חיי שרה תשע"ז, גיליון 979

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ …

בְּכֶסֶף מָלֵא..

אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף

 בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא.

(בראשית כג, ט,טו)

 chajey-sarah-2016

איור: הרי לנגבהיים

 

בכסף מלא – במחיר מלא ולא בצימצום.

ביני ובינך מה היא – אין ראוי לי ולך להאריך בדיבורים על זה, כי דבר קל הוא אצלנו, ואתה צריך למהר לקבור את מתך, ומאחר שאינך רוצה לקחתה במתנה, אני לא אעכב על ידך שתיתן מחירה.

ואת מתך קבור – אם תרצה, תיתן הכסף ותיתנהו אימתי שתרצה ותחילה קבור המת.

 (שד"ל שם, שם)

ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו, אין לו בו אלא קברו של ארבע אמות, שהרי אברהם כל הארץ ניתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא חברון.

 (רבנו בחיי בראשית כג, כ)

 

וזהו חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר בקריַת ארבע אמותיו, רמז לאותן ארבע אמות שנותרו לאברהם לאחר שניתנה לו כל הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכל בן-אנוש מכל גדולה וקנין שהוא רוכש בחייו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 94)


"עִם אִמָּהוֹת לֹא מְשַׂחֲקִים מַחֲבוֹאִים" קול המחאה של שרה

גילי זיוון

סמיכות הפרשיות בין עקדת יצחק (סיום הפרשה הקודמת) לבין מותה של שרה בראשית פרשת "חיי שרה" עוררה את הדרשנים והפרשנים לדורותיהם למצוא את הקשר בין שני האירועים. אך טבעי היה להצביע על עקדתו של יצחק – בנה יחידה של שרה שנולד לה אחרי שאפסו כל תקוותיה לפרי בטן – כגורם למותה הפתאומי של שרה.

זאת ועוד, מותה של שרה בתפר שבין שתי הפרשות נתן פתח כבר לדרשנים המוקדמים והמאוחרים לשים בפיה של שרה את טענותיהם שלהם כנגד צו האל הבלתי מוסרי בעליל. כך הפך קולה של שרה אמנו לקולם של כל אלו המבקשים למחות כנגד עבודת ה' הדורשת כניעה ומוות.

שרה, האִשה, 'האחרת' מהווה דמות אידיאלית בשביל לשים בפיה מה שהפרשן לא העז לומר ישירות בשם עצמו.

בדברים שלהלן אבקש להראות מגמה זו כפי שהיא מתבטאת במדרשי חז"ל ובמדרשים ושירים של נשים בנות זמננו, המגבירות את צעקת התרסתה של שרה ויוצאות כנגד דרישתו של האל.

"וירא את המקום מרחוק" אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כ"ש בדבר גדול כזה ואם לא אגלה לה ואגנבנו ממנה בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו: מה היום מיומיים ומה טיבה של שמחה זו? אמר לה: זקנים כמותנו נולד להם בן בזקנותם כדאי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל, כשהיו בתוך המאכל, אמר לה: את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום מיד "וישכם אברהם בבקר" ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא (מדרש תנחומא וירא פרק כב).

בקריאה ראשונית דומה כי המדרש בתנחומא לועג לשרה, שדעתה קלה, אולם בקריאה שנייה אנו מבינים כי מי שדעתו קלה זהו אברהם המוכן ללכת להקריב את בנו "שנולד לו בזקנותו". אברהם לא מעיז לגלות לשרה את מטרת הליכתו כי הוא יודע שקולה האמהי והמוסרי לא יניחנו לעשות מעשה נורא שכזה.

המדרש הבא מחריף את ההנגדה בין אברהם לשרה ומאשים באופן ברור את אברהם העוקד את בנו כגורם למותה של שרה:

"ויקח את המאכלת לשחוט" א"ל [יצחק לאברהם]: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות מיד. … באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני ואילולי שאמר לו הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה הכי הוא דכתיב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" מהיכן בא? מהר המוריה (שם, כג).

הסופרת יהודית רותם בחרה להציג את התנגדותה של שרה לצייתנותו של אברהם לצו העקדה בעזרת וידוי שהיא שמה בפיה של שרה רגע לפני מותה כשהיא משוחחת עם אמתה. רותם בונה את המדרש הספרותי על בסיס מדרש תנחומא שהובא לעיל, המתאר את התחמקותו של אברהם עם יצחק לפני יקיצתה של שרה.

יודעת אני כי ליבך נוקפך לאין קץ, על אשר באותו יום מר ונמהר לא עמדת ביני לבין הזר אשר פרץ את המחנה, ובאוחזו בשולי גלימתי קרא: "שחט אברהם אישך את בנך, את יחידך, אשר אהבת!" ובשומעי את בשורת המוות צנחתי ארצה, דעתי התבלעה ועשתונותיי אבדו. למחרת, שב אלי בני והוא בריא ושלם. […] אך לשוא; נטרפה דעתי מצער ולא חפצתי עוד בחיים. אין חפץ לי עוד בחיים עם אישי אברהם, אשר במחתרת לקח את בננו להעלותו עולה לאל רעבתן… לולא חמק אישי באישון לילה, לופת את כתפי בני, על אם הדרך הייתי ניצבת לעוצרם, שואגת כלביאה שכולה, קורעת את בגדיי, תולשת את שערי, מורטת את בשרי, עד אשר היה האב הטורף סב על עקביו. יצחק חזר אלי, אך לא כתמול שלשום הוא. שרוי מאז בעולמות עליונים, כאשר נכנס הוא אל אוהלי, מרכין מעלי קומתו הגבוהה, פניו חיוורים בוהקים לאור הנר […] כמעט אין בשר לגופו הדל, עצמות לחייו שופו, שער ראשו תלתלים כהים רכים, ובעיניו היפות קצרות הרואי ברק זר. זכר להר המוריה? ואולי ניגף בו ליבו על שבגינו בא עלי קיצי? (יהודית רותם "אחותי את" מתוך קוראות מבראשית בעריכת רותי רביצקי, עמ' 140 – 141).

המשוררת חוה פנחס כהן טוענת כי אם שיוצרת חיים בגופה, וממשיכה להחיות את התינוק בהנקתה – לא תוכל לשאת את משחקי המחבואים בהם האיל נאחז בסבך וחיי יצחק נתונים בינתיים בסכנה גדולה. אפילו אם זהו רק ניסיון, היא איננה מוכנה לכך, כמו במדרש תנחומא השני שצוטט לעיל.

בקשה

כַּאֲשֶׁר תִּינוֹק בְּיָדִי
וְחָלָב אֱנוֹשִׁי רוֹקֵם אֶת חַיָּיו,
בָּאִים בַּלֵּילוֹת פְּעִימוֹת וְקוֹלוֹת קְצוּבִים
רַכָּבוֹת –

בְּתַחֲנָה מְסֻיֶּמֶת עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת
בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת בְּקֹצֶר-יָד
פָּשַׁטְתִּי זְרוֹעוֹת
כְּמוֹ קַרְנֵי אַיִל מִתּוֹךְ סְבַךְ
לְחִישַׁת הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם
שְׁמַע, וַעֲשֵׂה סֻכַּת רַחֲמֶיךָ
כְּמוֹ צֵל הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה
אַל תְּנַסֵּנִי, נָא.

יֵשׁ עֵצִים וְיֵשׁ סְבַךְ רֵיחַ שֶׁל אֵשׁ
וּמַרְאֵה עָשָׁן. עִם אִמָּהוֹת לֹא מְשַׂחֲקִים
מַחֲבוֹאִים –

בְּקֹצֶר יָדִי מְכַסָּה עַל עֵינַי
קוֹלִי אוֹבֵד בִּצְעָקָה
אַל-קוֹלִית

אַיֶּכָּה

רעיון זה מגיע לביטויו החריף בשירה של חוה יעקובר הטוענת כי לא בכדי צוּוה אברהם דווקא ולא שרה, לעקוד את בנם.

שרי

אֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

לֹא אֶת שָׂרַי.

וְאוּלַי זוֹ תַּמְצִית זְכוּתָהּ

שֶׁל הָאִשָּׁה:

מִי שֶׁבָּרָא אֶת רַחֲמָהּ

וְנָתַן בָּהּ אֶת הַכְּאֵב וְאֶת הַלֵּדָה

לֹא הֵעֵז לְנַסּוֹת אֶת מִדַּת רַחֲמָיו,

הַאִם יוּכַל

לַעֲמֹד בִּפְנֵי יִסּוּרֶיהָ.

דנה פולבר1 בחרה לעבד את מחאתה של שרה כנד צו העקדה הבלתי מוסרי בעליל – דרך הלבשת דמותה של שרה בדמותה של השונמית (ראו מלכים ב פרק ד, פס' ח-לג). מאבקה של השונמית למען בנה שהושכב מת על מיטת איש האלוהים הוא מאבק הרואי. בסופו של המאבק מתערב האל בכבודו ובעצמו ומשיב את רוח החיים אל הנער. אך כל זה לא היה קורה ללא מאבקה העיקש חסר הגבולות של ה'אשה הגדולה משונם'.

האשה השונמית לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה. משל למי? לשרה אמנו.

[…] נועץ הקדוש ברוך הוא במלאכיו: הנה חרְדה שרה ואישהּ אברהם חרָדה לדבר ה', מה לעשות לה? הרי מוצאת היא חן ושכל טוב בעיני כל אדם. ומה לעשות לה עוד?

השיבו: אבל בן אין לה ואישהּ זקן.

קרא הקדוש ברוך הוא אל שרה בפתח אוהלהּ ודיבר אליה.

אמר: שוב אשוב אלייך למועד הזה כעת חיה, והנה את, שרה, חובקת בן.

התחילה שרה צוחקת בקרבה, עד שפרץ צחוקה החוצה.

אמרה: זָקַנתי – אחרי בלותי הייתה לי עדנה? הלוא חדל להיות לי אורח כנשים.

עוד הוסיפה: אברהם אישי אף הוא זקן. ועוד ביקשה: אד-ני אלוהים, אל תכזב בי.

אך ה' פקד על שרה: כאשר אמרתי וכאשר דיברתי אעשה. יראה שרה, פסק צחוקה.

ותהר שרה ותלד בן זקונים לאברהם למועד הזה אשר דיבר אליה אלוהים. […]

בין כך ובין כך גדל הילד, נגמל, ויצא עם אביו להר המוריה. משעלו להר, ואמר אברהם 'השה לעולה – בני', מלמל הנער 'נפשי, נפשי'.

נשא עוף השמים את קולו והביאו אל אמו, הניח את לחשו על ברכיה, […] קראה שרה באגרת, אמרה לקדוש ברוך הוא: המצחק אתה בי ובילד אשר ילדתי?

וירע הדבר מאוד בעיני שרה על אודות בנה. סגרה בעדה ויצאה. [ …]

קפצה הדרך לשרה, והגיעה להר המוריה בשעה שהעלה אברהם את יצחק על המזבח.

לא השגיחה שרה באברהם, ואף ביצחק, אפילו שדמם לבה למראיתו. ניגשה עד המקום.

רעשה פמליה של מעלה: מה לילוּדת אשה בינינו? ניגשו להודפה.

היסה אותם הקב"ה: נפשה מרה לה, הרפו לה, ותגד לי.

אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הֲשאלתי בן מאתךָ, הלוא אמרתי לא תשלה אותי.

אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: חגור מותניך וקח משענתי, וּקְרא אל אברהם לבל ישלח ידו אל הנער ולבל יעשה לו מאומה.

ירד המלאך וקרא: אברהם! אברהם! שלום לך! שלום לאשתך! שלום לילד!

אמרה שרה אֵם יצחק: חי נפשך אם אעזבךָּ.

ויבוא ה' אִתהּ עד המזבח שעליו היה יצחק עקוד. והנה שב המלאך.

אמר להם: אברהם אינו מקשיב אליי ואינו שומע בקולי. אומר הוא 'אוציא ממנו טיפת דם'.

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. והוסיף: ביצחק ייקרא לך זרע. פה אל פה אדבר אִתו ועם בנותיו ועם בניו, עין בעין יראו בפועל ה', כף אל כף אלוום ואנחם. פקח יצחק את עיניו המעונות.

אמר הקב"ה לשרה: שאי בנך. […]

במדרש זה פולבר לא רק ממשיכה את הקו שראינו עד כה, אלא צועדת צעד נועז נוסף בהדגישה כי אברהם הוא הלהוט להקריב את בנו, ואילו הקב"ה עוצר אותו כמעט בכוח בזכות יוזמתה של שרה. העקדה אינה צו האל לפי פירוש זה, אלא הבנה שגויה של אברהם, ואילו צו האל היחיד הוא: "אל תשלח ידך אל הנער"!

  1. דנה פלובר, מתוך דרשוני (בעריכת נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה), עמ' 47-50.

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מנחה ומרצה במרכז יעקב הרצוג ומכון מנדל למנהיגות חינוכית.


"ויבא אברהם לספוד ולשרה ולבכֹּתה" – בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי

דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב "ויקרא ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי נזדרז אברהם להספידה תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו, מה שאין כן אם להפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי על הנהגת עולמו שעל ידי זה נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה. ומשום הכי ה"כ" של לבכותה קטן, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.

(העמק דבר בראשית כג, ב) 


'גר ותושב אנוכי עמכם' – טעם טענתו 'גר ותושב' על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ג, יא) 'יכול ליתן מתנת חינם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד) 'גר ותושב וחי עמך '.

ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עימהם ולתת לו מתנת חינם, והיא טענת אברהם 'גר ותושב אנכי – תנו לי', ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם, אף עלפי כן הריני תושב, עוד טעם אומרו "גר" כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה והוא הֵפך מידת הצדיקים, לזה הקדים לומר גר.

(אור החיים בראשית כג, ד)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.