וישלח תשע"ח, גיליון 1031

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

(בראשית לד, א)

איור: הרי לנגבהיים

 

ותצא דינה בת לאה, יצאה מאהל אמה ואביה שהיה מחוץ לעיר ובאה אל העיר לראות בבנות הארץ, ומה שאמר בת לאה דרשו בו (ב"ר פ, א) יוצאנית בת יוצאנית ותצא לאה לקראתו (לעיל ל, טז). ואמר אשר ילדה ליעקב, כי מה שקרה לה עונש יעקב היה כמו שכתבנו (לעיל לב, כג*).

 (רד"ק שם, שם)

* ויקם בלילה הוא, בחסרון ה"א הידיעה, ובב"ר (עו, ט) 'ואת אחד עשר ילדיו' ודינה היכן היתה? בתיבה היתה נתונה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה עינו רמה אם יראה אותה יקח אותה ממני, ר' הונא בשם ר' אבא כהן: א"ל הקב"ה 'למס מרעהו חסד' (איוב ו, יד), מנעת חסד מן אחיך, אי נסבת לא גרת ופירש אי נשאה לא זנתה, לא ביקשת שתנשא למהול הרי היא נשאת לערל, לא ביקשת שתנשאה בהיתר, הרי היא נשאת באיסור, הדא היא 'ותצא דינה וגו".

(רד"ק בראשית לב, כג)

וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב, לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה והזכיר אשר ילדה ליעקב, כי כל האחים קינאו בה.

(רמב"ן שם, שם)

…היא יצאה כדי לראות ולהתעניין בבנות הארץ, להכיר פעם את הנערות הזרות, כמו "לראות באבי הנחל" (שיר השירים ו, יא). היא היתה נערה צעירה וסקרנית.

(הרש"ר הירש שם, שם)


 

מסעו של יעקב-ישראל בין שמים לארץ

בשמת חזן

יעקוב, שראשו בשמים ורגליו נטועות בקרקע הוא החולם הראשון. בחלום הסולם הוא חלם את עצמו, את אלוהיו שבתוכו, ואת דרך חייו – כמו המלאכים – מעלה, מטה. הוא קם כולו פליאה, איך כל זה היה בקרבו והוא לא ידע, וקורא למקום "בית אל". אבל אפילו מתוך ההשתאות הגדולה הוא עשה חוזים מעשיים עם האלוהים: אוכל, שתייה, הצלחה, חזרה בשלום.

בפרשה שלנו מסע הגלות הארוך של יעקב הבורח הגיע לסיומו. החוזה כבר כמעט הגיע למיצוי. הוא הצליח מאוד במסעו. כעת הוא שב הביתה. כדרכם של חוזרים הוא אחר. כדרכם של מקומות ששבים אליהם, זה כבר לא אותו מקום. אבל המפגש הצפוי עם העבר ועם אחיו התאום עשו – מזמן ליעקב רגע של מפגש בהיר עם עצמו. המפגש מתבטא גם במאבק עם ׳איש׳ כשהוא נותר לבדו, מאבק שבראי הפסיכולוגיה המודרנית אפשר לראות בו את הספקות, הפחדים, האשמה והקשיים שנושא יעקב עימו לקראת המפגש המחודש עם המציאות אותה עזב וממנה ברח אחרי גניבת הברכה, והמפגש עם עצמו מתבטא גם בשם החדש ׳ישראל׳. לא עוד האוחז בעקב. לא עוד עושה עיסקאות, אלא זה ששורה עם אנשים ועם אלוהים ויכול, זה שמקבל ברכה בזכות עצמו. הוא קורא למקום פניאל, סוגר מעגל, ומוסיף אמירה שסוף סוף אחרי המסע הארוך יכולה להיאמר:

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

כל חייו היה יעקב בעמדת ה'עוקב'. אמנם מתוחכם וחריף בדרכו אבל את העמדה הנכוחה והבטוחה בעולם, את הברכות שמגיעות לו בזכות עצמו, את היכולת לצאת ולהיות – הוא רוכש רק אחרי שהוא לובש על ידיו עורות גדי עיזים, ומשהו מריחו וניחוחו של אחיו איש הציד, ושל השדה אשר ברכו ה' דבק בו.

יעקב התאום, שראשו בשמים ורגליו נטועות בארץ, שנולד בשניים, ומנסה כל ימיו למצוא דרך "לעקוף" ואז נישא לשתיים רחל ולאה – השמיימית והארצית, הגשמית והלא מוגשמת, עם רחל ההזויה הלא מציאותית, החלומה. עם לאה הדשנה, הפורייה, החוזה עם קרקע העולם. (ואז לעוד שתיים – בלהה וזילפה) ובסוף, הרבה לפני הסוף בעצם, רחל מתה. כשהיא הופכת למציאות ויולדת. מתממשת. קיומה נגוז באחת. היא לא שייכת. היא לא יכולה. לא מסוגלת. מתקשה. ובנם החולם ירד עמוק לבורות עמוקים וילך רחוק עד מצריים כדי לא להיות חלומו של אביו. כדי לחפש את החלום של עצמו. יעקב יקָבֵר בסוף ליד זו שיכולה להיות גם באדמה. ליד לאה.

נחזור לנקודה בה אנו פוגשים אותו בפרשה שלנו, הנקודה בה חוזר יעקב לארצו ולמולדתו אחרי שנים, ומחלק את ביתו ורכושו לשני מחנות וחווה שוב תחושה דואלית. מבטא בדבריו שני יסודות שעל פי רב נמצאים משני עברים – החסדים והאמת .

המפגש המחודש עם המציאות שעד כה היתה רק בזיכרון מביא אותו להכרה בחסד שהיה מנת חלקו וגם בכך שהחסד הזה הוא לא רק מצד הברכות שקיבל בעצם ברמייה, אלא גם מצד האמת. מאפשר רגע של מבט על המציאות העכשווית ולא רק בתוך המירוץ או ההכרח. מבט על מי שהוא הפך להיות שיאפשר את המפגש הקרב.

לעומת המפגש שבדמיון, זה שמלא בחששות וחרדות – המפגש האמיתי עם עשו שבו יתאפשר גם חסד גדול ביניהם, הוא נקודת תיקון גדולה. בהכרה צלולה הם ייפרדו לשני חבלי ארץ. יחד הם יקברו את אביהם. היכולת להתחדש ולסלוח מול האחר – במיוחד מול אחר שנתפס כאויב – היא היכולת שמשלבת חסד ואמת גם מול העצמי. ואולי היכולת לחוש לומר ולחוש – ׳קטונתי׳ דווקא כשכבר הופכים שני מחנות, לראות את הדברים בצניעות ומתוך הכרת תודה על מה שישנו – היא החסד האמיתי.

בשמת חזן היא בימאית תיאטרון ומנחת בית מדרש. ההצגה בימוייה "ספר תולדות אדם" מציגה בחאן הירושלמי.


 

אחיך או עֵשָֹו? – איך מפרשים את כוונות הזולת במצבים עמומים?

'באנו אל אחיך אל עשו' – שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעֵשָֹו הרשע, עודנו בשנאתו.

 (רש"י בראשית לב, ז)


'באנו אל אחיך אל עשו' – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'.

(רשב"ם שם, שם)


'וגם הולך לקראתך' – להקביל פניך מרוב שמחה.

'וארבע מאות איש עמו' – לחלוק לך כבוד.

(חזקוני שם, שם)


מעשה דינה: זווית מוסרית

'עכרתם אותי': לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו, כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.

(רבינו בחיי בראשית לד , ל)


ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו… ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם… ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי עריות 'כי את כל התועבות האל עשו וכו" (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

(רמב"ן בראשית לד, יג)


מעניינת הסמיכות בין המעשה הזה (מעשה שמעון ולוי) לבין המעשה שלפניו. לשעה קלה ראינו שם כמין "קול יעקב", התעוררות של רגש אנושי – בלב עשו, וראינו בכך ניצוץ ראשון לרוח האנושיות העתידה להביא לידי ההתפתחות המלאה גם בעשו. כאן אנחנו רואים לשעה קלה את חרבו של עשו בידי בני יעקב, ולהבהרת דברי ימי ישראל אנחנו למדים: אם בסופו של דבר סולדת נפש עמנו משפיכות דמים, עד שהיינו אנחנו הרך והרחמן שבאומות, הרי לא חולשתנו או מורך לבבנו הביאונו לידי כך, – הימים האחרונים של המדינה היהודית גילו לכל את אומץ לבנו ואת רוחנו המלחמתית, עד שהחזקים שבלגיונות עשו נקראו להיחלץ כנגדנו. יכולים גם אנחנו להניף את החרב, יכולים גם אנחנו להיות צמאי -דם. רוחנו האנושית והרכה הנה פרי לחינוך, שהקב"ה העניק לנו בגורלנו ובתורתו.

(הרש"ר הירש בראשית ל"ד, כ"ה-ל"א)


"שני בני יעקב שמעון ולוי": תיבת שני מיותר (ובנדב ואביהוא כתיב 'ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא') ובא ללמדנו דאף על גב שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל מקום היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון היא אש שלהבת יה, ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להיזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה, כאשר יבואר בפרשת ויחי.

 (הנצי"ב מוולוז'ין: העמק דבר בראשית ל"ד, כ"ה)


"שמעון ולוי אחים – עכרתם אותי" – אין מקום לענישה קולקטיבית

'עכרתם אותי': לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו, כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.

(רבינו בחיי בראשית לד , ל)


…עתה מתחילה הגנות, ואין בדעתנו לחפות עליה. אילו הרגו את שכם ואת חמור, וודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח. גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא היתה להם כל הצדקה. לפיכך גם גוער בהם יעקב: "עכרתם אותי"! שמנו וכבודנו היו זכים כבדולח, ואתם עכרתם אותם. "הבאשתם את ריחי" גם בין הכנעני והפריזי: וכדרך שלא נהגתם בדין, כן לא נהגתם בחכמה, הן מעטים אנחנו…

(הרש"ר הירש בראשית לד, כה-לא)


אפשר ואפשר לבסס ולנמק את מעשה שמעון ולוי, מבחינת עקרונות מוסר הניתנים לשיקול וחישוב רציונלי. אולם קיימים כנראה גם פוסטולטים (תביעות) מוסריים, וביניהם הנושא הגדול של שפיכות דמים, שאינם כלל בגדר שיקול וחישוב, ומהם נובעת קללה מֵעבר לכל השיקולים והחישובים הנראים והנשמעים כביכול מוצדקים ונכונים.

זהו אחד הקונפליקטים הנוראים הגדולים במציאות האנושית, הן בחיי הפרט והן במציאות הקולקטיבית ביחסים בין עמים ומדינות, שכאמור יש מעשים אשר מן ההכרח לעשותם, כגון מלחמות, רציחות ופגיעות בנפש, והעושה אותם עושם מתוך הכרח הנסיבות וצורך השמירה על ביטחון הכלל והפרט, ואף על פי כן הריהו מוכתם בכתם של מעשה רשעות הנדבק בו, ומעשה כזה נשאר בגדר שאין לו כפרה, אשר לא ניתן לסלקו ולנקותו.

מעשה שכם וקללת יעקב אבינו את מבצעיו בשעות חייו האחרונות, בעת שחזה לבניו את חזון אחרית הימים, מהווים דוגמה לבעייתיות המוסרית המחרידה, שכאמור חוזרת ונשנית לא רק בחיי הפרט, אלא עוד יותר מזה בחיי האומה, שאמנם יתכן מעשה שפיכות דמים שהוא מוסבר ומנומק ואפילו ניתן להצדיקו לכאורה, ואף על פי כן מעשה זה נותר מקולל. דברים אלה שהם אקטואליים במיוחד בימים טרופים אלה, ומן הראוי שנשימם על לבנו וניתן דעתנו עליהם.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 137)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.