וישלח תשפ"ב, גיליון 1226

וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת,

וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

(בראשית ל"ה, כ"ט)

איור: הרי לנגבהיים

ויגוע וימת וגו': פטירת האדם נקראת דרך כלל מיתה, ותיקרא דרך פרט (כדברי דון יצחק) גויעה בבחינת הגוף, אסיפה בבחינת הנפש. ולשווא יתעקש המתעקש להכחיש זה אחרי שמצאנו 'ואתה תבא אל אבותיך בשלום' (למעלה ט"ו ט"ז) שהוא נאמר בלא ספק על הנשמה, כי אברהם נקבר רחוק מבני משפחתו (ועיין רש"י למטה מ"ט כ"ט).

(שד"ל כ"ה, ח)

נאסף אל עמי. עַל שֵׁם שֶׁמַּכְנִיסִין הַנְּפָשׁוֹת אֶל מְקוֹם גְּנִיזָתָן, שֶׁיֵּשׁ אֲסִיפָה בְּלָשׁוֹן עִבְרִי שֶׁהִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה, כְּגוֹן 'וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה' (שופטים י"ט) 'וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ' (דברים כ"ב) 'בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ' (ויקרא כ"ג) הַכְנָסָתָם לַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, 'בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ' (שמות כ"ג) וְכָל אֲסִיפָה הָאֲמוּרָה בְמִיתָה אַף הִיא לְשׁוֹן הַכְנָסָה.

(רש"' מט, כט)

ר' לוי אומר: בשעת אסיפתו של יצחק הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו, לפיכך גמלו חסד לו שניהם, שנאמר 'ויקברו אותו עשו ויעקב בניו'.

(פרקי דרבי אליעזר ל״ח:ה׳)

עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו – לעיל (כה, ט) בקבורת אברהם הוא אומר: "יצחק וישמעאל בניו", אם כי גם שם ישמעאל היה הבכור, ואילו כאן הוא מקדים את עשו, דבר זה חוזר ומאשר כי יעקב לא זכה לכל רווח חומרי, לא מהבכורה ולא מהברכה: אחרי מות יצחק הוא נתן לעשו את זכות הקדימה של הבכור.

(הרש"ר הירש שם, שם)


על שמות ומשמעותם

גילי זיוון

"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין", פסוק זה מזמין אותנו לעסוק במשמעות העמוקה שמעניק המקרא לשמו של אדם. בתנ"ך בכלל ובחמישה חומשי תורה בפרט שמות לא ניתנים כלאחר יד. ההורים המקראיים (וגם אלוהים בכבודו ובעצמו בכמה מקרים ספציפיים) מייחסים חשיבות רבה לשם הרך הנולד ומטביעים בו את תשוקותיהם, פחדיהם, תקוותם ואמונתם. כמו שכתבה זלדה בשירה הנפלא "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו".

חיפוש אהבת יעקב על ידי לאה המרגישה שנואה בא לידי ביטוי גלוי בקריאת שמות שלושת בניה הגדולים (ראובן, לוי ושמעון). השינוי שחל במעמדה כאם הבנים ואולי תחושת הביטחון המתרחב במקומה המשפחתי מביאים את לאה לקרוא לבנה הרביעי "יהודה" – שם שמבטא הודאה לקב"ה ומניח בצד ליחסי הקנאה והאהבה במשולש של יעקב, רחל ולאה, כפי שאומר הפסוק: "וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".

גם רחל, ממנה אנחנו נפרדים בכאב בפרשתנו, מבטאת בשמו של בנה הבכור את תשוקת חייה. היא שזכתה לאהבה הגדולה של אישה, משתוקקת כל העת לאהבת ילד. "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בר' ל, א) וכשמגיע סוף סוף הבן, שמו מבטא את כאבה ועלבונה "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" (שם, כג) וגם את תפילתה לבן נוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (שם, כד). אולם כאשר נולד הבן השני מלווה הדבר במותה של רחל. (כמה אירוני וכמה עצוב שמי שאמרה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" מתה ברגע בו יש לה בנים).

אבל כאן, בסיפור הולדת בנימין בן הזקונים של יעקב, קורה דבר מפתיע. מסתבר שהאמא והאבא לא נתנו לילד את אותו השם. אמו קראה לו בֶּן-אוֹנִי ואביו קרא לו בִנְיָמִין. אמו המיוסרת המרגישה שקיצה קרב מסכמת בשמו של הבן הנולד את תמצית חייה הרצופים אכזבות. היא, שכה רצתה ילדים זכתה לשני בנים במאמץ אדיר, ואת בנה השני היא אפילו לא תזכה להניק ולא להכיר. "וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ, וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי, כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ: בֶּן-אוֹנִי" (שם, לה, טז-יח). כל טרגדיית חייה של רחל מקופלת בשם זה לו "בֶּן אוֹנִי". כדברי רש"י: "בן אוני – בן צערי". הרמב"ן מפרש: "כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי".

אם כך מדוע שינה יעקב לבנימין? ומה פירוש השם 'בנימין'? יעקב שלא רצה שהבן הקטן יישא על גבו כל חייו את מורשת הסבל ואת רגשות האשמה על הולדתו שעלתה במותה של אמו, מחליט לשמור על הצליל אך לשנות לחלוטין את המשמעות. הוא קורא לו: בן הימין, או בן האון (במובן של כוח) כלומר הבן שייתן לי חוזק. כדברי הרמב"ן: "ואביו עשה מן אונים – כוחי, מלשון ראשית אוני, […] ולכן קרא אותו בנימין – בן הרוח או החוזק. כי הימין, בו הגבורה וההצלחה".

המלה "און" נושאת שתי משמעיות. פרופ' יאיר זקוביץ מדייק ומסביר כי "און" הוא אבל, צער. והוכחה לכך נמצאת בווידוי המושם בפי האדם המביא מעשר: "לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת" (דברים כו, יד), וכן הוא מציין את הצירוף "לֶחֶם אוֹנִים" (הושע ט, ד), המופיע במשמעות של מאכלם של אבלים.

המשמעות השנייה למילה "און", המוכרת גם בעברית המודרנית, היא כוח. כך אנו מוצאים בברכת יעקב לראובן: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (שם, מט, ג). ואם נקרא את השם "בנימין" כ"בן הימין" הרי שפירושו זהה: בן הכוח. יד ימין היא סמל לכוחו של האדם כפי שמופיע בשירת הים "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות טו, ו). וכך בתהילים "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" (תהילים קיח, טז).

אם כך, הרי שאמו קראה לו בן-סבלי, ואביו קרא לו בן-כוחי. הצליל דומה אך המשמעות הפוכה. יעקב מבין שילד הנושא שם רווי אשמה וכאב שנחקק באותו רגע מלא ייסורים של אמו על ערש דווי, אינו יכול להגיע למחוזות של שמחה וצמיחה. הוא נדון כל חייו לשאת על גבו את צעקות המוות של אמו. לכן, למרות האבל הכבד על מות רחל אשתו ש"בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" נדמו לו "שֶׁבַע שָׁנִים" של עבודה קשה "כְּיָמִים אֲחָדִים", לא יכול היה יעקב לאמלל את בנו על לא עוול בכפו.

כאמור רבים הסיפורים בהם שינוי השם מבקש גם לשנות את גורלו של האדם, ולעיתים אף את התנהגותו. הדוגמא המובהקת ביותר גם היא בפרשתנו בשינוי שמו של יעקב ל"ישראל". בסופה של האבקות עם "האיש" המסתורי ("וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר", (בראשית, לב, כה) הוא מברך אותו ומשנה את שמו, ככתוב: "וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (שם, כט). שינוי השם לא רק מכין את יעקב לקראת המפגש הגורלי עם אחיו, אלא מרמז על דרכו שצריכה להשתנות. יעקב שבא לעולם כשהוא אוחז בעקב אחיו ומנסה להשיגו בדרכים ערמומיות, יעבור דרך מהמורות וניסיונות רבים עד שילמד להתנהל ביושרה. יעקב שהשיג את הישגיו הראשוניים בעקבה כזעקת אחיו עשיו: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם; אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לו) יעבור מסלול התחנכות מחדש. הוא יברח מביתו, ירומה על ידי לבן בהחלפת אשתו, בהחלפת תנאי עבודתו ועוד… עד אשר ה'יעקוביות' תוכל להתחלף בישראליות הרומזת ליושרה שכוחה באומץ להישיר מבט "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

והנה בפרק לה' בסוף פרשתנו, כמה פסוקים לפני סיפור מותה של רחל ולידת בנימין אנו קוראים על חידוש הברכה ושינוי השם: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה, י). מדוע שוב מתגלה האל ומכריז על שינוי שמו של יעקב? אני רוצה להציע ששינוי השם בשנית בא כדי לחזק שוב את יעקב אשר עדיין לא הפנים לגמרי כי שינוי השם המצביע על הצורך בשינוי התנהגותו. בין שינוי השם במעבר יבוק לשינוי השם בית-אל התרחש מעשה מרמה נורא בשכם. "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה" בהבטיחם להם "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם, אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר". שלושה ימים לאחר מכן, באים שמעון ולוי על אנשי שכם "בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים" והורגים כל זכר, וממשיכים בביזה שאינה יודעת שובעה. ויעקב? לא רק ששתק בכל עת המו"מ מול שכם וחמור, אלא עתה, לאחר מעשי הרצח הקשים הוא דואג רק למעשי הנקם של יושבי הארץ ואיננו מתריס כנגד דרכי ההתנהלות הערמומיות והרצחניות של בניו. הוא עדיין רחוק מהשלמת השינוי בדרכי התנהלותו ועדיין חוזר לדפוסי התנהגותו הישנה. מסתבר שהשינוי הנדרש באישיותו של יעקב איננו יכול להתבצע באחת. בימים שיבואו לא ייעלמו מעשיי המרמה ממשפחת יעקב. המרמה הנוראה ביותר כלפיו תעשה על ידי בניו בהביאם את כותונת הבן האהוב טבולה בדם והוא יצעק: "טרוף טורף יוסף". אולם ככל שיתקדם סיפורו של יעקב אבינו תתפוס היושרה מקום משמעותי יותר, והשם "ישראל" ילך ויהיה שכיח יותר ויותר (ראו פרק מח למשל) עד שבפרק הפרידה מבניו, על ערש דווי, הוא יעז להישיר סוף סוף מבט אל כל אחד מבניו ולומר את מה שהוא באמת חושב עליו. גם מול שמעון ולוי הוא יישיר מבט ויאמר בקול צלול: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (שם, מט, ה-ז).

הד לשינויי השמות בפרשתנו ולמשמעותם העמוקה נוכל למצוא בפרק יב' בספר הושע הקובל על התנהגות ממלכת ישראל: "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם, א). לפי הנביא הושע ההבדל בין ישראל ליהודה נעוץ בדיוק בפער בין אנשי השקר לאנשי האמת. כדי להזכיר ליהודה את מקור כוחו, מזכיר הנביא את אביהם הקדמון, יעקב, אשר הצליח בכוחו ("אוֹנוֹ") לממש את השינוי האישיותי העמוק, ועבר מדרכי עקבה להתנהלות של יושרה "עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים": "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב, ד-ה).

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית.


"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" – עת מלחמה ועת שלום

"בהאבקו עמו" – הוא מיותר, וכבר דרשו חז"ל על זה בחולין (צ"א, ע"א). אכן לפי הפשט הפירוש 'בהאבק יעקב עמו', שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה למשוך את ידו ממנו, וחזר יעקב ונאבק את המלאך, ומשום הכי (משום כך) נענש ותקע כף ירכו, וזה היה בשביל שמידתו של יעקב היה אהבת השלום במידה גדושה, כמו שכתבנו לעיל על כן כאן שהיה לו לנוח גם כן, בהימשך המלאך ממנו ועבר על מידתו, משום כך נענש בירכו, הוא מקום הילוך, וזהו מנהג של אדם – וזהו כלל גדול כשאדם רגיל במידה טובה נעשה עליו כנדר ואחר כך כשעובר עליו הרי זה נענש – ועוד יש לומר שבא ללמדנו לדורות ומעשה אבות אות לבנים בזה, כאשר יבואר (לב, לב).

(העמק דבר לב, כו)

…ובא ללמדנו איך לתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר, וכאשר יסור הפחד ראוי להניח את הרודף לילך לדרכו, ובא האות על זה.

(העמק דבר לב, לב)

"שמעון ולוי אחים"

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם?

והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר 'כרתם אותי להבאישני' ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר 'לי חמס מכרותיהם' (להלן מט ה).

(רמב"ן בראשית לד, יג)

…ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה', שעשה נביא חמס ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" התנצלות על שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתייחד, כשבאו אל העיר והרגום.

(רמב"ן בראשית מט, ו)

מעניינת הסמיכות בין המעשה הזה (מעשה שמעון ולוי) לבין המעשה שלפניו. לשעה קלה ראינו שם כמין "קול יעקב", התעוררות של רגש אנושי – בלב עשו, וראינו בכך ניצוץ ראשון לרוח האנושיות העתידה להביא לידי ההתפתחות המלאה גם בעשו. כאן אנחנו רואים לשעה קלה את חרבו של עשו בידי בני יעקב, ולהבהרת דברי ימי ישראל אנחנו למדים: אם בסופו של דבר סולדת נפש עמנו משפיכות דמים, עד שהיינו אנחנו הרך והרחמן שבאומות, הרי לא חולשתנו או מורך לבבנו הביאונו לידי כך, – הימים האחרונים של המדינה היהודית גילו לכל את אומץ לבנו ואת רוחנו המלחמתית, עד שהחזקים שבלגיונות עשו נקראו להיחלץ כנגדנו. יכולים גם אנחנו להניף את החרב, יכולים גם אנחנו להיות צמאי -דם. רוחנו האנושית והרכה הנה פרי לחינוך, שהקב"ה העניק לנו בגורלנו ובתורתו.

(הרש"ר הירש בראשית ל"ד, כ"ה-ל"א)

…יש להקשות גם על הקב"ה, הן יתכן שיבוא מי שיבוא ויטען: הן התורה עצמה מצדיקה את מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה? "ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו ארחי בני יעקב". האין בנס זה שקרה להם ראיה מוכיחה כי רצה ה' מעשיהם? התורה חוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם…גם רואים אנו יום יום ובמשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה…כי – כמאמר חכם בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".

 (נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית עמ' 267-268)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.