וישב תשפ"א, גיליון 1179

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

(בראשית מ, כ"ג)

איור: הרי לנגבהיים

…ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מליבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מליבו כי אם היה בליבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מליבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מליבו ומדעתו, עת עלות על זכרונו עד עת קץ, שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא, אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה, 'ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כורחו.

(אור החיים שם, שם)

ולא זכר שר המשקים בפה וישכחהו בלב. ויש מפרשים: ולא זכר לא מחמת שנאה, אלא מחמת שכחה, שנאמר 'וישכחהו'. אי נמי: ולא זכר שעשה עצמו כאילו שכחו.

(הטור הארוך שם, שם)

ולא זכר – זכירה הוא ביד האדם לעשות לו סימן ואות לזכרון ולכן תקדם תמיד הזכירה לאזהרת השכחה, זכר אל תשכח, זכר את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, וזה לא עשה לו אות לזכרון לכן וישכחהו.

 (הכתב והקבלה שם, שם)

ואמרו שבשביל שתלה יוסף בשר המשקים בבקשת ההצלה נענש ששכח אותו שר המשקים שתי שנים. ואין רחוק שיהיה דוגמת ביטחון זה בבשר ודם מן הדברים אשר בהם גנות על הצדיק דוגמתו של יוסף… ואפשר שלא תהיה עליו גנות בזה, שהרי אם יהיה ביטחונו של המאמין שלם בלבד, לא יגרע מביטחונו אם ישתמש בסיבות הרגילות. ויעקב, עליו השלום, כבר נשתמש במנחה להינצל מן עשו, ויצחק נשתמש באמירתו על רבקה "אחותי היא" (בראשית כ"ו, ז') להינצל מן אבימלך ועמו, וכזה אברהם על שרה (י"ב י"ג; כ' ב') ואין בזה על אחד מהם גנות. ומה שנתאחר יוסף לצאת ושכח אותו שר המשקים שתי שנים, הוא שהמתין עד שהגיע זמן של מתיר אסורים קצב בו את יציאתו כמו שאמר בזה בתהלים (ק"ה י"ט כ'): "ענו בכבל רגליו ברזל באה נפשו עד עת בוא דברו… שלח מלך ויתירהו, מושל עמים ויפתחהו, שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו" והיתה יציאתו בזמן שהיה לפרעה צורך בו, שעל ידי זה יצא להיות שר נכבד קרוב למדרגת המלך, היפך יציאתו ע"י המלצתו של שר המשקים בעדו, כן ביאר זה בן חפני ז"ל (= ר' שמואל בן חפני גאון במאה הי"א).

 (ר' אברהם בן הרמב"ם, מתוך: נחמה ליבוביץ גיליון וישב תשכ"א)


ארץ כנען וארץ העברים

יונתן מוס

 מוקדש להוריי היקרים דוד ורוזלין מוס, בתודה

על שהעלוני לארץ חמדה טובה ורחבה

הפסוק הראשון של פרשתנו, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען", מעורר שתי תהיות. מדוע לקרוא לאותו מקום בשני שמות ("ארץ מגורי אביו" ו"ארץ כנען"), ומדוע לקרוא לו על שם אחרים, ולא על שמנו? הרי הארץ כבר הובטחה לאבות, ויתרה מזאת, מסוף הפרשה עולה שהארץ הוכרה גם מחוצה לה כ"ארץ העברים". כך מתאר יוסף את מוצאו, בלי הסבר נוסף, בשיחתו עם שר המשקים המצרי ("גנב גנבתי מארץ העברים", ברא' מ, טו). מדוע כאשר מדובר ביעקב, הארץ מתוארת כארץ כנען, ולא כארצם של העברים, להם היא הובטחה?

שורה של פרשנים, ביניהם הרמב"ן, הכלי יקר, אור החיים, והחתם סופר, ענו על שתי השאלות הללו בתשובה אחת. הכפילות של שני התיאורים "ארץ מגורי אביו" ו"ארץ כנען" נועדה להדגיש רעיון אחד, המבוטא בדרכים שונות. המלה "מגורים" נגזרת, כידוע, מ"גֵרוּת" – זרוּת, נוכחות ארעית, ובלתי-קבועה במקום. ההתייחסות לארץ, שה' הבטיח לאבות כבר פעמים רבות, כארץ של כנען, ולא כשלהם, מחדדת את בחירתם המודעת לראות בישיבתם בארץ כעניין טנטטיבי, ולא מובן מאליו. הרמב"ן מתנסח כך:

כי אמר שאלופי עשו ישבו ב"ארץ אחוזתם" (ברא' לו, מג), כלומר שלקחו להם לאחוזת עולם. אבל יעקב ישב גֵר כאביו בארץ לא להם, אלא לכנען.

שלא כמו עשו וצאצאיו שנאחזו בארצם, יעקב "ישב גֵר כאביו בארץ לא להם." מדוע נהגו האבות כך? ניתן היה לפרש שמדובר בהחלטה שנבעה מאידיאולוגיה עקרונית, בדומה למסר המזוהה לעתים עם מצוות הישיבה בסוכה: העדפת הארעיות על פני הקביעות. תזכורת לכך שכל חיינו בעולם הזה הם חיי שעה, ולכך שהזיקה שלנו אל הארץ אינה צריכה להיות זיקה של בעלות שיכולה להוביל להשחתת המידות. נראה שכך הבין אור החיים את הדברים. הוא כותב:

להודיע מידת טוּבו [של יעקב] שלא נתנהג בארץ אלא בגֵרוּת, הגם שראה שעשו ירש את ירושתו, והאדון [=ה'] דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ…אף על פי כן, לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגֵרוּת כמו שהיה אביו…שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען.

הרמב"ן עצמו, לעומת זאת, מפרש את החלטתו של יעקב באופן אחר:

והכוונה להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (ברא' טו, יג)…

לפי פירוש הרמב"ן, לאבות הייתה מטרה מאוד מובחנת, אפילו אסטרטגית, בהתייחסותם לישיבתם בארץ כישיבה של גרים בארץ נכרייה. הם שאפו להשלים בכך את הגזרה שנודעה לאברהם בברית בין הבתרים. צאצאיו של אברהם, כך נאמר לו, ייאלצו לחיות כגֵרים בארץ השייכת לאחרים. בדיעבד התברר שנבואה זו התייחסה לגלות מצרים, אבל האבות, כך מסביר הרמב"ן, לא ידעו זאת. הם שאפו שהגזרה הזאת תתקיים בהם עצמם, כדי לחסוך אותה מבניהם ובנותיהם. כיוון שהאבות חיו בפועל בארץ שהובטחה להם, הם ניסו לקיים את הגזרה הרעה בעצמם על ידי נקיטת עמדה פסיכולוגית ומעשית כלפי ארצם, כאילו אינה ארצם.

הכלי יקר, באחד מפירושיו לפסוק זה, ממשיך את הקו של הרמב"ן ומפתח את המשמעויות המעשיות של העמדה הזאת. האבות, לפי דבריו:

היו מחזיקים את עצמם כגרים והיו נדים ומטולטלים ממסע למסע ולא היו קונין נחלה, שדה וכרם, והכל עשו כדי לשלם מהרה חוב "כי גר יהיה זרעך."

דברים דומים כתב גם החתם סופר:1

ואמנם יעקב [מתוך ש]ידע שהגלות מתחילה בו ובבניו כנגזר על אברהם אבינו שיהיה בארץ לא להם, ביקש יעקב שיהיה כל זמן אותה הגלות בארץ ישראל עצמה, והיינו כיוון שהארץ אינה שלהם אלא לכנעני אם כן, הוה [=נחשב] ב"ארץ לא להם". על כן דקדק יעקב שלא לקרותה בשם "ארץ העברים" אלא בשם "ארץ כנען", וחשב שעל ידי זה יפטר מגלות. והיינו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שהיה ראוי לכנותה "ארץ העברים" והוא ישב שם בארץ כנען כדי שיהיה זה גלות בארץ לא להם.

אברהם יצחק ויעקב הקריבו את נוחיותם הפיזית ואת תחושתם הנפשית של ביתיות כדי להעניק אותן לצאצאיהם. הפרשנים הקלאסים שציטטנו מדברים רק על האבות. אך הדברים נכונים ביתר שאת לגבי האמהות. הרי יצחק ויעקב נולדו שניהם בארץ. עבורם עמדת הגֵרוּת היתה החלטה פסיכולוגית – להתייחס לארץ בה הם נולדו וגדלו כאילו אינה ארצם. לעומת זאת, כל אחת מארבע האמהות (וכן זלפה ובלהה), לא היו צריכות "לעשות כאילו". כולן נולדו מחוץ לגבולות הארץ. כולן היו גֵרוּת, עולות חדשות, לארץ שלא הייתה ארץ מגורי אמותיהן.

כאן בארץ בימינו, אנחנו מוקפים באנשים ונשים שעשו, ועושים, כמעשה האבות והאמהות, ומקריבים את נוחיותם הפיזית והנפשית כדי להעניק ביטחון ותחושת בית לילדיהם. אני חושב בראש ובראשונה על העולים החדשים, שבוחרים לקבל על עצמם את תחושת הגרות והזרות בארץ, שפה ותרבות אחרות וחדשות. וזאת בכדי שילדיהם לא יחושו שהם גֵרים, בארץ לא להם.

אבל לצד המחשבות האלה, אני חושב גם על האנשים והנשים שבוחרים לבוא לכאן לא כעולים חדשים, כי אינם יכולים לעשות זאת מפאת אחֵרוּתם הלאומית-דתית, אלא כעובדים זרים. אני חושב על אנשים אלו שהם גֵרים במובן העמוק יותר: הם באים לכאן ומטפלים בזקננו ובחלשים שבקרבנו. הם עובדים בעבודות שאנו, מפאת מעמדנו כאזרחים מבוססים בארץ, בדרך כלל איננו לוקחים על עצמנו. האנשים והנשים האלה גם עושים כמעשה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, רחל ולאה. הם עוזבים את ארצותיהם שמעבר לים, ובאים לכאן ועובדים קשה "נדים ומטולטלים" כגרים בארץ לא להם, בכדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדיהם בארצות מוצאיהם. בדרך כלל, ילדים אלה מגודלים בארצות המוצא על ידי בני משפחה אחרים, ומחכים שנים שהוריהם ישובו אליהם.

בזכות גישתם המקריבה של אביו ואמו, זכה יוסף לקרוא לביתו "ארץ העברים". בזכות העולים החדשים – בעבר, בהווה ובעתיד – זוכים אנו לקרוא לארץ זו ארצנו.

וזכות זו היא המחייבת אותנו לקיים כאן את המצווה הגדולה ביותר מבין כל המצוות התלויות בארץ: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דב' י, יט). כדי לקיים מצווה זו אנו צריכים לשבת בארצנו, כפי שזכינו לעשות כיום, ולא כגֵרים, כפי שהיינו בארצות מוצאינו. הגֵרים הם האחרים, שבהם נצטווינו לקיים את מצוות האהבה. בין אם גֵרים אלה הם עובדים שבאו מעבר לים, ובין אם הם שכננו שיושבים בארץ כבר שנים רבות.

1. חתם סופר על התורה, יו"ל ע"י יוסף נפתלי שטרן (ירושלים, תשכ"א), עמ' קפו.

דר' יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלם


החלומות הולכים "אחר הפה" : החופש לפרש ולהבין את משמעותו של החלום לחיים

אמר רבי עקיבא… משום זקן אחד ומנו (מיהו?) רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר 'כל החלומות הולכים אחר הפה'. אטו 'כל החלומות הולכים אחר הפה' קרא הוא (הרי זה פסוק)? אין (=אכן) וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר: (בראשית מ"א) 'ויהי כאשר פתר לנו כן היה.'

 (בבלי ברכות דף נה, ע"ב)

"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה". (בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)

'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו. (רש"י על סנהדרין דף ו, ע"ב)

'מה בצע': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה".

(חזקוני בראשית לז , כו)

"בוצע בירך, ניאץ ה": מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים. מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו) ? אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה" (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

(פסיקתא רבתי פרשה י)

נרות חנוכה: "פוחת והולך" או "מוסיף והולך"?

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך."

(בבלי שבת כא, ע"ב)

בית שמאי מחמירים, ומצריכים לבַעֵר את הרע בהחלט, גם את "דקות הרע", גם את הרע שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם "שמים קדמו", כדברי בית שמאי או "ארץ קדמה", כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א). שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

 (מתוך: "לאור ההלכה" לרב שמואל יוסף זוין ז"ל)

מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך. לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קרבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי, ברוב הקיבוצים וגם ברוב בתי-הספר הממלכתיים ובשאר חגיגות חנוכה ציבוריות, ביום הראשון של חנוכה, חנוכיה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי; אחר כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו. על-פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת; אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר. זה כוחו של חופש.

 (אלי בן גל: "כשאוכלים עם השטן" , עם עובד, אופקים 1989)

…מלחמה זו (מלחמת החשמונאים) קשורה היתה בטיהור המקדש, וחידוש עבודת ה' בו, ומשום מגמתה הדתית זכתה לזיכרון עולם במסורת ישראל, מה שלא זכו לא כל אותם אירועים בהם עם ישראל הפך להיות עם במובן ההיסטורי והפוליטי, כגון מלחמות יהושע בן-נון, התנחלות השבטים בארץ ואף לא כיבוש ירושלים שהונחו בה היסודות להקמת בית המקדש. כיוצא בהז ניתן לומר לגבי מלחמת עצמאותנו בתש"ח, שהיתה המלחמה הגדולה על תקומת ישראל בארצו ושחרור האומה מעול הזרים, אולם משום צד ובחינה אין לראות בה מלחמת-קודש, וכידוע אוכלוסיות רבות בעולם ומלואו נתנסו ומתנסים בשכמותה.

עובדות אלה מעוררת הרבה מחשבה, ופותחות פתח להבנת המשמעות או שמא העדר המשמעות של ההיסטוריה, ועל כורחנו ראוי שנסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת, הוי אומר מאורעות היסטוריים מצד עצמם אן בהם כל משמעות דתית. משמעות כזאת עשויה להיות נרכשת על-ידי מעשים ואירועים, אך ורק מבחינת הכוונה המלווה את תודעת עושיהם ומבצעיהם, המוכנים למסור נפשם מתוך הכרת חובתם כלפי ה' ותורתו, ומבחינה זו ראויה מלחמת החשמונאים להיקרא מלחמת-קודש, שהרי לוחמיה לחמו לא רק נגד היוונים הזרים, אלא בעיקר ובראש וראשונה כנגד אחיהם היהודים המתיוונים, שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 46)

ויען ויאמר אלי לאמר, זה דבר ה' אל זרבבל לאמר: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.

(זכריה ד , ה מתוך ההפטרה לשבת חנוכה):

'כל קבל' רצונו לומר: הדבר הזה מרומז בעבור מה אשר ראית אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו' כי כן תהיה מלכות המשיח שתבוא לא בחיל ולא בכוח כי אם מעצמה בהגעת הזמן.

(מצודות דוד דניאל ב , מה)

'ויען לא בחיל ולא בכח-' כמו שראית מעשה המנורה נעשה מאליו בלא אדם עורך את הנרות ומציק בהם את השמן, כן יעשה בנין הבית בלא כח אדם אלא ברוח האל יתברך וברצונו ועוד יפרש לו המראה דרך פרט.

(רד"ק זכריה ד , י)

השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית. עבודת השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריך להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה.

 (אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל ב, ר"י)

על כן צדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

(ערפילי טוהר לרב קוק זצ"ל כז-כח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.