חיי שרה תשע"ד (גליון מספר 822)




פרשת חיי שרה

גליון מס' 822 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד

בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ

וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.

 (בראשית כד, טז)

 

והנערה טובת מראה מאד וגו'. ביאר הכתוב שלשה פעמים מדוע פגע בה העבד יותר מבאחרות.

א'. שהיא טובת מראה מאד יותר משארי בתולות

שראה שם.

ב'. 'ואיש לא ידעה' – שהתבונן בה שאין לה דבר

עם אנשים, כמו שראה שארי בתולות שהכל מכירין אותן באשר היו רגילין בכל יום להיות

עם הרועים אצל הבאר וגם לא היו צנועות כ"כ. אבל אותה בתולה לא יצאה עד היום

לשאוב ע"כ לא ידעה אדם ומזה התבונן העבד שהיא מיוחסת ומשום הכי לא היתה רגילה

בכך. או משום צניעות.

ג. 'ותרד העינה ותמלא כדה ותעל' – ראה שהיא לא

שחה עצמה לשאוב ככל השואבות שזה אינו דרך צניעות (כדאי' בשבת דקי"ג ב' ע"ב) לענין לקט, אלא ירדה לתוך העין, ותעל.

(העמק דבר שם, שם)

 

טובת מראה – ו"יפת מראה" אפשר שאינם היינו הך: "טובת מראה" מורה על

היופי הרוחני והמוסרי, המשתקף בקלסתר הפנים, הוא החן המראה על האופי. כנגדו

"יפת מראה" מציין את היופי החיצוני. היינו מחזיקים פירוש זה כוודאי,

אילולא היה כתוב גם ביחס לושתי, "כי טובת מראה היא" (אסתר א, יא); אמנם עדיין אפשרי הדבר, שגם ושתי היתה יעלת חן יותר מאשר בעלת יופי. הן

עצם סירובה מוכיח על שאר רוח והרגשת נימוסים ומוסר.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

עת לרוץ ועת להתנהל לאט

מאיר חרמון

האם בפרשה, ובפרקי התנ"ך

בכלל, משוקעים רמזים, אותות, המזמינים אותנו לעצור, לסור ולשאול: הנוכל, דרך אותות

אלו, לחשוף רבדים חדשים, לעמוד על תובנות מחדשות?

אנסה להדגים את הדבר

מתוך מעקב אחר נושא 'הריצה' שבפרשתנו.

מדוע ניתן לכנות את הריצה

כ'אות', הרי ריצה היא פעולה פיסית רגילה? הרמז לריצה כאות נמצא בפשט הפסוק אצל אברהם,

הרץ הראשון במקרא: "וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו;

וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה".

(בראשית

יח, 2). אם ניצבו עליו – לאן רץ? זאת ועוד, שהרי המפגש של לוט עם אותם מלאכים מתואר

אחרת "וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה"

(שם

יט, 1). כאמור, אין כאן 'הוכחה' כי כך יש להבין, אלא הזמנה למעוניינים לבקש תובנות

מחדשות.

נראה שריצה עשויה לשקף

משמעות של ראייה וקליטה של גודל המעמד, והתגייסות למשימה, לייעוד.

כך אצל אלישע:

"וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. וַיַּעֲזֹב

אֶת-הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים א, יט, 19). אלישע זיהה

את גודל הרגע, זאת, לעומת התיאור הענייני, שני פסוקים לאחר מכן: "וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ

אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".

בחזרה לאברהם, נראה שלריצה

יש תכונה נוספת: "וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר

רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (יח,7 ). גם הנער 'נדבק'

בקצב.

והנה אנו מגיעים לריצות

שבפרשתנו, בסיפור המשימה של עבד אברהם לבחור כלה ליצחק.

נקודת הזיהוי של עבד

אברהם את גודל הרגע אינה מיד עם ראייתו את הנערה, אלא: "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא

כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ" (כד, 16). רבקה נדבקת

בריצתו של העבד, מזהה את ייעודה: "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת,

וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו" (שם, 20) . ובהמשך: "וַתָּרָץ

הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ" (שם, 28).

ההתגייסות של רבקה למילוי

הייעוד שפגשה כה חזק, עד שהיא מוצאת עוז להתייצב נגד הסמכות ההורית-גברית בביתה. לבן

ואימו מבקשים לעכבה ל'ימים או עשור', אך כששואלים לדעתה תשובתה נחרצת: "אלך".

עד כאן עמדנו על משמעות

הריצה, כעשויה לציין איכות של היענות למשימה או ייעוד.

לכך נוסיף, מתוך עיון

נרחב במקומם של האותות שבכתובים, כי מסתמנים קווים מאפיינים לפעולתם. קווים אלו מוציאים

את העיון מאופי של פרשנות נקודתית-מיישבת, והופכים להזמנה להעמיק ולחפש תובנות מורכבות

יותר.

א. האותות מצביעים לא

רק על נושא מוגדר כשלעצמו, כפי שמקובל בניתוח מילולי-ספרותי, אלא מעלים מיניה וביה

תחום מורכב יותר, התחום בין זוגות של ניגודים. (למשל: "צדיק כתמר יפרח"

אינו דימוי חד ערכי צדיק-תמר בלבד, אלא הוא 'מתכתב' עם הכתוב חמישה פסוקים קודם לכן

"בפרוח רשעים כמו עשב". כך שנוצר תחום-תווך של 'צדיק-תמר' מול 'רשע-עשב'.

תהלים א).

ב. כשהאותות משרטטים

תחום שכזה ניתן להבחין בתוכו בהכוונה לתהליך ערכי-רוחני המתרחש בו, אליו מורים האותות,

כהנעה לרמה חינוכית-רוחנית גבוהה יותר.

ג. בשלב מסוים, משהשלים

האות את הצבעתו-הכוונתו, האות מפנה מקום, 'יורד מהבמה', כדי להשאיר את המסר הערכי הצרוף,

ללא תיווכם של האותות. (לדוגמא: דוד, בהתכוננו להילחם בגלית, מסיר את החרב הכובע והשריון,

"ויקח מקלו בידו", המקל הוא אות, שהרי אין לו תפקיד מעשי בסיפור, היות ודוד

השתמש בקלע שבידו. גלית מחרף אותו, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?".

ותשובת דוד אינה "אתה בא אלי בחרב ובחנית – ואני בא ב.. מקל", אלא המקל כאות

מפנה את מקומו עבור המסר הרוחני הצרוף: "בשם ה'". שמואל א, יז. הרחבה ניתן

למצוא בספר "סמלים בתנ"ך").

 

הריצה וניגודה

בוודאי חיכיתם בסבלנות

עם השאלה העולה מיידית בפרשתנו: מה בדבר ריצתו של לבן, שהרי מיד עם הגעתה של רבקה לביתה

בריצה – "וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן" (שם, 29). לכאורה, ריצה

זו הורסת במחי רגל את החידוש הנחמד שהובא כאן.

מוכר לכל פירושו של רש"י:

"למה רץ ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם, אמר: עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון".

נראה שהפירוש הוא מענה לשאלת ההבחנה בין ריצת לבן לריצת רבקה.

אך כאמור, פנינו אינם

ליישובם של הכתובים, אלא לחיפוש רבדים נוספים, תובנות חדשות. אם נדבק בעיון באופן פעולת

האותות, הרי שניצב מולנו ניגוד, העולה באופן ישיר מהכתוב, בין ריצת האיכות של רבקה

לבין ריצה, שעל פניו נראה שהיא ריצה מסוג אחר: סתמי במקרה הטוב, ואינטרסנטי במקרה הפחות

טוב. האם עלה עיוננו על שרטון, או אולי להיפך: הכתוב נותן בידינו אמצעי להבחנה?

נדגיש כי אם מתקיימת

האפשרות האחרונה הרי שהכתוב נותן בידינו מפתח, המתאים לא רק להבנת הפרק, כי אם כיוון

כללי להבחנה בהעמדות פנים: בין מילות אמת לבין מילים ריקות, גבוהות ככל שתהיינה. בין

מעשה עם כוונה לבין פעולה אינטרסנטית. כלומר, העיון הביא לפיתחנו שאלה קיומית.

אוכל להציע תשובה מתוך

פשט הפרשה. אמנם לבן רץ, אך הכתוב מבהיר לנו כי הריצה היתה נקודתית בלבד. שהרי

מיד למחרתו של יום מנסה לבן להאט, לעכב ל'ימים או עשור'. תשובת הכתוב לשאלתנו היא:

אין להתרשם ממעשה או מילה נקודתיים, אלא לבחון אותם בהקשר רחב יותר, האם הפעולה נתמכת

בתמונה הכללית של האירועים. (למעשה מזכיר הדבר את מבחנו של נביא השקר).

למרבה העניין הדברים

חוזרים על עצמם במפגש של יעקב עם רחל. "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי

אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. וַיְהִי

כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק

לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ" (בראשית כט,12-13). גם כאן רחל רצה, ואף

לבן רץ. אולי שינה לבן את עורו? המשך הסיפור ידוע, והעיכוב הפעם הסתכם בלא פחות מעשרים

שנה.

מצאנו כי משמעיינים בריצה

כאות, היא מצביעה לא רק על איכות ייחודית של פעולה, אלא גם על איבחון ריצה כחיצונית

בלבד, בעוד שלמעשה היא עיכוב.

 

הדובדבן שבקצפת

המאפיין השני של האותות

הוא התהליך.

רבקה רצה ריצה

של איכות, של התגייסות, כדבקה בייעוד שנקרה לפניה. היא מוכנה לעמוד כנגד משפחתה, ולדבוק

בנחישות בייעוד. לכאורה, משפגשה ביצחק ונתעברה לו – הושלם התהליך.

והנה, הכתוב מרמז לנו,

באמצעות המשך השימוש באות, כי טעות בידה. "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ".

רבקה נדהמת, הרי עשתה מעל ומעבר להגשמת ייעודה? ריצתה היתה מכוונת מטרה, והנה לפתע

הריצה מסתכסכת בתוך עצמה? היא מבקשת להבין מה השתבש: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה

זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ,

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד

צָעִיר" (כה,22-23).

אם כן, רבקה לבדה היא

היודעת מה עומד להתרחש. והנה, מתוך מעקב אחר הריצה כאות, מוצעת לנו דרך אחרת להבין

את פשר התערבותה המתקנת בברכת יצחק לבניו.

והיכן מפנה האות את מקומו?

במעקב אחר התהליך, אותו

יצרו איזכורי הריצה, עולה נקודה בולטת: יעקב אינו רץ.

לא אל מול ריצת לבן,

כפי שראינו למעלה, ולא בפגישתו המחודשת עם עשיו אחיו, לאחר עשרים שנה. "וַיָּרָץ

עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ"

(לג,4).

הכיצד להבין זאת? הרי

אם ריצה היא איכות משובחת של התגייסות, איך יתכן שיעקב לא מתואר כמשתמש בה? שוב, העיקר

הוא בעצם הצבת השאלה והדיון במשמעויות הנפרשות בפנינו.

באופן מיידי, הכתוב מציב

בפנינו אמירה: אל תהיו חסידים שוטים. הריצה כבודה במקומה מונח, אך יש לבחון את התאמת

יישומה בשטח. אך במקרה שלנו יעקב עצמו מעמיד אותנו על משמעות הנושא:

עשיו, שלא ברור היה אם

פניו להרוג או להשלים, נוכח כנראה כי מוטב להצטרף אל הכח העולה, או אף עדיף – לצרף

את יעקב למחנהו שלו. "נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". אך יעקב

מבהיר את מצב הענינים: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה

לְאִטִּי" (לג,12-14). עת לרוץ, ועת להתנהל לאט.

שהרי על כתפי יעקב מוטל

עתה לבנות עם, לרוץ למרחקים ארוכים.

מאיר חרמון הוא מוסמך האוניברסיטה העברית והרווארד במחשבת ישראל.

שירת כשליח חינוכי של הסוכנות היהודית. מחבר הספר "סמלים בתנ"ך, עיון בתנ"ך

בדרך הסמל". הספר מדגים את גישת "דרך הסמל" באמצעות סמל יחיד 'המקל-המטה'.

Meirh77@zahav.net.il

www.symbolpath.co.il

 

 

"חסדו ואמתו"

אהבה היא בלב, ואילו חסד – במעשה.

האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה, שאינו פוגע באמת. אהבת האדם

עיוורת ; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי, אך חסד ה' הוא

"חסד ואמת", אין הוא ממלא את אותן משאלות, העשויות להיות לטובה באמת;

בחסד ה' אין האמת נעדרת. כן הדבר לגבי יעקב. הדאגה לקבורתו היא החסד, שמירת התנאי

"אל נא תקברני במצרים" – האמת. כך גם מבקשת רחב מהמרגלים לעשות עמה חסד

ואמת, חסד שיש בו תנאי. "אמת" היא התבלין, קב החומטין, השומר על עושה

החסד, שלא יאבד בידיו את העיקר: את האמת.

וכך גם אולי כאן: אדיר חפצם של

ההורים, להשיא את בניהם. יש המבקשים למלא משאלה זו, בלי לשים לב אל העיקר – אם אין

מזדמנת בת כרוח אברהם, פנה אל ענר, אשכול וממרא, או אל ארם, – אלה שואפים לחסד בלא

אמת. אך אברהם ביקש חסד ואמת, ובשניהם נעתר לו ה'.

(הרש"ר הירש על בראשית כד, כז)

 

 

קרית ארבע – ד' אמות

ויש

להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו

אין לו בו אלא קברו של ד' אמות שהרי

אברהם כל הארץ ניתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה

היה בקרית ארבע היא חברון.

(רבנו בחיי חיי שרה כג, כ)

 

…וזהו

חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר בקרית ארבע אמותיו, רמז לאותן ארבע אמות שנותרו

לאברהם לאחר שניתנה לו כל הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכל בן-אנוש מכל גדולה

וקניין שהוא רוכש בחייו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת

השבוע, עמ' 94)

 

 

מדוע התנגד אברהם כל כך לבנות כנען

דווקא?

"מבנות

הכנעני" – פן יאמרו עלי על ידי

ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ, לפיכך איני רוצה אלא על ידי הקב"ה שיתננה לי

בחזקה.

 (חזקוני כד, ג)

 

הרי

יש לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה.

לפיכך, לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו.

אליליות היא ביסודו של דבר תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את

כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא

לבנו אשה צנועה וטהורה במוסרה, אשה שתביא לביתו את פנינת האצילות וטהרת המוסר.

(הרש"ר הירש בראשית כד, ד)

 

 

כל אדם יכול לעשות תשובה והתשובה מכפרת

על הכל

"ויקברו אותו יצחק וישמעאל": מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק

לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם.

(רש"י

בראשית כה, ט)

 

"חיי שרה": פירש רש"י 'כולן שווין לטובה' ואף על גב דגבי ישמעאל כתיב

'ואלה שני חיי ישמעאל' איכא למימר (יש לומר) שעשה תשובה, כדפירש רש"י גבי 'ויקברו

אותו יצחק וישמעאל בניו', וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן,

כל הרע שעשה לא נחשב לכלום, והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו.

(דעת

זקנים מבעלי התוספות: בראשית כג, א)

 

 

כל בני אברהם

יונקים מאותם שרשים ומצופים להמשיך את ייעודו

"והיה כעץ

שתול": שנטלו הקדוש ברוך הוא

ושתלו בגן עדן.

דבר אחר: ששתלו

הקב"ה בארץ ישראל.

"אשר יתן פריו

בעתו": זה ישמעאל.

"ועלהו לא

יבול": זה יצחק.

"וכל אשר יעשה

יצליח": זה בני קטורה.

(מדרש תהילים, מזמור א')

 

 

בני האדם שווים ומוערכים לפי מעשיהם

"גם

בני אדם גם בני איש"

– מהו גם בני אדם ? אלו בני

אברהם, דכתיב ביה (שכתוב לגביו: "האדם הגדול בענקים "

(יהושע

יד, טו ), 'גם' – לרבות

בני ישמעאל ובני קטורה. 'בני איש – הם בני נח, דכתיב

ביה (שכתוב לגביו): "איש צדיק" (בראשית ו, ט).

 (מדרש תהילים, מזמור מט)

 

 

 

חברות וחברים יקרים

 

סיימנו 16 מחזורים של "שבת

שלום" והתחלנו מחזור חדש

אנו מביאים לכם מדי שבוע, קוראים יקרים,

מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו והגותנו, מסרים

של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום ובדו-קיום

מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת הגיליון

ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם הערכית, בתמיכתם

הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו

לכן, כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת שלום"

בארץ ובעולם, ללא פרסומת מסחרית

אנו זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל:ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק ושלום

מערכת "שבת שלום"                  "עוז ושלום-נתיבות שלום