וישלח תשע"ג (גליון מספר 776)




פרשת וישלח

גליון מס' 776 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ

לִבְנֵי ישְׂרָאֵל.

(בראשית ל"ו , ל"א )

 

לפני מלך מלך. קודם שימלוך משה עליהם במצות האל ית' כאמרו ויצום

אל בני ישראל על דרך וצוך לנגיד.

(ספורנו בראשית שם, שם)

 

לפני מלך מלך – גורלו של עשו מתפתח על פי החוק הטבעי של הסיבתיות, על פי חוק

"החרב". בעוד זרעו של יעקב מתענה בעבדות מצרים, בטרם קם לו המהיג הראשון במשה, כבר שגשגה אדום כמדינה, ובתי מלכות בראשה.

על ניגוד זה רומז גם יהושע (כד, ד): "ואתן לעשו

את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

ואלה המלכיםורשב"ם

וראב"ע ואחרים פירשו כי משה עצמו נקרא מלך, ככתוב 'ויהי

בישורון מלך' וזה עולה יפה לפי דעתי ששם מלך נגזר מן מוליך, ומשה היה מוליך

ומנהל את ישראל, אע"פ שפסוק ויהי בישורון מלך איננו לדעתי על משה. ויש שואלים

והלא מיעקב ועשו עד משה לא היו אלא ד' דורות, ואיך מלכו בתוך כך שמונה מלכים אחרי

מות עשו, ומי יודע כמה זמן אחרי מותו התחילו המלכים? לזאת אשיב ראשונה כי במקום

אחר אבאר בלא פיקפוק כי אי אפשר שלא עברו יותר מד'

דורות מיעקב עד משה, באופן כי בלא ספק ת' שנים שלמות ישבו אבותינו במצרים; והשנית

כי המלכים האלה לא היו אב ובנו, אלא כולם בני משפחה אחרת, ומי יודע כמה מלחמות היו

באדום וכמה מלכים מתו במלחמה ומלכו אחרים תחתיהם.

(שד"ל שם, שם)

 

 

פתרון

חידתו הוא פלאי

יצחק

מאיר

הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים

נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א',

כ"ו) מעורר מאז תמיהה גדולה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים

לשון יחיד הוא. מה הוא אומר? נַעֲשֶׂה, בְּצַלְמֵנוּ, כדְמוּתֵנוּ,

לשון רבים! על פי מבנה הלשון אֱלֹהִים צורתו

צורת רבים אבל מהותו נשארת מהות יחיד. "אַתָּה הָרְאֵתָ

לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"

(דברים ד', ל"ה). מי ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ",

אל מי הוא אומר "נַעֲשֶׂה"? עם מי הוא מבקש לעשות את האדם? האם "נַעֲשֶׂה"

אינו אלא לשון התייעצות מוקדמת כביכול שאינה מעידה על שותפים לבריאה עליה נאמר

מפורשות "ויִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ…"

(בראשית א',כ"ז), הוא לבדו, בורא אחד, בורא יחיד, ו"נַעֲשֶׂה"

לשון רבים, לצורך הוראת דרך ארץ ננקטה לומר שאפילו הנישא מכל אדם ראוי לו להיוועץ

עם בני פמליא שלו ולו רק למראית עין? נאה, ללא כל ספק, אבל לא פשט, ואם לדרש אנו

ממתינים, אולי קרוב יותר לדרוש שאף על פי שהבורא הוא בורא יחיד, הוא משתף את

הנברא עצמו בתהליך הבשלת בריאתו. נַעֲשֶׂה אָדָם משמעו, אני ואתה, אני והאדם

שאני בורא נעשה אדם, לא אני ופמליא של מעלה, לא אני ומלאכי עליון, אני והאדם!

כיצד? בטרם בריאה, בתוך כדי בריאה, מיד אחר הבריאה?

אכן כיצד.

"וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים

מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל

הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם

נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב', י"ט). האלוהים

מביא את יצוריו חסרי השם וההגדרה אל האדם, ומבקש ממנו להשלים באורח אוטונומי את

הבריאה באמצעות מתן שמות. השם אינו רק מינוח לשם זיהוי. השם הוא גם הזהות עצמה, והנה

מסמיך האלוהים הבורא את האדם שותפו, להעניק ליציריו את שמם, או אם תרצה לומר, את

מהותם. "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ".

האדם, מאושר על כי בוראו סומך עליו להשלים את

הבריאה, יוצא מיד, כי אכן אין מזרזין אלא למזורז, לקרוא

"שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת

הַשָּׂדֶה" (שם, כ'). המלאכה האינטלקטואלית החד פעמית הזאת עולה

יפה עד שהוא פוגעת במכשול הנראה כבלתי עביר, "…וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר

כְּנֶגְדּוֹ" (שם)! למה? כי איך ייתן שם לאדם עליו נאמר,

"…בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר

וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", (בראשית א' , כ"ז)

והנה הוא מוצא רק אותו, ואותם איננו מוצא. איזה שם יש בעולם המבטא

זהות של יצור שמהותו היא אותו ואותם כאחד? "אדם"? רק

"אדם"! אין אחר. אבל לאותו-אותם אין שם. אותו זקוק לשם כְּנֶגְדּוֹ,

לא נֶגְדּוֹ, מולו, ואותם זקוק לשם כְּנֶגְדּוֹ, מולו. זאת המהות.

אבל איזה שם יש בעולם ליצור מול יצור שהוא יצור אחד?

יש תחושת עלבון באוויר, לא מנוסחת במילים אבל כבדת

נוכחות עד שהאלוהים עצמו כביכול אינו יכול להתעלם ממנה. מיד – "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה

עַל הָאָדָם…" (שם, פסוק כ"א). הוא לוקח אחת

מצלעותיו, ובונה ממנה את האישה בעלת הבינה היתרה, מביא אותה אל האדם שנשאר קפוא על

עומדו במסע מתן השמות, והוא, חצי האדם, נפעם כולו, אומר "…זֹאת הַפַּעַם

עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה

כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם כ"ג). הנה תם מסע

מתן השמות. כשאמר האדם לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה,

הוא נתן שם לאותו -אותם והשלים בכך, כשותפו של הבורא את ההוא ואת ההיא,

את האיש ואת האישה, את המול ההדדי, ומעתה אדם הוא ביטוי למהותו, והאישה

והאיש יחדיו, הם בריאה אחת ששמה כמהותה הוא אדם.

ברי שיש בידיעה המבוררת מה הוא השם ומי הוא הנושא

את השם עניין מיוחד. מול הסנה הבוער במדבר עומד איש בודד שהאלוהים התגלה לו והטיל

עליו שליחות על אנושית להוציא עם עבדים מן המעצמה המצרית ולהוליכם לעבוד אותו בארץ

המובטחת. משה רואה, משה שומע, משה מוכה בהלם ההתגלות. כאשר יבא אל מיליוני העבדים

ויבחר – אם אכן כך יבחר – לחלוק עימהם את החוויה המהפנטת אשר חווה, היאמינו לו? הילכו שבי אחרי חזיונו

? הם ישאלו מה מהותו של האל שהתגלה באש. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי

אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"

(שמות ג', י"ג). האלוהים משיב כי שמו הוא "אֶהְיֶה

אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה

שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר

דֹּר" (שם, י"ד-ט"ו). היותו של האלוהים בכל מקום ובכל זמן בכל

עבר ובכל עתיד, היא שמו או מהותו הנצחית.

בארבעים שנות הכיבוש הפלשתי המדכא, בימי שפוט

השופטים, לנה תקוות האדם המיואש בתפילה כי ילדיו יאירו יום אחד את ימיו. משפחת

מנוח לא זכתה. יום אחד באה אשת מנוח אל בעלה ובישרה לו נרעשת ונרגשת כי

"אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ

כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד

לִי.וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן…" (שופטים

י"ג, ו-ז). מנוח חושש כי רעייתו נפלה קורבן להזיה ומבקש כי

איש האלוהים יבוא שנית לבשרו. האלוהים נענה לו והנה האיש שפניו היו פני מלאך, היה

למלאך שפניו פני איש והוא אכן בא ומבשר לו ולרעייתו כי בן עתיד להיוולד להם, והוא

יהיה נזיר אציל בישראל.

מנוח, ספקן שנואש מן התקווה, מבקש לבחון אמינות

המבשר, לעמוד על מהות מעמדו ושואל, " מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ

וְכִבַּדְנוּךָ"? (שם י"ז),

לא מה שְׁמֶךָ, אלא מי שְׁמֶךָ, מה היא מהות שְׁמֶךָ, מהות איש או

מהות מלאך. המבשר, כמו כל מבשר, בוחר להישאר חידה. הוא איננו פרסונה. הוא איננו לא

מי ולא מה. הוא בשורה, והמענה שלו שאין בו נימה של תוכחה כלל הוא

" וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא

פֶלִאי" (שם י"ח). פֶלִאי משמעו

מופרש מעולם השמות, מעולם המהויות הידועות. לא כל מה שאדם רוצה לכבוש באמצעות מתן

שם הוא יכול לכבוש. לא טוב לחיות בעולם בו הכל מפורש.

צריך להניח גם מקום ל "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל".

הנביא הושע בפסוקים ד-ה שבפרק י"ב נותן ביטוי

לשתי הזהויות של אבינו יעקב "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה

אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ

וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ". הזהות האחת היא הזהות של האח שאינו משלים עם

נחיתותו אל מול אחיו בכורו. כבר ברחם אימו הוא אוחז כביכול בעקב אחיו ומבקש

להקדימו אות וסמל לבאות. את הבכורה ואת הברכה יקנה, האחת בנזיד עדשים, האחרת

בעורמה.

שמו "יעקב", זהותו, הוא משורש ע.ק.ב. זאת

מהותו, עד ש "וַיִּוָּתֵר

יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית

ל"ב,כ"ה). הוא אינו מתעמת עוד עם אחיו אלא עם עצמו ועם אלוהיו

בכוחות הנובעים מתוכו ולא מתוך היריבות המולדת, "…בְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים". הוא מאבד את זהות הפתלתול העקוב וקונה את

זהות המתמודד על יושרו מול האל. מהותו הופכת "ישְׂרָאֵל", ובלשון

המקרא "…לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים

וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב , כ"ט).

המהות של השם ישראל היא כפולה. מהות המאבק, מלשון

"שרה" אל עומת "איש תם" ונכנע, ומהות "ישר" אל עומת

"עקב". שינוי השם הוא שינוי הגורל. מעתה הוא גורל של מאבק. בעשיו. בשרו

של עשיו. בשרי עשיו בכל הדורות. בגזרות הסתר הפנים, ובלבד שכל המאבקים בכל דברי

הימים יהיו מאבקים בהם עומד האיש הנאבק במבחן היושר, האישי והלאומי, יִשְׂרָאֵל.

יעקב שואל את נפשו לדעת את מהותו של האיש-המלאך או של המלאך-האיש שבישר לו את

בשורת שינוי שמו. אך אי אפשר. יש מהויות שאינן ניתנות לפענוח. הן מהויות של לָמָּה

זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וחידת הקיום לעד, ופיתרון חידתו הוּא פֶלִאי…

יצחק

מאיר, שגריר ישראל בדימוס, הוא מחנך וסופר.

 

 

אחיך או עֵשָֹו? –

איך מפרשים את כוונות הזולת במצבים עמומים?

'באנו

אל אחיך אל עשו' – שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעֵשָֹו הרשע,

עודנו בשנאתו.

 (רש"י בראשית לב, ז)

 

'באנו אל אחיך אל עשו' – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת,

וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך.

זהו עיקר פשוטו. וכן גם 'הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו'.

(רשב"ם

שם, שם)

 

'וגם הולך לקראתך' – להקביל פניך מרוב שמחה.

'וארבע מאות איש עמו' – לחלוק לך כבוד.

(חזקוני שם, שם)

 

 

"ויירא

יעקב מאד ויצר לו" : אין מנצחים במלחמה

'ויירא יעקב מאד ויצר

לו': אמר ר' יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר

לו' שלא יהרג. אמר אם הוא מתגבר עלי, הורגני ואם אני מתגבר

עליו, אני הורגו הדא הוא (זהו פירוש הביטוי הכפול)

'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג.

(מדרש רבה בראשית פרשה עו)

 

 

על מצבה ומזבח כביטויים לקשר בין אלו-הים

לאדם

מצבה

שאינה עשויה בידי בני אדם, אלא שהיא אבן אחת במצבה הטבעי, מעשה ה', מתאימה

לשמש אבן זכרון לחסדי ה' אשר עשה עם בני אדם, לכן היתה "אהובה לאבות", כי מתפקידם היה בראש וראשונה

להכיר את בוראם ולהודיע שמו בעולם כמי שפועל פעולותיו בטבע ובהיסטוריה.

עדיין

לא ניתנה תורה ולא נדרש מאת האדם לתת כל חייו- חיי הפרט וחיי הכלל- להגשמת רצון

הבורא. לכן היה מקום גם למצבה– סמל מעשי ה' עם בני אדם, ועל ידה גם למזבח-

סמל הקרבת יישות האדם ומעשיו לרצון הבורא.

…ואולם

משניתנה תורה, לא רק נסוגה המצבה אחור, אלא נעלמה כליל, נכללה כולה במזבח

ואין רצונו שיהיו חיינו תוצאה מותנית ממאורעות חיינו הבאים עלינו, אלא שיהיו

חיינו, הטוב והרע, כל המוצאות אותנו, תולדה של מעשינו לפניו על פי מוצא פיו

ורצונו. לכן נאסרה המצבה ומשמעות המזבח: מעשי בני אדם אשר יגשימו את רצון ה'

שהתגלה בתורתו, יהפכו את הארץ להראל, והאש אשר תוקד

על המזבח היא אש דת המאירה על פני הארץ.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על התורה, בתרגום פרופ' נחמה

ליבוביץ ז"ל)

 

 

מי אחראי; דינה, לאה, יעקב או שכם בן חמור?

'ותצא

דינה בת לאה' – זה שאמר הכתוב 'כל כבודה בת מלך פנימה' (תהלים מ"ה). אמר רבי

יוסי: כשהאישה מצנעת את עצמה בתוך הבית, ראויה להינשא לכהן גדול ותעמיד כוהנים גדולים

שנאמר 'כל כבודה…'

(תנחומא

וישלח סימן ו)

 

'ותצא דינה בת לאה' – ולא בת יעקב היא? תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית

אף זו יוצאנית, ומנין? דכתיב

'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל').

(תנחומא

שם, שם)

 

'וענתה בי צדקתי ביום מחר', רבי יהודה בר סימון אמר:

כתיב (משלי כז) 'אל תתהלל ביום מחר',

אתה אמרת 'וענתה בי צדקתי ביום מחר', למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר (בראשית לד) 'ותצא דינה בת לאה'.

(בראשית רבה פרשה עג , ט)

 

אמר

רבי שמואל בר נחמן: כל מי שנודר ומשהה את נדרו, סוף שבא לידי עבודה זרה וגילוי עריות

ושפיכות דמים ולשון הרע.

ממי

אתה למד? כולהון מיעקב; על ידי שנדר ושהה את נדרו בא לידי

כולן.

עבודה

זרה מנין? (בראשית

לה)

'ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר'.

גילוי

עריות מנין? מדינה, שנאמר (בראשית

לד)

'ותצא דינה'.

שפיכות

דמים מנין? שנאמר (בראשית

ל"ד) 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'.

לשון

הרע מנין? שנאמר (בראשית

לא)

'וישמע את דברי בני לבן'.

(ויקרא רבה לז , א)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה:pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                 עוז ושלום-נתיבות שלום