וישב תש"ף, גיליון 1132

וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה.

וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ,

הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי – תִּמְנָתָה.

. וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף,

 וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה.

(בראשית ל"ח, י"ב- י"ד)

איור: הרי לנגבהיים

בפתח עינים – בהתחלת שתי מסילות כי המסילה תיקרא עין כמו 'על העין בדרך שור'.

אשר על דרך תמנתה – כדי שלא ימלט יהודה מלפגוש בה בבואו מתמנת.

כי ראתה כי גדל שלה – וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה, תשיבהו כי בא מועד להסירם, שהרי אמר לה 'שבי אלמנה עד יגדל שלה' והנה אז כבר גדל שלה.

(ספורנו שם, שם)

בפתח עינים – כשאדם יוצא לדרך עיניו מביטות לכאן ולכאן.

(תנחומא בובר יז, ד)

ותשב בפתח עינים – א"ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו ר' חנין א"ר מקום הוא ששמו עינים וכן הוא אומר)  יהושע טו, לד) 'תפוח והעינם'.

(סוטה י׳ א, י״ט)

כי גדל – ג' במסורה הכא ואידך 'עד כי גדל מאד'. כי גדל הכאב מאד. בשביל שראתה כי גדל שֵלה, גדל הכאב שלה, ובזכות זה יצא ממנה מלכות בית דוד, שהיה הולך וגרל עד כי גדל מאד.

(בעל הטורים שם, שם)

ותסר בגדי אלמנותה מעליה – תמר זינתה, זמרי זינה; זמרי הפיל כמה רבבות מישראל, תמר העמידה כמה מלכים ונביאים, שהרי אמוץ ואמציה אחים היו, הוא שאמרו חכמים 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'.

ותכס בצעיף. שתים נתכסו בצעיף וילדו תאומים: רבקה ותמר.

 (מדרש לקח טוב טוב בראשית לח, יד)


יוסף: מורכבות מגדרית

דליה מרקס

סיפור יוסף ואשת פוטיפר ריתק אומנים ופרשנים רבים, והוא מהלך קסמים על קוראיו לאורך הדורות, בין השאר כי הוא סיפור של היפוך תפקידים. היא אדונית, אשת בעל הבית והוא עבד, היא רבת עוצמה והוא תלוי בחסדיה, היא בת המקום והוא זר, את גילה איננו יודעים אבל הוא בחור צעיר. פיתויו של יוסף – או נכון יותר – נסיון אינוסו מעמיד אותו במקום של הקורבן, מקום שאליו נקלעות על פי רוב נשים. תובענותה האלימה של אשת פוטיפר מסמלת היפוך תפקידים – האישה היא הפעילה, התובענית כלפי מושא תשוקתה, האיש שומר על תומתו ונמנע מלהתרצות לתוקפת. כמו קרבנות רבים מספור לאורך הדורות של תוקפנות מינית הוא נענש על לא עוול בכפו. אולם שלא כמו קרבנות רבים לפניו, יוסף זוכה בסופו של דבר לגדולה.

התורה מסבירה תשוקתה הפרועה של אשת פוטיפר במילים: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו). רק שני אנשים זכו במקרא לתואר זה, יוסף, ורחל אמו (כט, יז). זהו גם אחד המקומות הנדירים במקרא, שבהם מתואר יופיו של גבר. אולי דמיונו של יוסף לאמו גרם ליעקב אביו לאהוב אותו באופן מיוחד.1

היותו של יוסף אובייקט לתשוקה נשית ותיאור יופיו הם רק דוגמה אחת לכך שבנו החביב של יעקב מאופיין בתורה בבלבול מגדרי: באהבתו הגדולה יעקב עושה לבנו כתונת פסים, לבוש מיוחד וחגיגי. על טיבה של כתונת הפסים, ומי נהגו ללבוש בגד זה אנו למדים מסיפורה של תמר בת דוד המלך, שאף היא עברה תקיפה מינית. נאמר עליה: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמו"א יג, יח). כלומר, כתונת הפסים הוא לבוש מלכותי של נערות בתולות. האם ייתכן שיעקב עשה לבנו בגד של בנות? האם התנ"ך דרש כאן מדרש פנימי, והקיש בין תקיפתה האכזרית של תמר הנערה ובין התקיפה שהותקף יוסף? אם כך הוא, הדבר מחזק את ראייתו של יוסף כאובייקט מיני חסר ישע.2

"שהיה עושה מעשה נערוֹת"

אם ההתייחסות המקראית אל יוסף היא כאל מי שמגדרו מורכב ושיש בדמותו גם קווים נשיים, הרי שמגמה זו הופכת מפורשת ממש בספרות חז"ל. מדרש אמיץ קובע שמעצם בריאתו, כשהיה ברחם אמו, נועד למעשה יוסף להיות בת. וכך דורש רב יוסף:

לאה [דנה] דין בעצמה, ואמרה: י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב – ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר: "וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ דִּינָה" (ל, כא). (בבלי ברכות ס, ע"א)

דומה שבעל המדרש חש שהיה דבר מה בשורשו של יוסף שהיה נקבי. מתוך אמפטיה לאחותה, דנה לאה "דין בעצמה" וגרמה להתחלפות העוברים – התינוק שברחמה הפך לבת, הלוא היא דינה, ואילו רחל, שהייתה אמורה ללדת בת ילדה בן – יוסף. המדרש הזה מסביר שתי תופעות: יציאתה ה"גברית" של דינה מן האוהל והיותו של יוסף נשי. מדרש אחר מאשים את יוסף בהתנהגות מינית לא גברית ואף מתגרה:

"יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'" (לז, ב) ואת אמר "וְהוּא נַעַר" (שם)? אלא שהיה עושה מעשה נְעָרוֹת – ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו (בר"ר פד, ז).3

ההתנהגות של יוסף אינה נורמטיבית: הוא אינו עוזר לאחיו בכלכלת המשפחה ובפרנסתה, ובמקום זה עוסק בטיפוח עצמי גנדרני ("כדי שיהיה יפה", מפרש רש"י), גם מכאן ניתן להבין את האיבה שעורר עליו יוסף.

גם את התקיפה של אשת פוטיפר, שעליה נמסר בסמוך לתיאור יופיו, מבינים חז"ל כמעין עונש, מידה כנגד מידה: "'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף' (לט, ז), מה כתיב למעלה מן הענין? 'וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה'" (בר"ר פז,ג). מי שמתנהג ביוהרה ובגנדרנות יביא על עצמו אסון, ויגרור עליו אויב רב-עוצמה. הטיעון המקומם, שיופיו של יוסף הוא שגרם לפיתוי התוקפני אינו שונה מטיעונים דומים הנשמעים עד היום, ולפיהם קורבנות לאלימות מינית הביאו על עצמם את אסונם בהתנהגותם.

ועוד בעניין יופיו של יוסף, מדרש אחר מספר, שכשירדו למצרים, תהו האחים איפה יוסף ושאלו: "יוסף אחינו יפה תואר ויפה מראה, שמא הוא בקובה של זונות" (תנחומא מב,ח). כאן יופיו המיוחד של יוסף (ולא גנדרנותו) מעוררת את החשד שמא הוא משמש בזנות.

הוא אמר, היא אמרה: מה קרה בין יוסף ובין אשת פוטיפר

חז"ל ביקשו להבין מה אירע בסצינת הפיתוי (ושמא נאמר, נסיון האונס) של אשת פוטיפר. מדרש נועז מביא מחלוקת של שני רבנים על הפסוק: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (לט, יא). רב יהודה מבין את האמירה "וְאֵין אִישׁ" כלשונה, ומסביר שאיש לא היה בבית מפני שהכול יצאו לחגוג ("יום זיבול לנילוס היה"), ויוסף נשאר בבית. ואילו רב נחמיה אמר שהיה זה יום תיאטרון וכולם הלכו לאירוע ורק יוסף נשאר בבית "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ". רב שמואל בר נחמן מבין את דבריו של רב נחמיה כרומזים לכך, שיוסף דווקא התכוון לשכב עם אשת פוטיפר! הדבר נמנע רק מפני שהוא נכשל בתפקודו המיני. זאת לומד הדרשן מהמילים "וְאֵין אִישׁ", כלומר, גבריותו ניטלה ממנו:

רבי שמואל בר נחמן אמר: לעשות מלאכתו ודאי [=התכוון לזנות עם אשת פוטיפר], אלא "וְאֵין אִישׁ" – בדק את עצמו ולא מצא עצמו איש. דבר אחר – רבי שמואל אמר: נמתחה הקשת וחזרה הה"ד "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" (מט, כד) – קשיותו (בר"ר פז, ז).4

קריאות מגדריות חדשות בסיפורי יוסף

ההתייחסות למגדריות מורכבת של יוסף שנמצאת כבר במקרא, עלתה על פני השטח במפורש ונידונה במדרשי חז"ל. זוהי דוגמה אופיינית לשימוש של רבותינו הקדמונים בדברי מקרא כדי לברר סוגיות חיים מעמיקות ומטרידות. כבר הקדמונים היו מודעים לכך, שיש מי שהמגדר שלהם אינו תואם לגמרי את מינם הביולוגי. הם השתמשו בכלי של המדרש כדי לקרוא באופן יצירתי ומעורר את התורה ולמשמע אותה.

דוגמה לכך היא המשוררת היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר שילר (1945-1869). היא השתמשה בדמות שבדתה בשם "הנסיך יוסוף" ממצרים כדי לבדוק את הזהות המגדרית וגם הלאומית שלה. היא אף התחפשה לנסיך יוסף ודיברה בשמו באופן שרומז, בית היתר, לדמות המקראית.

משוררת אחרת שהשתמשה בדמותו של יוסף כדי לבחון את גבולות המגדר וגדרותיו, ובאופן מפתיע למדיי, היא נורית זרחי (נולדה ב-1941). לפי שירה, "היא יוסף", יוסף אכן היה בת, אלא שאימו גידלה אותו כבן. כך ניתן להסביר אירועים מוזרים בחייה, למשל הבריחה מאשת פוטיפר או העובדה שיוסף מרבה לבכות… החריגות של יוסף נובעת, לפי קריאתה של זרחי, מזהותו המגדרית המעורפלת, והיא זו שכפתה עליו חיים של הסתרה והתחפשות. להלן ראשית של השיר וסופו:

יוֹשֶׁבֶת רָחֵל בָּאֹהֶל

קְוֻצַּת שֵׂעַר אַחַר קְוֻצָּה תֵּאָסֵף.

לְהַחְבִּיא תַּחַת כִּפַּת מֶשִׁי

אֶת שְׂעַר בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה הִיא יוֹסֵף.

[…]

חֲלוֹמוֹת יַצִּילוּךְ בִּתִּי,

חֲלוֹמוֹת יַפִּילוּךְ לְבוֹר,

וְרָחֵל יָמֶיהָ קְצָרִים

מִכְּדֵי סוֹד בִּתָּהּ לִפְתֹּר.

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל

מַקְשִׁיבָה בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה.

בְּנִגְלֶה הִיא נָעַר,

וּבְנִסְתָּר נָעֲרָה.5

ייתכן שזרחי בחנה באמצעות השיר את השאלה, האם בכדי להיות יוצרת גדולה, אישה צריכה להימנע מלהציג עצמה ככזו.

*

קדמונינו לא היססו להתייחס לתופעות שכיחות פחות בתחום הזהות המגדרית, גישתם של הראשונים אולי לא הייתה פתוחה כלפי אפשרויות שונות של הזדהות מינית, אולם הם הכירו במגוון זהויות והזדהויות ואף התייחסו במישור ההלכתי לטומטום ולאנדרוגינוס. כיום, כשאנשים רבים מתמודדים עם שאלות של זהות מינית מורכבת, נוכל לשאת עינינו אל יצירתם של חכמינו הקדמוניים ואל יוצרים יהודיים לאורך הדורות. כאשר יוצרות ויוצרים מודרניים מבטאים מורכבויות אלה במפורש, הסיפור המקראי משמש להם מצע לביטויין.

1. גבר אחר שיופיו מצוין במקורות הוא רבי יוחנן, שיופיו מתואר באופן פיוטי למדי בתלמוד (בבא מציעא פד, ע"א). וגם יופיו שלו מעורר בצופיו, ובמקרה הזה, ריש לקיש, השתאות. מעניין לציין שרבי יוחנן מעיד שם על עצמו, שהוא מצאצאיו של יוסף

2. מדרש אחר מתייחס ליוסף כאל אובייקט מיני והפעם פוטיפר עצמו הוא שרצה לבעול את יוסף ולשם כך קנהו. כדי למנוע מהלך זה, גבריאל המלאך סירס את פוטיפר (בבלי סוטה יג, ע"ב).

3. היו שקראו את הביטוי כ"מעשה נַעֲרוּת", היינו, כהתנהגות ילדותית, אולם המשך המדרש מבהיר שמדובר בהתנהגות נשית.

4. אובדן "קשיותו" של יוסף הוא זה שמנע ממנו לחטוא בחטא שנתכוון אליו. גם מדרש זה מעמיד בספק את גבריותו של יוסף. בהמשך מובא מדרש מפתיע של רב יצחק המצטט אף הוא מתוך ברכת יעקב ליוסף:

ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו שנאמר: "וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (שם). רב הונא בשם רבי מתנא אמר: איקונין של אביו ראה וצנן דמו, דכתיב: "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (שם). מי עשה כן? "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" (שם, כה) וגו' "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם", [כלומר] ברכתא דאבוך ודאמך [=ברכות אביך ואמך] (שם).

רב יצחק מביא גרסה אחרת לחוסר האונים המיני של יוסף, לדידו הייתה זו דמותו של יעקב ("איקונין של אביו"), שהופיעה לו באמצע מעשה, ציננה את דמו הגועש, וגרמה שזרעו (כך הוא מבין את "זְרֹעֵי", שבברכת יעקב ליוסף) התפזר מציפורני ידיו. קשה שלא לזהות ממד אדיפלי במדרש על יוסף הנפגש בדמותו של אביו בהיותו במיטתה של אשת פוטיפר. האב הגדול מופיע בסיטואציה הסקסואלית, מסרס את בנו ונוטל את גבריותוראו דיון במדרש זה ובמקבילתו הבבלית, שמדגישה דווקא את שליטתו העצמית של יוסף בספרו של יהושע לוינזון, הסיפור שלא סופר, ירושלים 2005, 276.

5. נורית זרחי, עצמות ועננים: מבחר שירים, תל אביב 2010, עמ' 39-38 (אני מודה למשוררת שהרשתה לי לצטט את השיר).

הרבה והפרופ' דליה מרקס, היא מחברת הספר בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי, (ידיעות-ספרים, תשע"ט) ומלמדת ליטורגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.


"דבתם רעה" – של מי?

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' מה אמר? רבי מאיר אמר: חשודים הן על אבר מן החי; רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים. ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ.

(ירושלמי פאה פרק א, הלכה א)

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' – …אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות ואת בניהם קראו עבדים ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן בלבל יצועו ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים ועל זה נאמר 'ויבא יוסף את דבתם רעה' אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם… ואע"פ שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע, מכל מקום 'ותשב באיתן קשתו' כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

(כלי יקר שם, שם)

מעשים טובים יש לעשות בסֵתר

'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי' לכאורה אמרו בתוך השדה הוא שפת יתר. אבל אפשר הכוונה בזה לפי מה שנאמר בסוכה (מ"ט ע"ב) 'מאי דכתיב (שיר השירים ז ב) חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והיינו דכתיב (מיכה ו ח) 'מה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם ה' אלקיך', ואפילו דברים שדרכן לעשות בפרהסיא צריך לעשותן בצינעה. והטעם כי העושה בפרהסיא אינו בטוח שלא יעלה בלבו מחשבה בלתי רצויה, דהיינו להתנאות ולהתפאר משום יוהרא ולא הוי לשמה.

(רב טוב דף סה, א)

חסידי ר' מנחם מנדל מקוצק סיפרו על רבם: כולנו עושים מצוות ומעשים טובים בגלוי, ועבירות בסֵתר, ואילו רבינו עושה עבירות בגלוי, ומצוותבסֵתר…

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.