וישלח תשע"ה (גליון מספר 879)




פרשת וישלח

גליון מס' 879 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיִּוָּתֵר

יַעֲקֹב לְבַדּוֹ

 וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ

עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

(בראשית לב, כה)

 

 

 

ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא).

(רש"י שם, שם)

 

קנאות קטלנית

אפרים חמיאל

לאחר שהתאושש המשיך יעקב בדרכו

מערבה לכנען, הגיע ללא פגע – כהבטחת ה' – לשכם, וקנה שם אדמה מבני חמור, שהיה נשיא

אזור העיר שכם. 'שכם' היה גם שם בנו של חמור, הנער הממלא תפקיד נכבד בפרשתנו. יעקב,

כמנהג אבותיו הקים אוהל ובנה מזבח, שאת שמו קרא "אל אלהי ישראל" (ל"ג כ').1 דינה הצעירה

והסקרנית יצאה העירה להכיר את בנות המקום, ואז ראה אותה שכם בן חמור, חשק בה, פיתה

אותה לבוא לביתו ושם אנס אותה בכח. הוא התאהב בה וניסה לפתותה בדברי חנופה להינשא

לו, ביקש כביכול את סליחתה ודרש מאביו, נשיא שכם, שיקנה אותה מאביה, בעודו מחזיק

אותה בשבי.2 יעקב שמע על המקרה ובחר להחריש עד שוב בניו מן השדה, שם

רעו את הצאן. מישהו חש להודיע לאחים על האירוע הנורא והם מיהרו לשוב הביתה. חמור

(שהבחין בחולשת יעקב), במקום להעניש את בנו הפושע, פנה אל בני יעקב בדברי חלקות

והציע להם בתמורה לדינה שיתוף פעולה מסחרי, היתר לרכישת קרקעות, קשרי חיתון עם

המקומיים ומוהר ככל שידרשו.

התורה רוצה ללמדנו כאן מתי ובאיזו

מידה יש לפרוץ את גבול ההבלגה ולבחור בשימוש בכוח הפיזי. עד עתה למדו יעקב ובניו,

שעמדו מול לבן ומול עשו, כי אפשר לנצח בכוח הרוח, אולם עתה למדו הבנים, שדרכו של

אביהם אינה ראויה תמיד, וכי יש מצבים שבהם שומה עליהם לשלוף את החרב. שכם וחמור

רמסו ברגל גסה את כל הערכים האנושיים והמוסריים, וכבוד האדם הושפל בידם רק משום

שדינה, כאישה וכבת למשפחה זרה, נחשבה בעיניהם נחותה, ניתנת לניצול. לאחֶיה הייתה

הזכות המלאה להרוג את הפושעים האנסים ואת מקורביהם משתפי הפעולה, שהשחיתות המוסרית

הביאה אותם לשפל המדרגה.3 יעקב, לעומת זאת, התנהל בחשש כפי שנהג בעבר

מול עשו ולבן. הוא החריש בחוסר-אונים, לא מילא את תפקידו כאב לבִתו, כשם שלא מילא

כראוי את תפקידו כבעל של אִמהּ, לאה. הוא לא נטל חלק בתוכניות לקום נגד האנס

ומשתפי הפעולה איתו. בני יעקב הערימו על שכם ועל אנשיו: בטענה, שמי שלא נימול לא

יוכל להתחתן עם משפחתם, הביאו לידי כך שכל זכרי שכם נימולו. הדעת נותנת, כי האחים

קיוו שאנשי שכם יסרבו לתנאי הזה וכך יוכלו לקבל את דינה ללא אלימות, אך תקוותם

נכזבה. רצונו של שכם לשאת את דינה גבר עליהם. התכנית החלופית של בני יעקב הייתה

לנצל את היום השלישי למילה, להיכנס לשכם, להעניש את הפושעים ולחלץ את דינה. לא כך

חשבו שמעון ולוי (בני לאה, אחֶיה של דינה משני הוריהם). בחמת זעמם על הפגיעה בכבוד

משפחתם ובקנאות לכבוד אחותם, חצו שמעון ולוי את הגבולות, אותם התורה מבקשת ללמדנו.

השניים עברו כסופה בעיר שכם, אשר גבריה נפלו בפח, שאחי דינה טמנו להם: אנשי העיר

מלו עצמם כדי להיכנס בברית המפוקפקת עם משפחת יעקב, אשר על-כן לא היה בכוחם להילחם

על נפשם. שמעון ולוי הרגו את כל הזכרים בעיר ושחררו את דינה מבית שכם.

אנשי שכם הסכימו למול את עצמם,

כהצעת בני יעקב, מפני שהשתכנעו כי חתונת שכם עם בת משפחת יעקב תהיה כדאית ותישא

רווחים לכולם (פסוק כ"ג). (בה בעת, חמור ובנו

הציעו לבני יעקב את הרווחים האפשריים מהקשר בין שתי המשפחות.)4 חמדנותם

של אנשי שכם ושיתוף הפעולה שלהם עם האנס החוטף – שיטת פעולה שנקטו שונאי ישראל בכל

הדורות – מצדיקה את ביזת העיר ואת שבי הנשים והטף שביצעו כל האחים, אך אינה מצדיקה

בשום אופן עונש מוות קולקטיבי כלפי אלו שלא היו מעורבים ישירות בפשע. שמעון ולוי

פעלו בקנאות קיצונית, לקחו לידיהם ללא סמכות את תפקידי התובע, השופט והתליין,

בניגוד לכל מנהג מוסרי מחייב. שאר האחים לא הצטרפו אליהם במעשה ההרג.

יעקב, שחשש מעימותים, כהרגלו, כעס

על השניים וגער בהם על שסיכנו במעשיהם את המחנה, החשוף עתה למעשי נקמה. דבריו

מקוממים. היה עליו להגיב בזקיפות קומה גם כלפי החטא של אנשי שכם וגם כלפי העונש

המופרז, ששמעון ולוי השיתו בעדו. לחולשה זו של יעקב יש היבט נוסף. ליעקב היה ברור,

כי מי שרוצה שכל האנושות תתברך בו, אינו יכול להפגין קנאות חסרת גבולות, המטילה

עונש קולקטיבי – ועונש מוות! – על צדיקים (זכאים) ועל רשעים כאחד. אין זו דרכו של

המוסר האלוהי. אך יעקב לא אמר זאת באותה שעה והוא שתק למשמע תשובתם, שהייתה בה

ביקורת על תגובתו: "הכזונה יעשה את אחותנו?" (ל"ד ל"א). מודע לחולשתו, הוא ספג את הפגיעה

האישית, הבליג גם על מעשה הקנאות החמור מבחינה מוסרית והשהה את תגובתו לעניין זה.

בינתיים עסק בהישרדות. אולם פועלם של שמעון ולוי לא נשכח ולא נסלח, כי הוא בנפשה

של האומה העתידה לקום. בבוא שעתו של יעקב להיפרד מבניו, לברכם לפני מותו ולגלות

באוזניהם את העתיד הצפוי להם (מ"ט א'), מצא לנכון להיפרע משני הבנים הסוררים ולהעמידם על מקומם. מתוך דאגה לשלום

האומה העתידה וכדי לסכל את השפעותיה של הקנאות חמומת-המוח, הוא הורה על פיזור

השבטים שייצאו מהם ועל הפצתם בין שאר השבטים (מ"ט ה'). על-כן, שני השבטים לא קיבלו נחלות בעת חלוקת הארץ

לבני ישראל: שמעון נבלע בתוך יהודה ולוי פוזר בין השבטים בכל הארץ. כך נועדה

הקנאות לחיזוק העם כולו, ובהעדר ריכוז של קנאים תימנע פריצת הגבולות.5

כשם שעשו עשוי להתגלות גם

באנושיות שבו ולהניח את חרבו (שהיא האמצעי לקיומו, כדברי יצחק לעשו: "על חרבך

תחיה" – כ"ז מ'), כך עשוי יעקב, מול שיאי השחיתות, להיות ישראל, לשלוף

את חרבו ולעמוד על זכותו נגד הרשע. גבולות הקנאות הם דקים ושבירים. רק מנהיגות

חכמה וזהירה תדע לנווט בבטחה בין קנאות פסולה לקנאות ראויה, בין התרפסות לתושייה

דיפלומטית, בין עמידה ראויה על זכויות לגיטימיות ובין מרד חסר-סייגים, בין ענישה

קולקטיבית לעמידה מוסרית נחושה, בין מנטאליות של גלות למנטאליות של גאולה. העם,

שיצא מיעקב-ישראל, היה ויהיה חייב לנווט את עצמו בין הדיפלומטיה של יעקב –

"האמנות של האפשרי" – לבין זקיפות-הקומה הלוחמת וּתְאֵבת החירות של

ישראל. במהלך הדורות התמידה בישראל המחלוקת בין השכלתנים המתונים לבין הרומנטיקנים

והמיסטיקנים לוחמי החֵרות בדבר האמצעים, שניתן ושראוי לנקוט כדי לקדם את ענייניו

של העם ואת ערכיו. שתי הישויות – יעקב וישראל – התרוצצו ומתרוצצים בקרב העם.

ההחלטות נמסרו בידי ההנהגה שבכל דור, וזו לא הצליחה תמיד בהתנהלותה וממשיכה להבחן

כל הזמן. בתחילת דרכו של העם מסר יעקב את ההנהגה ליהודה (מ"ט ח'-י') ואכן היו

לו כל הסיבות טובות לכך, אותן נוכל לראות בפרשיות הבאות.

1. ראו פירושו המענין של

י' קנוהל, מאין באנו, 2008, עמ' 72-69.

2. הפרשנות

הפוסט-מודרנית מציעה גם קריאה פמיניסטית של מעשה דינה, שהכתוב שותק ולא מספר לנו

דבר על נקודת מבטה, כמקובל בכתבים קדומים לגבי נשים. פרשנות זו מציעה, כי סופו של

המעשה ברצון, וגם דינה, שחוותה שנים רבות את חסכי האהבה של אִימה, התאהבה בשכם ולא

רצתה כלל לחזור לאוהל לאה.

3. רמב"ם הלכות

מלכים ט יד (כחיוב מצוות בני נח לקיום מערכת משפט מוסרית), רד"ק ל"ד

כ"ז, רמב"ן ל"ד י"ג (כחובה שכלית לקיים חוקים בין אדם לחברו

ולמנוע אונס וחטיפת נפש). לפי הרמב"ם, כל אנשי שכם היו בני מוות ולפי הרמב"ן

– רק האנס החוטף ושותפיו הקרובים.

4. נ' ליבוביץ, עיונים

בספר בראשית, עמ' 267-265. על ההבחנה בין כוונות האחים לבין כוונות שמעון ולוי ראו

רמב"ן ושד"ל ל"ד י"ג.

5. הפרשנות של מעשה שכם

היא על פי רמב"ן, שד"ל ורש"ר הירש פרק ל"ד בעיקר

כ"ה-ל"ד. על הקנאות ראו העמק דבר על אתר ואת הדיון בתחילת פרשת פנחס.

מתוך ספרו של ד"ר אפי חמיאל, 'לדעת תורה' על החומש שיצא לאור לאחרונה

בהפקה של מנדלי ספרים ברשת.

 

 

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" : אין מנצחים במלחמה

'ויירא יעקב מאד

ויצר לו': אמר ר' יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג. אמר אם הוא מתגבר עלי, הורגני ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו הדא הוא (זהו פירוש הביטוי הכפול) 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג.

 (בראשית רבה פרשה עו)

 

 

אחיך או עֵשָֹו? איך מפרשים את כוונות הזולת במצבים

עמומים?

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר:בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ

אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּו.

 (בראשית לב, ז)

 

'באנו אל אחיך אל עשו'שהיית

אומר אחי הוא, אבל הוא

נוהג עמך כעֵשָֹו הרשע, עודנו בשנאתו.

 (רש"י שם, שם)

 

'באנו אל אחיך אל עשו'ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח

בביאתך ובאהבתו אותך, הולך

לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן גם 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'.

(רשב"ם שם, שם)

 

'וגם הולך לקראתך'להקביל פניך מרוב שמחה. 'וארבע מאות איש עמו'לחלוק לך כבוד.

(חזקוני שם, שם)

 

 

מעשה דינה: זווית מוסרית

'עכרתם אותי': לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה

כאדם שעוכר היין בשמריו, כן עכרתם אותי ביושב

הארץ, להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו

לאנשי שלומם.

(רבינו בחיי בראשית לד , ל)

 

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה

הזה לשפוך דם נקי, והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה

זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה

ואבות נזיקין וחובל בחבירו… ומכלל המצווה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר

כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם… ומה יבקש בהן הרב חיוב?! וכי אנשי שכם וכל שבעה

עממין לא

עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו?… אלא שאין הדבר מסור

ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

(רמב"ן בראשית לד, יג)

 

"שני

בני יעקב שמעון ולוי": תיבת שני מיותר… ובא ללמדנו דאף על גב

שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל

מקום היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת

אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא

בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון היא אש שלהבת יה, ומכל מקום מאש כזה גם

כן יש להיזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו

פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה, כאשר יבואר

בפרשת ויחי.

 (העמק דבר

לנצי"ב מוולוז'ין בראשית ל"ד, כ"ה)

 

 

פחדנות או

רדיפת שלום?

וַיֹּאמֶר

יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי

בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר

וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

(בראשית לד, ל)

 

'לְהַבְאִישֵׁנִי' – להבאיש

את ריחי, והטעם: לסבב שישנאו אותי וימאסו בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש. ולא אמר

זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אחר כך 'ונאספו עלי והכוני', ולכן בא האתנח במלת

'ובפריזי' כי הם שני עניינים, הא' צר לו מאד להיות שנוא בעיני העמים, הגם כי אינו

צריך להם ואף אם לא יבואו עליו למלחמה, כי היה בטבעו רודף שלום וחפץ להיות אהוב

בעיני כל העמים, כדי שילמדו ממנו דרכי היושר והצדק, ולזה אמר 'להבאישני', והב' היה

ירא גם כן פן יאספו עליו והכו אותו בהיותו מתי מעט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם,ש ם)

 

וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת

לוֹטָן תִּמְנָע.

(בראשית פרק לו,

כב)

 

'ואחות

לוטן תמנע' מאי היא? –

תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית ל"ו) 'אלוף

לוטן אלוף תמנע'. וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא (כתר) היא.

בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר),

באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה.

הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו.

אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה

אחרת.

נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער

את ישראל).

מאי טעמא ? דלא איבעי להו לרחקה (מפני שלא היו צריכים

להרחיק אותה).

 (בבלי סנהדרין צט ע"ב)

 

 

גיליון זה של שבת שלום מוקדש מתוך הוקרה

למאבקו של ארגון עצו"מ למניעת סחר בנשים בישראל