וישלח תשפ"א, גיליון 1178

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ,

 וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, וַיִּבְכּוּ.

(בראשית ל"ג, ד) 

וישקהו – נקוד על ויקשהו… שלא נשקו בכל לבו. רשב"י אומר: הלכה: בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.

 (ספרי במדבר סט, ב)

מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים – חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע, כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית? החרב לבדה, הכח הגשמי גרידא, לא יכשירו את האדם לכך. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם. ודווקא יעקב הוא הנותן על פי רב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו. כשהחזק מכבד את זכויות החזק – הרי זה מעשה פקחות. ואולם כשהחזק, כלומר עשו, נופל על צוארי החלש יעקב, ומשליך חרבו למרחקים – רק אז נוכח, שגם בו גברו מידת הצדק וההומניות.

(הרש"ר הירש שם, שם)

ויבכו – שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס – וכן הרבה.

(העמק דבר שם, שם)

וישקהו: אומר ראז' (ואחרים לפניו) כי הנקודות שעל המלה הזאת, להורות שבקצת ספרים לא היתה כתובה, ושכן Origenes לא מצא אותה בספריו. ואמת הוא כי על הרוב אין נפילה על הצואר בין האוהבים אלא לנשק, ואם כן היה אפשר שיאמר הכתוב 'ויפל על צואריו ויבכו' בלא מילת 'וישקהו', והיתה הנשיקה מובנת מאליה, כמו ביוסף עם יעקב (למטה מ"ו כ"ט) 'ויפל על צואריו ויבך על צוואריו עוד'. שנשק אותו אף על פי שלא נכתב. ואפשר גם כן כי בחוזק ההתפעלות יישאר האוהב על צווארי האוהבו משתאה ומשתומם, ולא ישקהו, ויתכן שכן היה העניין ביוסף עם יעקב, אבל יעקב ועשו אין ספק כי לא היתה ביניהם חיבה יתרה, ולא היה שם חוזק התפעלות שיגרום לאחד מהם שיישאר משתאה ומשתומם.

(שד"ל שם, שם)


"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"

אריאל סטולמן

לאחר ששמעה רבקה כי עֵשו מבקש להרוג את יעקב בגלל שלקח במרמה את ברכתו של עֵשו, היא פנתה אל יעקב והמליצה לו לברוח לחרן (בראשית כז, מב-מד). על פי התוכנית המקורית יעקב היה אמור לשבת מספר שנים אצל לבן, עד שרבקה תשלח לקחתו. אולם בפועל, רבקה לא החזירה את יעקב ארצה.

ניתן היה לצפות כי התורה תזכיר את רבקה בסיפור חזרתו של יעקב, שהרי היא הייתה זו ששלחה את יעקב לחרן. בפועל, אנו קוראים כי יעקב חזר אל יצחק אביו ואילו רבקה אינה נזכרת כלל. ייתכן שרבקה מתה קודם חזרת יעקב מחרן, אולם מתבקש שהתורה הייתה מציינת את דבר מותה, כשם שהתורה סיפרה על מותה של דבורה, מיניקת רבקה, ועל מקום קבורתה (בראשית לה, ח). מדוע מתעלמת התורה מרבקה?

ברצוני לטעון כי בהימנעות מלספר על רבקה, רמזה לנו התורה כי לקראת כניסת יעקב לארץ, חל בו שינוי שהרחיק אותו מרבקה אימו ומההדרכה שקיבל ממנה.

"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"

קודם המפגש עם עֵשו ולקראת הכניסה לארץ כנען, בירך מלאך ה' את יעקב ושינה את שמו לישראל (בראשית לב, כט), וכך עשה גם ה' בעצמו מאוחר יותר, בבית אל (בראשית לה, י). שינוי השם מעיד על תהליך שעבר יעקב, ששיאו היה במאבק עם המלאך. 'יעקב' ההולך בדרכי מרמה ועקמומיות הפך ל'ישראל' – אדם חדש המתמודד באומץ וביושר; "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כח).

כידוע, יעקב קיבל את שמו המקורי בעקבות האירועים שהתרחשו בעת לידתו. כשעֵשו אחיו התאום יצא ראשון, אחזה ידו של יעקב בעקב עֵשו, כאילו ניסה לעכב את עֵשו ולצאת לפניו. על פי הסיפור, שמו של יעקב קשור באירוע זה ונגזר מהמילה המציינת את עָקֵב הרגל. אך לשם 'יעקב' יש משמעות נוספת. השורש ע.ק.ב. מציין גם רמאות או הונאה ועורמה, כפי שניתן ללמוד מדברי עֵשו: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לו). ואכן פעמיים נהג יעקב עם עֵשו בעורמה. פעם אחת בקניית הבכורה ופעם שנייה בלקיחת הברכות שהיו מיועדות לעֵשו.

את דפוס ההתנהגות המתבטא בשם 'יעקב', למד יעקב מאימו רבקה, אחות לבן. כזכור הייתה זו רבקה שיזמה את גניבת הברכות והפצירה ביעקב לרמות את יצחק אביו, בעוד יעקב עצמו הסתייג מהמעשה. כאשר התורה מספרת לנו שיעקב חזר ליצחק אביו ומתעלמת מקיומה של רבקה, היא שולחת לנו רמז עבה לכך שיעקב נטש את דרכה של אימו, אשר הניעה אותו להשיג את הבכורה בדרכי מרמה, וקיבל את רצונו של יצחק שלא ליטול מעֵשו את הבכורה. אם כן, חזרתו של יעקב מחרן אל יצחק מסמלת את עזיבתו של יעקב את דרך המרמה שאותה מייצגים לבן ובמידה מסוימת גם אחותו רבקה, וחזרתו לדרכו הישרה של יצחק.

הנדר

הדבר בא לידי ביטוי גם בצורה המיוחדת שבה קיים יעקב את הנדר שנדר ביציאתו לחרן:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בראשית כח, כ-כב)

ואכן אנו מוצאים שבכניסתו לארץ הקים יעקב מצבה בבית אל, ובכך קיים את החלק של הנדר שבו הבטיח שהאבן ששימשה למצבה תהיה בית אלוהים, כלומר בית אל (בראשית לה, יד-טו). אך מה עם החלק האחר של הנדר – לתת מעשר מכל? היכן מצאנו שקיים יעקב את נדרו זה? האם יתכן שהתורה סיפרה על קיום הנדר ואנו לא הבחנו בכך?

"כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו"

לקראת המפגש עם עֵשו – וגם במהלכו – התרפס יעקב לפני אחיו. הוא שלח לעֵשו מנחה, כינה אותו "אדוני" ולעצמו קרא "עבדך". בהשפעת חז"ל אנו רגילים לחשוב שמרוב פחדו מעֵשו, כל מַעשיו של יעקב היו מכוונים כדי להינצל מזעמו. אולם עלינו לשים לב לכך שיעקב הוא זה שיזם את המפגש עם עֵשו, והוא זה ששלח שליחים עד לשעיר הרחוקה על מנת לספר לאחיו על שובו לארץ.

האם יש הסבר אחר לַכָּבוד שנתן יעקב לעֵשו?

ניתן לומר כי במהלך השנים התגבשה בליבו של יעקב המחשבה שמא היה דופי בכך שהונה את אביו במעשה גניבת הברכות, ואולי אפילו בקניית הבכורה מאחיו בעבור נזיד עדשים. יתכן שקיננה בליבו התחושה שלוּ היה יכול היה עושה את הדברים אחרת. אולי התעוררו ביעקב רגשות אשמה בעקבות החוויה שחווה בשנים ששהה במחיצתו של לבן, כאשר הוא היה המרומה. יעקב הכיר בטעויות שעשה בהתנהגותו כלפי עֵשו וביקש לתקן אותן. גם שליחת המלאכים עם המנחה וגם השימוש בביטויים "אדוני" ו"עבדך" היו מכוונים לשדר לעֵשו שיעקב חוזר בו ממעשה ההונאה ומכיר בגזירת ה' שקבעה שעֵשו הוא הבכור.

ועדיין, העובדה שעֵשו הוא הבכור איננה הופכת אותו בהכרח לַבֵּן הנבחר, זה שימשיך את השושלת המפוארת של בית אברהם, בעוד אחיו יעקב יידחה מהשושלת. ייתכנו גם דגמים אחרים ליחסים בין האחים. לדוגמה, האפשרות ששני הבנים ימשיכו יחד את אביהם, או שהצעיר הוא זה שיוביל. ואכן אנו רואים שבערוב ימיו שינה יעקב את דעתו בקשר למוסד הבכורה. יעקב חדל לחשוב שהבכור זכאי באופן אוטומטי לברכה יתרה על פני אחיו. הדבר בא לידי ביטוי כאשר יוסף הציג בפני יעקב את שני בניו, מנשה ואפרים, על מנת שאביו יברכם לפני מותו. במעמד הזה יעקב שֹיכל את ידיו והעדיף לשים את ימינו על ראש אפרים הצעיר, למרות התנגדותו של יוסף (בראשית מח, יח-יט). למעשה הדבר בא לידי ביטוי עוד קודם לכן בהעדפה של יעקב את יוסף ואפילו את יהודה, על פני ראובן הבכור.

אם כן, יתכן שהתובנה שלפיה סדר הלידה אינו הדבר הבלעדי שקובע את היחסים בין הבנים, החלה להתגבש אצל יעקב כבר בשלב הזה, לפני החזרה לארץ ישראל. התובנה הזו היא שהובילה את יעקב להכיר בכך שלא היה טעם בניסיונות שלו בעבר לקנות את הבכורה ולגנוב את הברכות.

עֵשו הבכור

מעניין לראות שגם מנקודת הראות של המְסַפֵר, כלומר התורה – עֵשו נשאר הבכור. כאשר התורה מספרת לנו על הנסיבות שהביאו את עֵשו לגור בהר שעיר (בראשית לו, ו-ח), היא מדגישה כי הייתה זו בחירתו החופשית של עֵשו לגור בשעיר, ואין מדובר בנישולו מירושת הארץ. בהמשך מתארת התורה את מותו ואת קבורתו של יצחק:

וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. (בראשית לה, לט)

תיאור קבורת יצחק מזכיר לנו את קבורת אברהם. בשני המקרים הסדר שבו מוזכרים הבנים אינו מקרי. בקבורת אברהם מוזכר יצחק לפני ישמעאל. המשמעות בשל הַסדר הזה היא שיצחק בן שרה הגבירה קודם לישמעאל בן הגר השפחה, אף על פי שהוא הצעיר מביניהם. ואילו בסיפור קבורת יצחק מוזכר עֵשו הבכור לפני יעקב הצעיר, כדי להדגיש כי למרות מכירת הבכורה וגניבת הברכות, עֵשו הוא עדיין הבכור, ואף יעקב מכיר בכך.

לאחר מכן, לאורך פרק ל"ו, מתוארות באריכות תולדותיו של עֵשו, תוך ציון שנים עשר הנשיאים ממשפחתו ושמותיהם של אלופיו. תיאור רשימת שנים עשר אלופי עֵשו, ועוד יותר ממנה רשימת המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, מבטאות היטב את בכורתו של עֵשו. עֵשו הוא הבכור, הקודם ליעקב הצעיר, שהרי מלכיו, מלכי אדום, מלכו שנים רבות לפני שבישראל חשבו על מלוכה.

דחייתו של עֵשו

כפי שאנו יודעים, בסופו של דבר היה זה יעקב שהמשיך את מורשתו של אברהם, בעוד שעֵשו נדחה. אבל, עובדה זו נבעה ממעשיהם של האחים ולא ממיקומם במשפחה. נראה כי נקודת המפנה הייתה ההחלטות שקיבלו שני האחים, ששיקפו את יחסם לארץ המובטחת. אך בעוד יעקב עזב את הגלות בחרן שנכפתה עליו וחזר ארצה, לביתו של יצחק אביו, עֵשו בחר מרצונו החופשי להַגֵר לשעיר. בהתנתקות מארץ כנען ומאביו יצחק, ויתר עֵשו על ייעודו – להמשיך את מורשתו של אברהם והשאיר אותו ליעקב.

קיום הנדר

שאלתי קודם, היכן קיים יעקב את נדרו שבו הבטיח "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"? התשובה המפתיעה היא שהמנחה שנשלחה לעֵשו היא עצמה המעשר שהפריש יעקב. כך אמר יעקב לעֵשו כאשר ניסה לשכנע אותו לקחת את המנחה שהכין לו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אַל נָא, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִי חַנַּנִי אֱ-לֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל, וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח. (בראשית לג, י-יא)

על פי דברי יעקב, נתינת המנחה לעֵשו שקולה לנתינתו לא-לוהים. לכן אם יסכים עֵשו לקבל את המנחה, יוכל יעקב לשלם את נדרו. יעקב גם השתמש במילים המזכירות את המילים שבהן השתמש בעת שנדר. בפנייתו לעֵשו הוא אומר:

"כִי חַנַּנִי אֱ-לֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג, יא)

משפט זה מזכיר את לשון הנדר:

"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב)

אין להתפלא שנתינת המנחה לעֵשו נחשבת לעניין קיום נדרו של יעקב, מפני שבתורה, מעשר ניתן לבני אדם, ולא ישירות לא-ל. לכן אברהם נתן את המעשר למלכי־צדק מלך שלם, שהיה כוהן לאל עליון (בראשית יד, טז-כ), וכך גם, לאחר מתן תורה, מעשרות ניתנו לכוהנים. ייתכן שעשיו, כבכור, היה נחשב, לפחות במסגרת המשפחתית, ככהן. כאשר יעקב הביא את המעשר לעֵשו הוא הראה באופן המובהק ביותר כי הוא מכיר בבכורתו של עֵשו ומתחרט על מעשיו, וזו כאמור הייתה מטרתו של יעקב במפגש שיזם עם עֵשו.

אריאל סטולמן עוסק בפיתוח תוכנה. לאחרונה ראה אור ספרו "בעקבות הפשט האבוד" ראו https://peshatbook.site123.me דבר תורה זה הוא תקציר של אחד הפרקים מתוך הספר.


אחיך או עֵשָֹו? – איך מפרשים את כוונות הזולת במצבים עמומים?

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּו.

(בראשית לב , ז)

'באנו אל אחיך אל עשו' – שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעֵשָֹו הרשע, עודנו בשנאתו.

 (רש"י בראשית לב, ז)

'באנו אל אחיך אל עשו' – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'.

(רשב"ם שם, שם)

'וגם הולך לקראתך' – להקביל פניך מרוב שמחה. 'וארבע מאות איש עמו' – לחלוק לך כבוד.

(חזקוני שם, שם)

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" : אין מנצחים במלחמה

'ויירא יעקב מאד ויצר לו' – אמר ר' יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא ייהרג. אמר אם הוא מתגבר עלי, הורגני ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו הדא הוא (זהו פירוש הביטוי הכפול) 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא ייהרג.

(בראשית רבה פרשה עו)

ויירא יעקב מאד וייצר לו. כי לא ידע מה לעשות שאם היה יודע שכוונתו לרעה היה מבקש לעצמו צד הצלה או לברוח, או ללכת לערי המבצר מפניו, אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה, כמו שאומרים בני אדם אם יש מי שיברח הרבה, יהיה מי שירדוף, ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש, ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה; או יברח, או יעמוד.

 (רבי יוסף בכור שור לב, ח)

פחדנות או רדיפת שלום?

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

(בראשית לד, ל)

'לְהַבְאִישֵׁנִי' – להבאיש את ריחי, והטעם: לסבב שישנאו אותי וימאסו בי, כמו שימאס אדם בדבר המבאיש. ולא אמר זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אחר כך 'ונאספו עלי והכוני', ולכן בא האתנח במילת 'ובפריזי' כי הם שני עניינים; הא': צר לו מאד להיות שנוא בעיני העמים, הגם כי אינו צריך להם, ואף אם לא יבואו עליו למלחמה, כי היה בטבעו רודף שלום וחפץ להיות אהוב בעיני כל העמים, כדי שילמדו ממנו דרכי היושר והצדק, ולזה אמר 'להבאישני', והב': היה ירא גם כן פן יאספו עליו והיכו אותו בהיותו מתי מעט.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע. (בראשית פרק לו, כב). 'ואחות לוטן תמנע' מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית ל"ו): 'אלוף לוטן אלוף תמנע'. וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא (כתר) היא. בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל). מאי טעמא ? דלא איבעי להו לרחקה ( מפני שלא היו צריכים להרחיק אותה).

 (בבלי סנהדרין צט, ע"ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.