וישלח תשע"ד (גליון מספר 825)




פרשת וישלח

גליון מס' 825 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַתֵּצֵא

דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב

לִרְאוֹת

בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

(בראשית

לד, א)

 

 

ותצא דינה בת לאה.

נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן 'וענתה בי צדקתי ביום מחר' (בראשית ל, לג). והשני על שמנע דינה מעשו אחיו, כי

שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בבראשית רבה (עג, ט) אמר לו הקב"ה 'אל תתהלל ביום מחר' (משלי כז, א), אתה אמרת 'וענתה בי צדקתי וגו",

מחר בתך יוצאה ומתענה:

ועוד שם (עו, ט) 'ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד

עשר ילדיו' – ודינה היכן היתה? מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו

הקב"ה: לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהיתר תנשא באיסור, מחר

בתך יוצאה ומתענה.

ועוד שם (עט, ח) 'ויקרא לו אל וגו", אמר לו: אתה אלוה

בעליונים ואני אלוה בתחתונים, אמר לו הקב"ה אפילו חזן בית הכנסת אינו נוטל

שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך, מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא, עד כאן.

נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב"ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל

שררה לעצמו.

(רבנו

בחיי שם, שם)

 

 

"כשהיו

אביה ואחיה יושבין בבית המדרש" – על אונס דינה

יעל לוין

במקורות שונים

בספרות חז"ל מובאות הנמקות המבקשות לעמוד על הגורם או על הגורמים שהובילו

לאונס דינה, בהעדר אזכור מפורש במקרא עצמו. וכך בעלי אגדה העלו סיבות אפשריות

שונות, מהן שאינן עולות בקנה אחד אלו עם אלו, או עם פשט המקראות.

ישנם מקורות הזוקפים

את שורש התקלה בלאה אמנו, כגון המדרשים המטעימים כי כשם שלאה הייתה יצאנית כך נקטה

בתה אחריה התנהגות פסולה זו. רעיון זה נלמד במעין גזרה שווה בין המילים "וַתֵּצֵא

לֵאָה" (בראשית ל, טז) לבין הנאמר על אודות דינה "וַתֵּצֵא דִינָה

בַּת לֵאָה" (שם לד, א). יש הזוקפים את הקלקלה ליעקב אבינו, ויש גם

שהסיבה לאונס מוטלת על דינה עצמה. נקודת המוצא של המקורות המשייכים את האחריות

לאונס על יעקב היא שבחברה פטריארכלית – האב הוא האחראי לשלום צאצאיו ומופקד על

חינוכם, עניין המוצא לו סימוכין בפתח פרשת האונס שם נאמר "אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב"

(בראשית

שם) (ראו בהרחבה "תורה שלמה" על אתר).

חלק מהמקורות

המדרשיים בעניין אונס דינה מעניקים טעמים שהם בעלי אופי אנכרוניסטי, המעלים נקודות

תורפה שהיו מנת חלקם של בני דורם של הדרשנים. מכיוון שהטעמים הללו הם במידה ידועה

סובייקטיביים ותלויי זמן ומקום, קיים מקום לעיין בהם ולבוחנם מחדש, בין היתר על

רקע המציאות בת-זמננו. מקורות ספרות חז"ל בנושא אונס דינה ראויים לבחינה

נוספת גם לאור ההתעניינות המחודשת בימינו בפרשות האונס המקראיות.

את עיקר דברינו

נייחד לעיון בדרשה בקובץ המדרשי אבות דרבי נתן, דרשה המציינת כי בזמן האונס היו

יעקב אבינו ובניו שרויים בבית המדרש ועסוקים בלימוד התורה. הדרשה מוסבת על הצלע

השנייה של הפסוק בקהלת (י, ח): "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ

גָּדֵר יִשְּׁכֶנוּ נָחָשׁ".

וכך נאמר באבות דרבי נתן:

ד"א "חופר

גומץ בו יפול" וגו' זו דינה בת לאה שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית

המדרש ויצאה לראות בבנות הארץ, שנאמר "ותצא דינה בת לאה" (בראשית לד, א) מי הוא נחש שנשכה זה שכם בן חמור (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק ג, עמ' 14).

קיימת

מקבילה לקטע זה בקהלת רבה, ומצויים בה שינויים בעלי משמעות בהשוואה לאבות דרבי

נתן. וכך נאמר:

"ופורץ גדר ישכנו נחש" זו דינה,

כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש יצאה לראות בבנות הארץ, גרמה לעצמה שיבא עליה

שכם בן חמור החוי שנקרא נחש ונשך אותה (קהלת רבה, י, ח,

כו ע"ד).

הדרשה באבות דרבי נתן מציינת את עובדת הימצאותם של יעקב ובניו בבית המדרש,

ובה בעת יצאה דינה לראות בבנות הארץ. בחלקה השני של הדרשה בקהלת רבה ביקורת מופנית

כלפי דינה על שיצאה לכאורה שלא כדין והביאה עליה את הקלקלה. נימה זו נעדרת מהמקור

באבות דרבי נתן, שאין בו כל הטחת הַאֲשָׁמָה מעין זו.

על פי הנזכר במקרא שמע יעקב ראשונה את הבשורה הַמָּרָה שלפיה דינה נטמאה,

ובאותה עת רָעוּ בניו "אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם"

(בראשית לד, ה). מפשט הכתוב עולה אפוא

כי יעקב ובניו לא שהו יחדיו במקום אחד בעת התרחשות מעשה האונס, בניגוד למצטייר

מהדרשה.

הדרשות באבות דרבי נתן ובקהלת רבה מפרשות את התיבה "שדה" בהוראה

של בית המדרש. באורח דומה אפשר לציין כי בבבלי סנהדרין (קב

ע"א) מוסב הכתוב "וְהוּא

מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה" (מלכים א יא, כט), על אחיה השילוני וירבעם

בן נבט שעסקו יחדיו בדברי תורה.

בדברינו

הבאים נבקש להעמיד קריאה חדשנית של הדרשה באבות דרבי נתן, קריאה שאף היא בגדר

דרשנות, כדרכם של דרשנים המבקשים לתלות רעיונות אקטואליים בַּמְּקוֹרוֹת. פרשנותנו

משקיפה על מוטיב שְׁהִיַּת יעקב ובניו בבית המדרש כַּמּוֹטִיב הראשי והעיקרי.

כאמור, נודע הפרש בין הקטע באבות דרבי נתן, שאין בו הפניית אצבע מאשימה כלפי דינה,

ובין הרושם המתקבל מנוסח הדרשה בקהלת רבה, שאינו מנער את האחריות מעליה. קריאתנו

בדרשה באבות דרבי נתן מטעימה כי יעקב או בניו לא ביקשו ליטול עמהם את דינה לבית

המדרש, לא הציעו לה להתלוות אליהם, ולא הטעימוה מִטַּעֲמָהּ של תורה. שערי בית

המדרש לא היו פתוחים בפניה, ואתר זה היה מחוץ לטריטוריה שלה.

הדרשה באבות

דרבי נתן אינה מתייחסת ישירות להיבטים פנימיים הקשורים במעשה האונס גופו. משתמע

ממנה לכאורה כי אפשר היה למנוע את האונס, לו רק יעקב היה נדרש לעולמה הרוחני של

דינה, בה במידה שנתן את דעתו לעולמם של בניו. לו הייתה דינה שוהה בבית המדרש עם

אחיה, לו היו פותחים בעבורה את שעריו ומזמינים אותה להיכנס פנימה, היו אור התורה

והשכינה שורים עליה, והאונס היה נמנע. אף היא הייתה יושבת ודורשת עם אביה ועם

אחיה. או-אז, אש התורה הייתה מלהטת אף סביבותיה, והיא לא הייתה נופלת קרבן לתבערת

יצרו של שכם. אותה מידת סקרנות שהייתה נטועה ואחוזה בה, אשר הֵבִיאתהּ לצאת מהאוהל

– ובעקבות זאת להתהלך באפס מעשה, הייתה יכולה להיות מנותבת לאפיק החיובי של חידוש

חידושים בבית המדרש.

יתירה מזו, למרבה האירוניה זו היא דינה אשר מעצם בריאתה ומהותה

נוצרה זכר ונהפכה לנקבה. או-אז, מקומה בבית המדרש לצד אחיה היה מובטח, ולא היה

נפקד, והייתה אף היא מרימה את קולה בשקלא וטריא, לצד אביה ואחיה.

למצער, לו הייתה חוצה את סף בית המדרש, ועוברת את מפתנו,

הייתה סופגת את אווירת הוד קדושת המקום, ומצד עצמה לא הייתה יוצאת לרעות בשדות

זרים, לראות בבנות הארץ. לו רק הייתה שוהה בתחום בית המדרש שעה שלמדו בו, והייתה

שומעת את קול התורה, כבמעמד הַקְהֵל, אפילו בלא ליטול חלק פעיל בלימוד, הייתה

מתבשמת מיופי התורה ומניחוחה. לא הייתה אז היא גופהּ חֲפֵצָה לצאת ולשוטט ולראות

בבנות הארץ.

אותה שעה טרם עמדה היא עצמה על דעתה ועל זכותה, שאף היא רשאית

להיכנס פנימה לתוככי בית המדרש ושראויה היא לכך. אפילו לא לצורכי תלמוד תורה, לו

רק כדי להיוועץ בחכמים, כפי שעשתה זקנתה רבקה לפניה שהלכה לדרוש את ה', לבית מדרשו

של שם.

בה בשעה שֶׁהִדִּירוּהָ

לדינה מבית המדרש, לא הציעו לה ולא העמידו בפניה כל חלופה ואלטרנטיבה, כשהם

מותירים אותה בשממה רוחנית, ולבה חלל בקרבה. היא מֵעַצְמָהּ, בתור צעירה, לא ידעה

למלא את הווייתה בתוכן ובתכלית, ובהיעדר מצברים רוחניים שיטעינו את נשמתה ושיאירו

את דרכה, וּבְעוֹד האין והריק מציפים אותה – יצאה החוצה באי-מעש והכשילוה.

הבטלה הֱבִיאוּהָ לידי שעמום, והשעמום הביא עליה, אמנם

על-כורחה ושלא-בטובתה, את מעשה הזימה שנעשה בגופה. לו הייתה שרויה בבית המדרש, לו

אביה היה מלמד את בתו תורה, כדעת בן עזאי האומר שחייב אדם ללמד את בתו תורה, היה

אותו הלימוד גודר אותה ושומר עליה, והייתה היא נמלטת ממעשה הַתִּפְלוּת, ולא הייתה

נחשפת לפיתוי שהביא רעה על בשרה. לו הייתה לנה אותה שעה בעומקה של תורה וספונה בין

כותלי בית המדרש, הייתה ניצלת מהחטא שנעשה בה, וְהַנֶּגַע לא היה קָרֵב באוהל

יעקב.

בעת שדינה נאנסה היו יעקב ובניו שקועים בעיצומו של לימוד

תורה. בעוד הם אפופים הילת קדושה והשכינה עומדת על גביהם, בה בשעה חולל גופה של

דינה. הארת התורה חפפה עליהם, והיא – עולמה חשך בעדה. קולם היה קול ששונה והמייתה

של תורה, וקולה – קול בכי וקול צעקה, קולות שלא חלף אלא זמן מועט וְהֵדֵיהֶם הגיעו

לאוזניהם.

הדרשה באבות דרבי

נתן פועלת להעצים את הטרגדיה הכרוכה בעצם מעשה האונס גם מכיוון נוסף. מצווה מגינה

לפי שעה, ותורה מגינה לעולם (סוטה כא ע"ב). יעקב ובניו עסקו

באותה שעה במצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, מדובקים בתורה ובשכינה, אולם

לימוד זה לא היה בכוחו להגן על בתו של יעקב. אפילו זכויותיהן של שרה ורבקה שניטלו

לבית פרעה ואבימלך ויצאו בָּרוֹת וטהורות, לא עמדו לה לדינה ביום עֶבְרָה, בבוא

עליה, פשוטו כמשמעו, צר ואויב.

בנערותה הייתה לאה

אמנו יושבת על פרשת דרכים ובוכה שלא תיפול בגורלו של עשו. תפילתה עלתה לפני המקום,

נשמעה והתקבלה, המנהג שהבכורה נישאת לבכור לא נשמר ולא כובד, והיא באה בקשרי

כלולות עם יעקב. לאה בכתה בלא הרף והפוגה – וסופה שֶׁבִּתָּהּ בכתה. בכייתה של האם

הייתה סימן לבתה אחריה; אולם לזו שיחק המזל ולזו לא שיחק, ונשמתה של דינה כבתה

בנעוריה בית אביה. לדעה אחת נישאה דינה לשמעון בן יעקב, ויש הסוברים כי דינה אשת

איוב הייתה, ולפי תפיסה זו נראה שהמעשה הותיר בה את רישומו התמידי, ואף פגם

באמונתה התמימה.

דינה הייתה ראש

לנאנסות. לנאנסות רבות אחריה. צעקת כל אישה הנאנסת יש בה מעין צעקתה של דינה, כגון

לדוגמה תמר בת דוד, אשר פרשת אינוסה בידי אמנון מגלה דמיונות לאונס דינה. קול

זעקתה של דינה עודנו נשמע ומהדהד. עדיין מהלך הוא מסוף העולם ועד סופו, וצעקותיהן

של כלל הנאנסות נמהלות ונבללות יחדיו, והשכינה עודנה נאלצת כביכול לומר: "קַלַּנִי

מראשי, קַלַּנִי מזרועי" (משנת סנהדרין ו, ה), עד למימוש הנבואה

לעתיד לבוא: "וְלֹא יִשָׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה" (ישעיהו סה,

יט). וכן עד להתגשמות הנבואה: "וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם… וְקֹרָא

לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ" (שם נח, יב, מתוך הפטרת יום הכיפורים).

הדרת דינה מבית

המדרש המיטה עליה אסון אישי, ונתנה את אותותיה גם על מעגל הסובבים אותה. אונס דינה

יכול היה להימנע לו אביה ואחיה היו נוטלים אותה עמהם, ומכניסים אותה בשווה אל תוך

בית המדרש, לעולמה של תורה. לו הייתה דינה מכונסת באוהלה של תורה ושורה בו, פניה

של תולדות עמנו – שונות היו. אולם האפשרות הזו לא הייתה נתונה לה, והמציאות הזו לא

הועמדה בפניה.

ברמה הרעיונית מטעים

בפנינו המקור באבות דרבי נתן, שממנו עולה שיעקב לא נתן את דעתו לעולמה

הרוחני-תורני של בתו, כי אם לא מציעים לציבור הנשים עולם רוחני של לימוד תורה – קלקלות

עלולות לצמוח מכך. תיקון פגם אונס דינה יוכל להתקיים בשלמותו רק בזמן שתתחדש

המציאות של "גן עדן מקדם", בשעה שכלל הנשים יעברו את סף בית המדרש,

ומידת המלכות, כהוויה קולקטיבית, תתעלה ותשתווה למדרגת זעיר אנפין. רק אז יתוקן

במילואו הפגם שבו נפגמה השכינה בעקבות אונס דינה, ויופג צערה.

יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור

לפילוסופיה מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. החוברת "תפילות

לטבילה" פרי עטה, הכוללת מחזור של שתי תפילות חדשות שחיברה, בצירוף עיון

פרטני בנוסחי התפילות ובמקורות שעליהם הם מושתתים, עומדת לראות אור לקראת חנוכה.

 

 

"וישקהו" או "וישכהו"? האם אפשר להאמין לנשיקתו של

עשו?

"וירץ עשו לקראתו וישקהו": אל תהי קורא 'וישקהו' אלא 'וינשכהו'. ונעשה צוארו עמוד כמגדל השן צוארך

וקהו שיניו של אותו רשע, וכיון שראה שלא עלתה בידו תאותו, התחיל כועס וחורק בשיניו,

שנאמר: 'רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק לו)

 

"וישקהו" – נקוד. יכול שהיתה נשיקה של אהבה? רבי שמעון בן אלעזר

אומר: והלוא כל מעשיו של עשו בתחילה של שנאה היו? – חוץ מזו, שהיא של אהבה.

(אבות דרבי נתן נוסח ב')

 

מלת "ויבכו" היא עד נאמן לכך,

שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם

דמעות המתפרצות ברגעים כאלה חזקה שהן יוצאות מעומק הלב; הנשיקה הזאת והדמעות הללו

מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק צייד פרוע, כי איך יכול היה

להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושית?! החרב לבדה, הכוח הגשמי גרידא לא יכשירו את

האדם לכך.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

"ויבכו" – שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעוררה עליו לשעה זו

אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל

ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה

אוהב אמיתי לאנטונינוס – וכן הרבה.

("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין)

 

 

 

 

חברות וחברים

יקרים

 

סיימנו 16

מחזורים של "שבת שלום" והתחלנו מחזור חדש

אנו מביאים לכם

מדי שבוע, קוראים יקרים, מאמרים,

דברי תורה,

דרשות ופרשנויות

המבטאים,

מתוך מקורותינו והגותנו, מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל

אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית

התומכת בשלום ובדו-קיום מאפשרת לנו

לעמוד

בהוצאות הכרוכות בהפקת הגיליון ובהפצתו

אנו שמחים

בשותפותכם הערכית, בתמיכתם הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות

המסייעות

להמשך קיום

מפעלנו המשותף.

 

בשנים

האחרונות, חלה ירידה משמעותית

בשערי

החליפין של היורו ושל הדולר

והדבר משפיע

על תקציבנו

לכן, כדי

שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת

"שבת שלום"

בארץ

ובעולם, ללא פרסומת מסחרית

אנו זקוקים

לכם יותר ויותר

כשותפים

נאמנים

 

את תרומתכם

הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה

לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי

מרים פיין)

רחוב

דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים

9339806

לפרטים

נוספים, ניתן לפנות למרים פיין

בטל.

0523920206

או

בדוא"ל:ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה

לשנה של צדק ושלום

מערכת

"שבת שלום"             "עוז ושלום-נתיבות שלום