וישב תשע"ט, גיליון 1078

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה,

כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל.

 וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.

(בראשית ל"ט, ו')

איור: הרי לנגבהיים

 

ויהי יוסף יפה תואר – כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו )מדרש ב"ר). אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב. מיד: "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף …".

(רש"י שם, שם)

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה (לט, ו). פירש"י 'כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו". ע"כ. לכאורה קשה על יוסף הצדיק שהיה יודע שאביו בצער והוא ילך אחר תענוגים ולסלסל בשער. אלא הענין כך שהצדיק באיזה מקום שהוא, שם צריך לראות מה בא לתקן בזה המקום. וכשבא יוסף למצרים היה ברצונו להודיע שיש בורא עולם. אבל לא היה ביכולתו מחמת שהאנשים לא רצו להתחבר עמו יען שהוא הולך במלבושי יהודים, ע"כ נפל בדעתו שנכון הוא שילביש עצמו כמותם ולסלסל בשערו, כדי שישא חן בעיניהם להכניס עמהם בדברים.

 (ר' יחזקאל שרגא בן חיים הלברשטאם: דברי יחזקאל, פ' וישב)

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב


  

אהבה מקלקלת את השורה

נַחֵם אילן

מבחינת הסוגה הספרותית יש להחשיב את הסיפור המקראי כסיפור קצר, ולעתים קצרצר. לסיפור הקצר יש שלושה מאפיינים עיקריים: 1. המספֵר משתמש בדיאלוגים ובפעלים כדי להניעו; 2. בעלילה מתואר רק ההיבט האנושי הגלוי, היינו מעשים, התנהגויות ופעולות; אין בו תיאורי נוף ולא תיאור ההיבט האנושי הסמוי, כלומר העולם הפנימי של גיבורי העלילה; 3. הסיפור אינו רצוף אלא יש בו פערים, שהמספר מניח כי הקורא יבחין בהם ויוכל למלאם. כך מביע המספר במילים ספורות ובמשפטים דחוסים עלילה חלקית, ולקורא יש תפקיד מכריע בהשלמת החסר, הן בעלילה הן בהבנת עולמם הפנימי של הגיבורים – תחושותיהם, חרדותיהם, ציפיותיהם ותסכוליהם, היינו המניעים להתנהגותם.

באחד עשר הפסוקים הפותחים את פרק לז בבראשית יש חריגה משולשת מן האמור עד כה, ובשונה ובניגוד לנהוג בסיפור המקראי ציין המספר שלושה רגשות. אציע להלן הסבר לכך, אך תחילה אביא את קטע הסיפור הרלוונטי.

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי! וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?! וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי! וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו; וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה?! וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

בניגוד לכותרת הפרק, הסיפור פותח לא בתולדות יעקב אלא דווקא בתולדות הבן שהיה כמעט הצעיר שבכולם. מתברר שיוסף התרועע עם בני השפחות. הקורא הביקורתי מבחין על נקלה שהנתון הזה מובע כאן במפורש מפני שיש בו תימה: מדוע לא התרועע עם בני לאה? הן גם הוא, יוסף, בן לאישה ולא לשפחה?! בפסוק זה בא מידע נוסף, מתמיה אף הוא: יוסף הלשין על אחיו. התורה אינה מבארת על אילו אחים, אולם דעת לנבון נקל שהלשין דווקא על בני לאה ולא על אלה שנאותו להתרועע עמו. מדוע יוסף התנהג כך? מה הניע אותו? כזכור, חשיפת המניע היא משימתו של הקורא…

הפסוק הבא קוטע לכאורה את הרצף הסיפורי. המספר נקט כאן תחבולה סגנונית. בדרך כלל בנוי המשפט בחלק הסיפורי של המקרא מנשוא (הפועַל) הקודם לנושא. כאן המבנה הפוך – 'וישראל אהב'. מבנה כזה מתפקד לציון עבר רחוק (past perfect), ומבנה זה משמש פעמים רבות, בייחוד בספר בראשית, כתחבולה שנועדה לחייב את הקורא לקרוא שוב ומחדש את הסיפור ולשחזר את הרצף הכרונולוגי, השונה מן הרצף הסיפורי. מתברר שהסדר הנכון הוא: יעקב אהב את יוסף מכל בניו, הפגין זאת בכתונת הפסים שהוציאה את שאר בניו משלוותם ושיבשה את שיקול דעתם. כנגד אהבת האב הלא מידתית צמחה לה שנאת אחים לא מידתית, שתמציתה 'וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם'. השנאה ממשיכה להדהד במפורש עוד פעמיים: לפני חלום האלומות ואחריו. מתברר אפוא שאין מדובר רק בציון הרגש, אלא גם בחזרה על כך שלוש פעמים בתוך חמישה פסוקים סמוכים (ד, ה, ח). יעקב לא הגיב לחלום זה, ואילו האחים היטיבו להבינו ועל כן התעצמה שנאתם.

החלום השני עורר שתי תגובות אחרות: יעקב גער ביוסף גערה המזכירה בתוכנה ובסגנונה את תגובת האחים לחלום הראשון, ואילו בקרב האחים החלה מפעפעת גם קנאה. תגובתם לחלום הראשונה הייתה דחייתו כמופרך, שעה שתגובתם לחלום השני היא קבלתו כמביע אמת עמוקה! דומה שגם יעקב סבר כך, ועל כן 'שָׁמַר אֶת הַדָּבָר'.

המשך הסיפור מוכר היטב: האחים תכננו להמית את יוסף כשבא לבקרם בעמק דותן. התורה נקטה לשון חריפה במיוחד בהקשר זה – 'וַיִּתְנַכְּלוּ' (פס' יח). הנכלולים מתבררים מיד בפסוק הבא, שבו מוצע השקר שיספרו לאביהם, והכול למען 'וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו' (פס' יט). כדי למנוע את התממשות החלום היו האחים מוכנים להיפטר מן החולם בכל מחיר. שניים הבינו שהגזימו, אך פעלו לא למנוע את המהלך כולו אלא רק למתן אותו: תחילה ראובן ואחריו יהודה. תכניתו של ראובן השתבשה, ותכניתו של יהודה התגלגלה לא כפי ששיער וקיווה. מסקנת הביניים היא אפוא שעיקר פעולת האחים במפגש בעמק דותן הייתה אינטואיטיבית ויצרית מאוד, ואין פלא אפוא שלא הייתה חשיבה מסודרת ותכנית מגובשת לפרטיה הבוחנת גם השתמעויות אפשריות למעשה שזממו לעשות.

אני שב עתה אל השאלה שבראש דבריי: מדוע חרג כאן המספר המקראי מדרכו וציין במפורש שלושה רגשות (אהבה, שנאה וקנאה)? כל אחד משלושת הרגשות הללו הוא רגש שיכול להעביר אדם על דעתו. שניים מהם רגשות שליליים מובהקים, וצירופם יחד עלול להמיט אסון. סיפור יוסף ואחיו משתרע על פני ארבעה עשר פרקים (לז-נ), יותר מכל סיפור אחר בספר בראשית. אין זה רק נתון כמותי. זה סיפור שארך עשרות שנים, התרחש בשלושה מרחבים הרחוקים מאוד זה מזה (חברון, דותן, מצרים), היה כרוך בסכנות מגוונות, בתפניות דרמטיות ובעיקר בלמידה בדרך הקשה, באמצעות כישלונות, תסכולים, איומים, אובדן החֵרות לפרקים, הכרעות בין חלופות קשות ופצעים שככל הנראה לא נרפאו עד תום גם בסוף פרק נ (ועל כך בהזדמנות אחרת).

דומני שהתורה באה לומר לקורא, שהסיפור שהוא ניצב בפתחו אינו ככל הסיפורים הקודמים. כאן פועלים כללים אחרים. הדרמה טעונה וסבוכה הרבה יותר מכל שסופר עד כה. אמנם היא נבעה מרגש חיובי, הנתפס פעמים רבות כנשגב, אולם הלקח החיוני הוא שאהבה יכולה להיות גם הרסנית. ראוי לזכור בהקשר זה את הקביעה הנכוחה שבשלהי שיר השירים: 'כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה' (ח, ו).

ההפליה לטובה שהפלה יעקב את יוסף מעוררת מחשבות קשות ונוגות לגבי השאלה האם למד יעקב משהו ממה שהתרחש בבית הוריו ובביתו מאז שהחל לבנותו, ואם כן, מה למד. יעקב מתגלה כאדם הסובל מעיוורון בין-אישי מתמשך. כך היה כשלא ידע מה עֵשָו זומם כנגדו לאחר שימות אביהם, כך היה כשלבן החליף את נשותיו, כך היה כשלבן החליף את משכורתו, כך היה במעשה הטבח בשכם, וכך היה גם בביתו, כשלא הבחין בתגובת הנגד האחת (שנאה) של האחים למחוות האהבה שלו כלפי יוסף, ולא בתגובת הנגד האחרת (קנאה) שביטאה התייחסות אחרת לחלוטין למציאות, ואפילו שלח את יוסף מחברון לשכם לראות מה שלום אחיו!

בקצרה, המספר נהג שלא על פי כללי הסוגה מפני שהסיפור התפתח שלא על פי כללים מקובלים בין הבריות, בוודאי לא במשפחה. הסטייה הספרותית מכללי ההבעה היא בעצם הביטוי הצורני והסגנוני של סטייה עמוקה וחמורה הרבה יותר, המתחוללת בנפשות הגיבורים ובעלילה.

פרופ' נחם אילן מלמד במכללה האקדמית לחינוך 'חמדת הדרום' בנתיבות. 


 

בזכות הענווה ובגנות ההתנשאות

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות.

 (ברכות דף נה, ע"א)


"וישב יעקב בארץ מגורי אביו": גם ליעקב היתה סבלנות לחכות

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". נתכוין להודיע מדת טובו, שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו. והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת, בפסוק: "לך אתננה" (בראשית ל"ה, י"ב). אף על פי כן לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו: "אלה תולדות יעקב יוסף וגו'". ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם.

(אור החיים: בראשית לז, א)


אמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר, כאגרתא דלא מקריא – חלום שלא נפתר, כאגרת שלא נקראה.

(בבלי ברכות נה, ע"ב)


החלומות הולכים "אחר הפה" : החופש לפרש ולהבין את משמעותו של החלום לחיים

אמר רבי עקיבא… משום זקן אחד ומנו (מיהו?) רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר 'כל החלומות הולכים אחר הפה'. אטו 'כל החלומות הולכים אחר הפה' קרא הוא (הרי זה פסוק)? אין (=אכן) וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר: (בראשית מ"א) 'ויהי כאשר פתר לנו כן היה.'

 (בבלי ברכות דף נה, ע"ב)


ראובן – פחדן או צדיק?

'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.

(רש"י בראשית לז , כב)


…וקשה: מנין לו (לרש"י) שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דלמא חסיד גדול היה, ולא היה רוצה להכות נפש? ויש לומר: דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר "מה בצע", ולמה לא בירך את ראובן, שהיה רוצה להצילו מכל וכל, והיה בדעתו לשובו אל אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא וודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים, כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר: אתה בכור…

(שפתי חכמים שם, שם)


"ויד אל תשלחו בו" – להתאכזר, כאומרו: 'מרשעים יצא רשע', וידי לא תהיה בכך.

(ספורנו שם, שם)


"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה" .

(בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)


'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.

(רש"י על סנהדרין דף ו, ע"ב)


'מה בצע ': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה".

(חזקוני בראשית לז , כו)


"בוצע בירך, ניאץ ה" : מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים. מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו)? אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה" (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

(פסיקתא רבתי פרשה י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.