וישלח תש"ף, גיליון 1131

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב,

 לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

(בראשית ל"ד, א)

איור: הרי לנגבהיים

ותצא דינה – מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתייחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים, רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן.

 (המלבי"ם שם, שם)

בבנות – שניים במסורה: 'בבנות הארץ'; 'בבנות אחיך', אשר גבי שמשון. לומר בשביל שלא רצה ליתן לאחיו בתו, כדאיתא במדרש שהטמינה בתיבה מפניו נענש שיצאה לראות בבנות הארץ ובעלה שכם.

(בעל הטורים שם, שם)

ותצא דינה בת לאה. נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן (בראשית ל׳, ל״ג) 'וענתה בי צדקתי ביום מחר'. והשני על שמנע דינה מעשו אחיו, כי שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בב"ר אמר לו הקב"ה (משלי כ״ז, א'): 'אל תתהלל ביום מחר', אתה אמרת 'וענתה בי צדקתי וגו", מחר בתך יוצאה ומתענה. ועוד שם ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו הקב"ה לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהתר תנשא באסור, מחר בתך יוצאה ומתענה. ועוד שם ויקרא לו אל וגו', אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. אמר לו הקב"ה אפילו חזן בהכ"נ אינו נוטל שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא. עד כאן. נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב"ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל שררה לעצמו.

 (רבינו בחיי שם, שם)


על אלוהי הנכר

משה מאיר

מיד לאחר פרשת דינה, פונה יעקב לבני ביתו (בראשית ל"ה ב'-ד'):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּו: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם.

מה סיפורם של אלוהי הנכר? האם עבדו בני ביתו של יעקב לאלוהי הנכר? האם הבעיה היתה של בני הבית ולא של יעקב, או שהוא כולל עצמו עמהם? מדוע כולל יעקב את הנזמים עם אלוהי הנכר? מדוע הוא טומן את אלוהי הנכר ואת הנזמים תחת האֵלה ולא משמיד אותם? ומעבר לכך – מה הקשר בין פרשת אלהי הנכר לפרשת דינה ושכם שקדמו לה?

מרבית הפרשנים בחרו באסטרטגיה המרחיקה את בית יעקב ובוודאי את יעקב עצמו מאלוהי הנכר. הם ניצלו את סמיכות הפרשיות והורו, במלחמה עם שכם, נלקחו פסילי אלוהי נכר כשלל. אליהם מופנה קריאת יעקב, להסירם. לא שבני יעקב עבדו לאלוהי הנכר, הם רק היו ברשותם (רש"י]. היו שראו בביטוי 'אלהי נכר' מטפורה, המסומן שלה הן דרכי התנהגות של האחרים (הרש"ר הירש). היו שראו בטמינה באדמה סימן כי לא מדובר בעבודה זרה ממש (שיש לכלותה). ברור שהם ביטלו את החפצים מתפקידם הקודם והשתמשו בהם רק כקישוט – ולכן כלולים בסיפור גם הנזמים – ולכן ההטמנה ולא ההשמדה. [הרמב"ן).

ברצוני להציע לכם דרך אחרת. לשם כך, בואו ונתבונן בפרשה נוספת – הקשורה לענייננו (בראשית ל"א י"ט):

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

למה גנבה רחל את התרפים של אבא שלה? רש"י מסביר: היא רצתה להרחיק את אביה מעבודה זרה. אני מציע אפשרות אחרת: היא גנבה אותם, כי היא רצתה אותם. היא רצתה אותם, כי הם היו חלק מחייה, מחיי הרוח שלה, מהדתיות שלה. כך נוצר מצב, שבבית יעקב יש פסלים – ולא רק אלה שנלקחו משכם. הם לא רק חפצים. רחל הביאה איתה את הרוח, את התרבות האלילית הרואה חיים ועוצמה בעצים ובאבנים ובפסלים המייצגים פיסות של הטבע. הפסלים הם חלק מחיות וחיוניות שבאה לידי ביטוי באֵרוס. הנזמים היו חלק מהחפצים מהם עשו את האלילים. כך במעשה העגל, כך באפוד העבודה זרה של גדעון. הנזמים אינם רק מקור למתכת, לכסף, ולזהב. הנזמים מביאים את היופי, את היופי הנשי, את האֵרוס אל תוך החפץ ההופך למושא העבודה הזרה, לאלוהי נכר.

יעקב הוא איש החי עם אלוהים, עם אל עליון עושה שמים וארץ, עם מי שעתיד להיות אלוהי ישראל. אבל בביתו – עד לפרשתנו – מתנהל קרנבל דתי בו משמשים בערבוביה, זה לצד זה, ריבונו של עולם ואלוהי נכר – נכר ביחס אליו.

לפני שנמשיך, הפסקה קצרה לשם הרחבה: התורה בכלל וספר דברים בפרט, שוללים את העבודה הזרה. הצו העולה מהם הוא להשמיד ולאבד את העבודה הזרה. רוב קוראי התורה ולומדיה, קוראים את תורת העבודה הזרה בעיניו של הרמב"ם. הרמב"ם ראה את העבודה הזרה כטעות, כהבל ורעות רוח, כטיפשות. אין בה ממש, ולכן צריך להשמיד אותה. אפשר לראות תמונה אחרת: התורה מכירה בעבודה הזרה כעולם חי, כעולם שיש לו פשר ומשמעות. הסיבה למלחמה בה איננה כי אין בה ממש, אלא מפני שישראל בוחר לכרות ברית עם ריבונו של עולם. לכן הוא פונה עורף לאפשרויות אחרות, גם אם יש בהן ממש.

נחזור לפרשתנו. אחֵי דינה נקמו נקמתה, נקמת ההטרדה המינית והאונס. יעקב מתעמת איתם. הוא מפחד שעתה יאספו כל גויי הארץ ויכו אותו ואת ביתו. בניו חולקים עליו. טענתם חדה כתער: 'הכזונה יעשה את אחותנו?!'

כדרכה של מחלוקת טובה, גם אם אינני מקבל את דעתו של בר הפלוגתא שלי – אני מפנים אותה באופנים מאופנים שונים. יתכן שיעקב עדיין חושב שהמעשה היה שגוי, אבל כנראה שהֵלך הרוח – הביטחון העצמי, הזהות המלאה ושופעת החיוניות שגילו בניו, חודרות אל עולמו ומופנמות על ידו. תחושת הזהות המלאה הזאת, מתורגמת אצלו להכרה כי הקרנבל נגמר. יש אני ויש האחר והנכרי. יש את אלוהי ויש את אלוהי הנכר. הוא קורא לכולם – ואולי גם לעצמו, להתנער מאלוהי הנכר. לא בגלל שהם חפצים ריקים תולדת הטיפשות וההבל, אלא מפני שאני כורת ברית עם אלוהי שלי. יש בו כבוד לאלוהי הנכר, לכן הוא מורה לנתץ ולשבור ולשרוף אותם. הוא מורה להטמין אותם, לקבור אותם, ולא סתם – אלא תחת האלה, כנראה מקום מיוחד, מקום של כבוד. הם היו חלק מעולמנו, אבל – זה נגמר. אנחנו הולכים בדרך חדשה, דרך בה יש ברית ומחויבות בלעדית ל'אל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי'…

המשוררת רחל, פורשת בשירה מערכת יחסי אהבה עם גבר נשוי. יש בה כדי להאיר את סוגיית אלוהי הנכר בה אנו עוסקים:

אשתו

היא פונה וקוראת לו בשמו, 
וקולה כתדיר, 
ואני בקולי לא אבטח, 
פן יסגיר. 

היא עוברת ברחוב לצידו 
קבל עם, קבל אור, 
ואני בחשכת ערבים 
במסתור. 

לה טבעת זהב על היד, 
מברקת. שלווה, 
אך כבלי ברזלי – מוצקים 
פי שבעה! 

השיר מתאר תחרות בין שתי הנשים. לאחת לכאורה יש יתרון של המסגרת, הממסד, האפשרויות הגלויות. אך המשוררת טוענת שלה, האישה האחרת, יש יתרון איכותי – פי שבעה. התורה – גם בזוגיות האנושית, ולעניינו – בזוגיות שבין אדם לאלוהים, לא מקבלת את דרכה של רחל. היא מתארת בחירה – של יעקב – והכרעה – של התורה כולה ושל ספר דברים בייחוד – בנמען אחד לברית. ברית כורתים עם האחד, לא בגלל שאין שני ושלישי ועוד ועוד – כפרשנות הרמב"ם, אלא מפני שהוא זה שבו אני בחרתי והוא בחר בי.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כשש שנים בהוצאת מאגנס.


מעשה דינה: זווית מוסרית

'עכרתם אותי': לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו, כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.

(רבינו בחיי בראשית לד , ל)

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו… ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם… ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי עריות 'כי את כל התועבות האל עשו וכו" (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

(רמב"ן בראשית לד, יג)

מעניינת הסמיכות בין המעשה הזה (מעשה שמעון ולוי) לבין המעשה שלפניו. לשעה קלה ראינו שם כמין "קול יעקב", התעוררות של רגש אנושי – בלב עשו, וראינו בכך ניצוץ ראשון לרוח האנושיות העתידה להביא לידי ההתפתחות המלאה גם בעשו. כאן אנחנו רואים לשעה קלה את חרבו של עשו בידי בני יעקב, ולהבהרת דברי ימי ישראל אנחנו למדים: אם בסופו של דבר סולדת נפש עמנו משפיכות דמים, עד שהיינו אנחנו הרך והרחמן שבאומות, הרי לא חולשתנו או מורך לבבנו הביאונו לידי כך, – הימים האחרונים של המדינה היהודית גילו לכל את אומץ לבנו ואת רוחנו המלחמתית, עד שהחזקים שבלגיונות עשו נקראו להיחלץ כנגדנו. יכולים גם אנחנו להניף את החרב, יכולים גם אנחנו להיות צמאי -דם. רוחנו האנושית והרכה הנה פרי לחינוך, שהקב"ה העניק לנו בגורלנו ובתורתו.

 (הרש"ר הירש על בראשית ל"ד, כ"ה-ל"א)

"שני בני יעקב שמעון ולוי": תיבת שני מיותר (ובנדב ואביהוא כתיב 'ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא') ובא ללמדנו דאף על גב שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל מקום היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון היא אש שלהבת יה, ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להיזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה, כאשר יבואר בפרשת ויחי.

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין בראשית ל"ד, כ"ה)

"שמעון ולוי אחים"

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו עָנו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טימא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם?

והתשובה כי המרמה היתה באמרם להימול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר 'כרתם אותי להבאישני' ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר 'לי חמס מכרותיהם' (להלן מט ה).

(רמב"ן בראשית לד , יג)

…ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה', שעשה נביא חמס ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" התנצלות על שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתייחד, כשבאו אל העיר והרגום.

(רמב"ן בראשית מט, ו)

…יש להקשות גם על הקב"ה, הן יתכן שיבוא מי שיבוא ויטען: הן התורה עצמה מצדיקה את מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה? "ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו ארחי בני יעקב". האין בנס זה שקרה להם ראיה מוכיחה כי רצה ה' מעשיהם? התורה חוזרת ומדגישה שאין הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם… גם רואים אנו יום יום ובמשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה… כי – כמאמר חכם בן דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".

 (נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית עמ' 267-268)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.