וישלח תשע"ו (גליון מספר 929)




פרשת וישלח

גליון מס' 929 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

 

גיליון 933  בס"ד פרשת וישלח תשע"ו

 

וַיִּגְוַע יִצְחָק

וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים

 וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

(בראשית

לה, כט)

 

 

וַיִּקְבְּרוּ

אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב – הקדים עשו לפי שהיה בכור, ואע"פ שמכר

בכורתו יעקב היה נוהג בו כבוד ומקדימו לפניו מעת שהשלים אתו, אבל באברהם כתיב 'ויקברו

אתו יצחק וישמעאל בניו' (לעיל כה, ט), הקדים יצחק לישמעאל ואע"פ שהיה ישמעאל

בכור, לפי שהיה יצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה.

(רד"ק שם,

שם)

 

עֵשָׂו

וְיַעֲקֹב בָּנָיו – לעיל (כה, ט) בקבורת אברהם הוא

אומר: "יצחק וישמעאל בניו", אם כי גם שם ישמעאל היה הבכור, ואילו כאן

הוא מקדים את עשו. דבר זה חוזר ומאשר כי יעקב לא זכה לכל רווח חומרי, לא מהבכורה ולא

מהברכה: אחרי מות יצחק הוא נתן לעשו את זכות הקדימה של הבכור.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

"וכמעשה אבות

יעשו בנים"?1

רמי פינצ'ובר

אם אפשר היה – לכאורה – לתמצת

מנקודת מבט משפחתית את ספר בראשית בשתי מילים ניתן היה לומר: ספר "שנאת האחים". שנאה

שמקורה בקנאה, המתחילה בקין והבל, ממשיכה ביצחק וישמעאל, ביעקב ועשו ומסתיימת

בשנאת האחים את יוסף. שנאות שהגלו את ישמעאל ויעקב מביתם והורידו את משפחת יעקב

לגלות ולעבדות מצרים.

ומתחייב לשאול: האם קנאה, שנאה

ומריבה בין אחים "גזירת שמים" היא? כל מי שגדל כילד במשפחה, או גידל

ילדים יודע שעליו להיזהר מאותה אפליה שהפלו בספר בראשית האבות והאימהות את בניהם,

אפליה שהובילה לשנאה וסבל רב. אנחנו מרגישים, רוצים ומנסים לחנך את ילדנו לאחווה

ברוח הפסוק: "הִנֵּה מַה

טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהילים קמ"ג), אבל אין כמו ספר בראשית שמציג לנו את המציאות המרה

ההפוכה, כמאמר חז"ל: "מלמד שרובן של אחים שונאים זה את זה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 12). כולנו חפצים ב"טוב" וב"נעים",

ומצד שני יודעים אנו שאסור שהאחדות תביא לאחידות, חייבים לשמור על ייחודו של כל

ילד ולנסות ולטפח בכל ילד את כישרונותיו. אל לנו לחשוש מכך שיש ביניהם שוני, או

אפילו מחלוקות, להיפך! אך מהי הדרך למנוע את השנאה והמריבה?

שלש פרשות שבוע עוסקות בתולדות יעקב ועשיו, פרשות

שמנסרות בחלל חיינו אלפי שנים. מצד אחד, מאמרו הכואב של רשב"י: "בידוע שעשיו שונא ליעקב"2

וההיסטוריה של עם ישראל בגלות ומצד שני, האגדות הרבות על אנטונינוס ורבי והדו-שיח

המרתק ביניהם, המייצגים במדרשים את הטוב והטובים שבשני העולמות.

סיפור עשו ויעקב פותח ב"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה 22) ומסתיים

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ

וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (שם לג 4) הכל מתחיל בריצה ומסתיים בריצה ובתווך: מרמה, שנאה

ועשרות מדרשים בגנותו של עשו ותפארת תמימותו של יעקב.

איך קרה שברוב המדרשים סיפור עם סיום כ"כ מופלא וחד

משמעי – כדברי ר' יצחק שמואל רג'יו "'וַיִּבְכּוּ' – שניהם, מתוך חיבה וזכרון כמה שנים, שלא ראו איש את אחיו"

– הפך הגיבור הרע לטוב והגיבור הטוב לרע? סביר להניח שהדברים נובעים ממדרשי

חז"ל על הפסוק המסיים את פרשתנו: "הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (לו 43) והזיהוי רב השנים של אדום עם רומי, חורבן בית המקדש

ורדיפות העולם הנוצרי לאורך דורות רבים3.

בין הפרשנים והחוקרים הרבים שנתנו לבם לכך, אביא כדוגמא,

שני חוקרי מקרא חשובים שעומדים היטב על מגמתיות זו ומצביעים לנו על פשוטו של מקרא.

מ.ד. קאסוטו כותב: "התורה דנה

את יעקב לכף חובה על התנהגותו עם עשו ומספרת בדברים ברורים על הייסורים הקשים שבאו

עליו על שום חטאו זה…"4

אורי אלתר כותב: "אם מתעקשים

לראות את סיפורי האבות כפרדיגמות מדויקות של ההיסטוריה המאוחרת יותר של עם ישראל,

מן הדין לבא לידי מסקנה שהמחברים של סיפור יעקב ועורכו היו חתרנים פוליטיים…

יתכן שישנה איזו הצדקה תיאולוגית לכך… שזכויות שהובטחו בידי אלוהים אינם

מעניקות בשום פנים שלמות מוסרית באופן אוטומטי5 ויתכן שאת

הרעיון הזה, כעין התראה, ביקשו מחברי הסיפור להביא לתשומת ליבו של הקהל שלהם."6

אולם נראה שאין אנו זקוקים לפרשנים המודרניים, על מנת

לרדת לעומק פשוטו של מקרא. על הפסוק המפורסם: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח

עָקוֹב יַעְקֹב"(ירמיהו ט'3)7 אומר בובר – שלימדנו את סוד "המילה

המנחה": "הפסוק מלמדנו שאף האדם המקראי עמד על כך, שיש

ויש מה להשיג על המעשה שעשה יעקב באחיו ושאף בעיניו מעשה עוול היה זה. כאשר עשו

פורץ ב"צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה

עַד מְאֹד" – מגיב יצחק

"בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"

ועשיו משיב: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ

יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח

בִּרְכָתִי". כאן מופיעות שתי

המילים המנחות "ברכה" ו"שם"." בהמשך בובר מצביע על כך

שגם מאבקו של יעקב במלאך נטוש סביב ה"ברכה" וה"שם", מאבק

שבסופו שמו של יעקב הפך לישראל והוא שמחזיר לעשו את הברכה שלקח ממנו במרמה:

"קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ"

(לג

11) ובכך הוא פורץ את מעגל

השנאה.

ובובר מסיים במשפט מופלא: "ומכאן שההיסטוריה אינה בבחינת חד שיח עם קריאות ביניים, אלא דו-שיח-לאמיתו".8 בובר מפנה את תשומת לבנו שמאז אותו דו-שיח

"אדום" של מכירת הבכורה, האחים מתרחקים זה מזה ורק הדו-שיח שמתחיל במאבק

בין יעקב למלאך, מונע את המלחמה ויוצר את האיחוד ואת הדו-שיח המתחדש בין עשו

ויעקב, המחזיר את האמת והאחווה למקומה.

למדנו ששינוי מהלך

היסטורי של שנאה, מתאפשר רק בדו-שיח בין בני האדם וכדברי הנצי"ב: "בא ללמד שגם יעקב9

נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה

להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו

הוא.10" (העמק דבר בראשית לג, 4).

1.    נוסח זה הוא כנראה הקדום ביותר ומקורו במדרש

המופיע לראשונה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד לה. ובבראשית רבה סח ד"ה

ויפגע במקום: "אמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך", ובתנחומא בראשית ט'

"א"ר יהושע דסכנין "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו

אירע לבניו". ועיינו ברמב"ן לבראשית יב' 6 וכו 29.

2.    ספרי במדבר סט. ראו מאמרו של יופ מאיירס

"בידוע שעשיו שונא ליעקב, האמנם?" בתוך: "דרישת שלום" עמ' 207

ובמאמרים מעוררי המחשבה ומאירי העיניים הרבים והיפים לאורך השנים ב"שבת

שלום" לפרשת וישלח. וראו גם מאמרו של אביעד הכהן "האם עשיו שונא

ליעקב?" ב"מימד 12" 1998, על התכתובת המרתקת שבין נחמה ליבוביץ

וש.ה. ברגמן משנת 1958.

3.    עיינו לוי גינזבורג אגדות היהודים חלק ו' עמ'

192 הערה 19 (מהדורת מכון שכטר).

4.    אנציקלופדיה מקראית ג' עמ' 721.

5.    ההדגשה שלי ר.פ.

6.    "אומנות הסיפור במקרא" עמ' 56 ואילך.

7.    אין זה מקרה שאנו קוראים פסוקים אלו בהפטרת

תפילת השחרית של תשעה באב יום זכרון החורבן.

8.    "דרכו של מקרא" עמ' 291. ולא לחינם

נאמר בסיפור יוסף "ולא יכלו דברו לשלום" שאי הדיבור הוא המחסום לשלום

ולהיפך.

9.    לאחר שראה את עשו רץ אליו מתוך

אהבה.

וראו רש"ר הירש על פסוק זה וגם בשירה היפה של יהודית כפרי "עשו"

"מקץ שנים ואהבה רבה/ אני רואה אותו/ יוצא לקראת אחיו. יש לי רב, אחי, הוא

אומר/ובוכה/ וכל העולם/ בוכה איתו."(מתוך "לנצח אנגנך" עמ'

137)

10. בלשון זו בדיוק מסתיים גם סיפור שנאת האחים ליוסף

"אני יוסף אחיכם" (בראשית מה 4) ועימו נפרץ סופית מעגל "שנאת האחים"

של ספר בראשית.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

 

 

על תבונתו ורגישותו של עשו

מלת "ויבכו" היא

עד נאמן לכך, שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק

ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים כאלה חזקה שהן יוצאות מעומק הלב; הנשיקה

הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק צייד

פרוע, כי איך יכול היה להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית?! החרב לבדה,

הכוח הגשמי גרידא לא יכשירו את האדם לכך.

(רש"ר הירש – בראשית לג 4)

 

'וגם

הולך לקראתך': כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו

בדרך. ואולי כן היתה באמת כוונת עשו, ואולי ג"כ הבינו מתשובת עשו שלא היה

בלבו רעה ושנאה על אחיו, ואולי ג"כ סיפרו ליעקב את כל הדברים אשר דיבר אליהם

דברי שלום ואחוה . אמנם יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת' איש,

והכתוב לא רצה להאריך בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטח בהם

יעקב. ונראה (כדעת תלמידי מוהר"ר אברהם חי מיינטשער ) כי עשו לא אמר למלאכים

שהוא רוצה לילך לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו

מאנשיו, ועשו לא ידע שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא

לקראתו, ושהעדרים היו שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים

אותו ; עיין למטה פסוק י"ז. ומילת 'וגם' כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה

פירות כי הנה הוא בא לקראתך.

(שד"ל בראשית

לב, 7)

 

'וישקהו' – הדרש על נקודות

וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו, והעד

ויבכו, כאשר עשה יוסף עם אחיו.

(אבן עזרא בראשית לג 4)

 

 

"ותקע כף ירך

יעקב בהאבקו עמו" – עת מלחמה ועת שלום

"בהאבקו עמו" – הוא מיותר, וכבר דרשו חז"ל על זה בחולין (צ"א, ע"א). אכן לפי הפשט

הפירוש 'בהאבק יעקב עמו', שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה למשוך את

ידו ממנו, וחזר יעקב ונאבק את המלאך, ומשום הכי (משום כך) נענש ותקע כף ירכו, וזה

היה בשביל שמידתו של יעקב היה אהבת השלום במידה גדושה, כמו שכתבנו לעיל על כן כאן

שהיה לו לנוח גם כן, בהימשך המלאך ממנו ועבר על מידתו, משום כך נענש בירכו,

הוא מקום הילוך, וזהו מנהג של אדם – וזהו כלל גדול כשאדם רגיל במידה טובה נעשה

עליו כנדר ואחר כך כשעובר עליו הרי זה נענש – ועוד יש לומר שבא ללמדנו לדורות

ומעשה אבות אות לבנים בזה, כאשר יבואר (לב, לב).

(העמק דבר לב, כו)

 

…ובא ללמדנו איך לתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר, וכאשר יסור הפחד

ראוי להניח את הרודך לילך לדרכו, ובא האות על זה.

(העמק דבר לב, לב)

 

 

"שמעון ולוי

אחים"

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע

מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס? ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו

לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו

המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם?

והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר,

ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את

בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו

כל אנשי העיר

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו

להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין

הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי

הביאוהו בסכנה שנאמר 'כרתם אותי להבאישני' ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו

להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי

ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר 'לי חמס מכרותיהם'

(להלן מט ה).

(רמב"ן בראשית לד , יג)

 

…ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה', שעשה נביא חמס

ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" התנצלות על שלא היה בסודם בענותם במרמה,

ובקהלם לא נתייחד, כשבאו אל העיר והרגום.

(רמב"ן בראשית מט, ו)

 

…יש להקשות גם על הקב"ה, הן יתכן שיבוא מי שיבוא ויטען: הן התורה עצמה

מצדיקה את מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה?

"ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו ארחי בני יעקב"

האין בנס זה שקרה להם ראיה מוכיחה כי רצה ה' מעשיהם? התורה חוזרת ומדגישה שאין

הנס, האות – הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם…גם רואים אנו יום יום ובמשך

כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה – ואין מזה כל ראיה… כי – כמאמר חכם בן

דורנו – אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם

"הצלחה".

(נחמה ליבוביץ : עיונים בספר בראשית עמ' 267-268)

 

 

מהנעשה בתנועה

בחול

המועד סוכות התקיימו מפגשים, שיחות, הרצאות ושיעורים במסגרת "סוכת שלום"

ברחבי הארץ. הוקם מחדש צוות תגובות לענייני השעה בראשות פרופ' צבי מזא"ה

ובמרחב

הוירטואלי: : ניתן

לפנות אלינו למייל mailto:ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק:

 http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר:

twitter:@ozveshalom

 

קול קורא

בימים אלה החלטנו

לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו

מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו מאמינים כי

חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי

תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה

דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום

ורדפהו".

צאו מהבדידות

ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה

שקדיאל, 0523911181, moshelea@netvision.net.il

 

אנחנו זקוקים

לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה

והפצה.

המחאות לפקודת

עוז ושלום ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 9339806

התרומות מוכרות

לצורך פטור ממס

להפצת המהדורה

המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

0523920206 – ozveshalomns@gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים

פיין

לתגובות ולתיאום

דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום

נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il