חיי שרה תשע"ה (גליון מספר 876)
פרשת חיי שרה
גליון מס' 876 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר
אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת…
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין
הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ
הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה
וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ
לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק
וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם
אֲדֹנִי.
(בראשית כד, יא-יד)
והיה
הנערה אשר אומר אליה. "והיה"
לאו אנערה קאי, דאם כן "והיתה הנערה" היה לו לומר, אלא "והיה"
מילתא באפי נפשה היא, והיה הדבר הזה שהנערה אשר אומר אליה תענה לי "גם גמליך אשקה",
ותעשה לי יותר ממה שאשאל ממנה, ודאי מדעת יפה ומנעימות תעשה זאת. ולא תלה הדבר אלא
בעצמו, שאמר – "והיה [הנערה] אשר אומר אליה", כלומר – אותה שאראה יפה, והגונה,
ובעלת תואר, אומר אליה ואבדקנה, ואבדוק גם ביחס, ואני לא אומר למבוזות ולמכוערית. אותה
הוכחת. כלומר – אותה ראויה ליצחק, שבבית אדוני באים אורחים תמיד, וצריך שתהא אשה נעימה
ועינה יפה לאורחים.
(רבי
יוסף בכור שור שם, שם)
חיי שגרה אחרי הפסגה – אברהם אבינו
נושא את קטורה
מיכאל אסקולי
מוקדש לבתי רות
לרגל שמחת בת
המצווה שלה.
יהי רצון שחייה
ימשיכו להיות מלווים ענווה ועדינות כל ימיה
המעשה האחרון של
אברהם כ"אברהם אבינו" הוא צוואתו לעבדו אליעזר אודות לקיחת אישה לבנו
יצחק. נראה שאברהם ידע היטב שתפקידו כאב לעם ישראל הסתיים בכך, ושמכאן והלאה יצחק
יהיה ממשיך דרכו. ואכן, כבר מאז העקידה אין ה' פונה עוד אל אברהם.
עם זאת, לפני שהתורה
תמשיך לספר בתולדות יצחק1, באה פרשת קטורה. סיפור של חיים שלווים
מבורכים בבנים רבים, עם אישה לגביה התורה אינה מגלה כי אם את שמה ומשאירה מקום נפלא
למדרש. לפי אחד מהמדרשים המפורסמים, היה זה דווקא אותו ממשיך-דרכו של אברהם, יצחק
אבינו, בעודו כואב את מות אמו ובטרם ידע על אשתו-שלו, שהלך להביא את הגר-היא קטורה2
לאברהם לאישה. אידיליה מושלמת!
הן אם מדובר בהגר
ש"מעשיה נאים כקטורת", הן אם מדובר באישה חדשה שאברהם לקח לו3,
המדרש רואה בעין יפה את מעשיו האחרונים של אברהם. בבראשית רבה סא:א, למשל, מובא: "וכל אשר יעשה יצליח", אלו בני קטורה.
ובכן, במה הצלחתו
ומה הרלוונטיות של פרשה זו לנו? בסופו של דבר, אולי לא הייתה הצלחה מלאה. הרש"ר
הירש מדגיש שבני קטורה נמצאו ראויים לקבל רק "מתנות", לא
"נחלה", שמשמעותה הנחלת האב… את
כל ירושתו הרוחנית.
בניגוד לדורות האחרונים, בהם נדרש אדם מישראל להכניס את כל
בניו לברית הרוחנית, הרי לא עלה הדבר גם בידי אברהם לחנך את כל בניו לרוחו; אין
להתפלא על כך שכן
נלחמו כבודדים עם כל בני תקופתם… בכוח חינוכם היה עליהם להכריע את כובד משקלה של
דוגמה שניתנה מידי כל אנשי הדור (רשר"ה על פס' ה-ו).
מפני הסיבה הזאת,
לפי הרב הירש, קרואים הם "בני הפילגשים" למרות שאברהם לקח את קטורה לאישה.
ובדומה לכך אצל הרמב"ן:
על דרך הפשט בעבור שנאמר לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' – לא בזרע
אחר, היו כל נשיו אצלו פילגשים, לא היו נחשבות לנשים שאין זרען ביורשיו.
האם הצלחה חלקית כזאת
אחרי כל גדולתו מוסיפה כבוד לאברהם? מדוע מתעכבת התורה בתֵאור חיים פשוטים בערוב
ימיו של אברהם?
ברצוני להציע פירוש
שמסתבר מניתוח של מדרש אחר:
"בַּבֹּקֶר
זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ" (קהלת יא, ו) – …אם
יהיו לך בנים בנערותך, קח לך אשה בזקנותך והעמד בנים. וממי אתה למד? מאברהם, שהיו
לו בנים בנערותו, ולקח אשה בזקנותו והעמיד בנים4.
לכאורה אפשר להקשות
מהמשך הפסוק המצוטט במדרש:
אברהם ידע גם ידע "אי זה יכשר". יתרה מזו: במו ידיו
שילח5 את יתר בניו מעל יצחק בנו!6
אלא שהפסוק ממשיך
עוד: "וְאִם-שְׁנֵיהֶם
כְּאֶחָד טוֹבִים". כאשר זורעים תמיד מקווים לקצור, וגם אחרי
קצירה מוצלחת מאד ממשיכים לזרוע. למרות שהיה ידוע לאברהם שתפקידו כאברהם אבינו
הסתיים, לא פטר את עצמו מהחיים. לא התנזר או ביקש למות כיונה הנביא באיזה מקום
מבודד מנותק מחיי חברה. להיפך, חזר לחיים במובנם המלא והבסיסי ביותר, לישא אישה ולהוליד
בנים (דבר שכדברי המדרש יש בו משום מצווה בכל גיל. לכן מדרש אחר מסביר לנו שיצחק
הוא זה שהלך להביא את קטורה לאברהם). הוא ידע "לחזור לשגרה" ולמצוא בה
עניין רב, בלי חיפוש מאולץ אחרי מעשים גדולים, "לפי רמתו". עוד שנים
רבות חי אברהם "חיים רגילים" אחרי הפסגה הגבוהה7, וגם בזה
לימד אותנו שיעור מאלף. אמנם באופן טבעי אחרי שאדם יורד מהפסגה הוא עלול ליפול לדיכאון,
מרירות, וכעס – תופעה הנקראת אַנְטִי-קְלַיְמֶקְס. מתקשה הוא להסתגל שוב לחיים
"נורמליים", לראות בהם כדאיות, ונוטה לבזותם. הלקח של המדרש מנוגד ניגוד
קוטבי: בן אדם שזכה למעלה גבוהה מאד למשך תקופה – אפילו תקופה ארוכה מאד – בחייו אינו
רשאי לראות בעצמו ישות מיוחדת שמעמדה מחייב לבצע רק משימות נשגבות, הרואיות.
להיפך, יחזור הוא לחיים רגילים וימשיך ב"מסגרת הנורמלית" לשקוד במצוותיו
הפשוטות, היומיומיות. הרבה ענווה דרושה למהלך כזה!
אגב: בשבועות נהוג
לקרוא את מגילת רות, ללמדנו שבלי חסד אין קיום לתורה. גיבורי הסיפור מהווים דוגמה של
התנהגות למופת. והרי מעשיהם מתרחשים במסגרתם של חיים פשוטים. בתודעתו של בעז, רות
היא שעושה חסד, ובתודעתה של רות בעז הוא החסיד, ואילו כל אחד בעיני עצמו אינו עושה
כי אם דברים סטנדרטיים. גבורה שבענווה!
נראה שברוח זו אפשר
להסביר גם מדרש מפורסם אחר. על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית
יב, ה), נאמר:
א"ר חוניא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את
הנשים, ומה ת"ל "אשר עשו"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך
ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה8
אפשר לשאול: מה נהיה
מכל הנפשות האלו? הרי נעלמו מהבמה או ליתר דיוק מעולם אף לא עלו על שום במה, כי
היכן הם? מה שמם? מה קרה לצאצאיהם? ואם כן השאלה הקשה שבכולן: הואיל ולא הניב
פרות, היה שווה כל המאמץ הזה של
ושרה?
נראה שהתשובה היא
חיובית: אכן כן! ודווקא מפני שדמויות אלו נותרו אנונימיות ואולי אף לא היה להם
המשך:
לא בחרו רק את ה"עילויים" לתת להם ממרצם, אלא השתדלו עם כל מי שהתקרב
בתמימות. ההשקעה באנשים מן השורה, בחיי השגרה, לא תזכה לכותרות ומן הסתם לא תלווה בפסגות
גבוהות, ואף עלולות תוצאותיה לא להחזיק לאורך זמן. אך היא זאת שעליה מצווים כולנו,
גיבורים כאנשים פשוטים, היא זאת שדורשת ענווה ומסירות מתמדת: כאשר עוזרים למישהו,
לא עושים את זה על מנת שיהיה מיוחד, אלא מכיוון שהוא אדם.
1. וליתר דיוק: קודם
עם תולדות ישמעאל. בדומה לזה נמצא אצל עשיו שתולדותיו מוזכרות בקצרה לפני שהסיפור
ימשיך עם יעקב. יש לשים לב לכך שאצל בני קטורה המילה "תולדות" אינה
מופיעה כלל אך נושא זה חורג מדיוננו.
2. לפי מדרש זה קטורה מזוהה עם הגר. עובדה זו מוסיפה
אצילות לחסדיו של יצחק: לא קל להחזיר לאבא את האם החורגת! השווה רשר"ה.
3. אינני נכנס כאן
לניתוח הסוגיה המרתקת האם קטורה היא הגר ומה כל אפשרות אומרת לנו. ברור שאם בהגר
מדובר יש כאן צד של תיקון כלפיה.
4. בראשית רבה סא:ג; בשינוים קלים: ילקוט שמעוני רמז
ק"ט.
5. מן הראוי לתת את
הדעת לשיעורה של פרופ' נ. לייבוביץ – עיונים חדשים בספר במדבר, פרשת חוקת (על במ'
כא:ו) על ההבדל בין לשלוח בפעל לבין לשילח בפיעל, כאשר השני מראה על הסרת מחסום
לפני דבר שבדרך הטבע כן יתרחש (מקורות נוספים בגיליונות http://www.nechama.org.il/pages/1368.html). נראה שפרשנים אחרים בפרקנו מעדיפים
קריאה לפיה משמעות "לשלח" הינה "לגרש, לדחות. ראה למשל הרב י. גרוסמן
"מעמדו של ישראל" http://etzion.vbm-torah.org/vbm/archive/4-parsha/05chayes.php .
6. מעניינת העובדה שרש"י על הפסוק בקוהלת מביא בין
יתר הדוגמאות זאת של הולדת בנים, אך אינו לוקח את אברהם כדוגמה אלא את איבצן.
וצ"ע.
7. גם אם נאמר שבמעשיו
האחרונים ציית אברהם לציווי מיוחד, להיות "אב המון גוים", המסר לא
ישתנה: כפי שאחרי הולידו את העם הנבחר המשיך הוא להוליד עמים אחרים,
"רגילים", כך בחיינו אחרי שיא יש המשך "סטנדרטי".
8. בראשית רבה פד:ד. בהמשך המדרש מביא שבגיור עסקו גם יצחק
וגם יעקב.
מיכאל אסקולי, יליד רומא, הוא מנהל פרויקטים
וגר בחיפה. הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים באיטליה.
"ויבא אברהם לספוד ולשרה
ולבכֹּתה" – בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי
דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב
"ויקרא ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום שהיה אברהם בא ממקום
רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי נזדרז אברהם להספידה
תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות
עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו, מה שאין כן אם להפך
שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם
לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי על הנהגת עולמו שעל ידי זה
נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על
כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה
שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה
שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה.
ומשום הכי ה"כ" של לבכותה קטן, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.
(העמק דבר בראשית כג, ב)
האם מותר למתוח ביקורת על מעשי צדיקים?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו
כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח
הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו" יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו
כהוגן ונזדמנה לו רבקה.
(בבלי תענית ד, ע"א)
אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים
הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין
חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני
אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר
פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית שחוט תרנגולת
זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם
לא יארע לי, לא אעשה כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו, הכל
אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת
כוכבים יא , ד)
השגת הראב"ד: 'וכן המשים לעצמו
סימנים אם יארע לו כך וכך וכו"
אמר אברהם: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון
שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא
היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו
?! ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.
קטורה-הגר?
"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי":
שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (בראשית
רבה).
(רש"י
בראשית כד, סב)
קטורה – זו הגר ונקראת
קטורה על שם שנאים מעשיה כקטֹרת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום
שפרשה מאברהם.
(רש"י
בראשית כה, א)
ושלוש נשים נשא אברהם; שרה – בתו של שם,
קטורה – בתו של יפת, הגר – בתו של חם.
(ילקוט
שמעוני איוב פרק ח, סימן תתקד)
לפי אגדה זו נמצא, כי שלושת נשות אברהם
אבינו שייכות לשלושת גזעי האנושות אותם מכיר המקרא, כפי שיועד לאברהם: "אני
הנה בריתי אתך והיית אב המון גויים"
(בראשית יז, ד)
בכך רוצה המדרש ללמדנו כי משמעות אברהם
אבינו בהיסטוריה האנושית היא אוניברסלית, ואותה הכרת אלוהים שביסס בעולם, ואותה
אמונת אמת שאברהם אבינו היה הראשון להעמידה בפועל, מתייחסות ופתוחות לכל הגזעים של
המין האנושי, באמצעות אותן שלושת נשיו שהיו מבנות שם חם ויפת.
(מתוך
"שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל)