים לחכמתם ועצתם. (העמק דבר, בר' כד, ס).

הנצי"ב מבין את השוני בין שתי הברכות (שער שונאיו לאברהם ושער אויביו לרבקה) כהתעצמות כאשר רבקה מקבלת את הברכה החזקה יותר, בעלת כוח רב יותר להמרת סכסוכים. הוא ממשיך:

ולעיל בפרשת עקידה היה כמו כן ברכת ה' ויירש זרעך את שער אויביו, אלא שהקב"ה היודע מחשבות אמר אויביו, שהוא בלב. אבל שונאיו משמעו גם בפועל כדכתיב (דברים ל' ז') עַל-שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.. ואנשים לא ידעו הפלא הלז כי אם יראו אשר אפילו שונאיהם בפועל יהיו נצרכים לחכמת ישראל.

הנצי"ב מתאר דרגה עליונה של התגברות לא רק על היחס של עוינות, אלא אף על רדיפה ע"י השונאים. אולי אפשר לראות את זה כהפיכת אויבים לאוהבים ברוח בן זומא באבות דרבי נתן:

איזהו גבור שבגבורים זהו הכובש את יצרו… וכל הכובש את יצרו מעלין עליו כאלו כבש עיר מלאה גבורים… ויש אומרים מי שעושה שונאו אוהבו. (נוסחא א פרק כג)

כאשר כיבוש עיר (שער) מושג ע"י המרת סכסוך, ולא ע"י כיבוש בכוח צבאי. הרש"ר הירש מביא רעיון דומה:

קשה לחשוב כאן על כיבושי מלחמות. מעולם לא היה זה ייעודו של ישראל. נראה יותר שהמובן הוא זה המבטא את שיא השלמות של עיצוב הנסיבות בכמה מקומות בספר תהילים (מזמור לז) במלים "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ." (בר' כב 17)

הירש מבין את טבעו וייעודו של ישראל בתחום הצדק והמשפט. השלֵמות של הירש מזכירה את דברי בן זמנו בנימין זאב הרצל:

קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. (בפני עם ועולם ב')

הרש"ר הירש ממשיך:

השלב האחרון של התפתחות הארץ יהיה מנת חלקם של הצדיקים. כל שאר הכוחות ייעלמו, ורק לצדק המוסרי תהיה הממשלה. כן גם כאן: באחרית הימים יירש ישראל את "שער" העמים, את בימת עיצובם החברתי והמדיני של אותם העמים שנלחמו בעקרונות ישראל. בהנהגתם, עם ישראל ובאמצעות ישראל יזכו בברכה, אשר ביקשוה לשווא בכל שאר הדרכים.

דברי הרש"ר הירש מזמינים מחשבות על הצהרת בלפור שראתה אור השבוע לפני 100 שנה. (המכתב לרוטשילד נמסר ב-2.11 אך פרסומו עוכב עד להדפסתו ב-Jewish Chronicle כעבור שבוע.) הסתייגות שנוספה לטיוטת המסמך רק כחודש לפני כן הוסיפה: "תנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל". תנאי זה, שחזרת עם ישאל לאדמתו לא צריכה לבוא על חשבון תושבים אחרים, התאים לחזונו של הרצל באלטנוילנד ששיבת ציון תהיה ברכה לכל תושבי הארץ.

יהי רצון שנראה, לפני "אחרית הימים", שהיחסים בין ישראל לשכנינו הקרובים יהיו כפי שתיאר הירש: "באמצעות ישראל יזכו בברכה," בבחינת ההגשה השלמה של ברכת אברהם הראשונה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

אופיר ירדן מרצה באוניברסיטת "בריגהאם יונג" (המורמונית) ומלמד במוסדות נוצריים רבים כולל מכללת המקרא של בית לחם.