וישב תשע"ח, גיליון 1032

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:

בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי

 וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.

(בראשית ל"ט, י"ז-י"ח)

איור: הרי לנגבהיים

 

'ויהי כהיום הזה ויבא הביתה וגו" – רבותינו חולקין בדבר; יש אומרים: לעשות צרכו נכנס וביקש עצמו ולא מצא, דכתיב 'ואין איש', ויש אומרים: לעשות מלאכתו, מלאכה שעליו מן הבית. ורבי יהודה אומר: אותו היום יום זבוחו של נילוס היה, ויצאו כולם ונשתיירה היא והוא עמה בבית, ותתפשהו בבגדו ועלה עמה למיטה וביקש עצמו ולא מצא, שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע, למה? 'מידי אביר יעקב' מיד 'וינס ויצא החוצה' א"ל הקב"ה: אתה נסת ויצאת חוצה, חייך הים ינוס מפני ארונך, שנא' (תהלים קיד) 'הים ראה וינוס'. כיון שראתה שלא שמע לה התחילה קובלת עליו לרבו, שנאמר 'בא אלי העבד העברי אשר הבאת', מיד 'ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו חבוש בבית האסורים' י"ב שנה, וארז"ל: כיון ששמע רבו כך, רצה להרגו,שנא' 'ויחר אפו'; כתיב הכא 'ויחר אפו' וכתיב התם 'וחרה אפי והרגתי' (שמות כג) אמרה לו אשתו: אל תפסיד ממונך, הנח אותו בבית הסהר, עד שתמכרהו ותקח את ממונך, וכל זה לא עשתה אלא שמא יתרצה בה, ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו: התרצה לי, והוא אומר: כבר נשבעתי, והיא אומרת לו: אני מעוורת עיניך, והוא אומר: ה' פוקח עורים. 'כאן תהא מיתתך בכבלים', והוא אומר 'ה' מתיר אסורים'. אני מוכרת אותך בארץ רחוקה, הוא אומר: 'ה' שומר את גרים' (תהלים קמו) ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים, ולמה הוסיפו לו שם ב' שנים? אמר הקב"ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות 'כי אם זכרתני והזכרתני', תשתכח ב' שנים בבית הסוהר, לכך כתיב 'ויהי מקץ שנתים ימים' ב' שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.

(תנחומא וישב,ט)


 

"ויעזב בגדו בידה וינס החוצה"

אשרת שהם

סיפור יוסף ואשת פוטיפר נראה בקריאה ראשונה כחלק מהרצף הסיפורי המוביל את יוסף לתחתית, אל בית האסורים מתוך מגמה להדגיש את ירידתו מהבן האהוב והמועדף, איש חופשי שנראה שאף לא נוטל חלק במרעה כאחיו עד למעמד אסיר בבית האסורים.

אולם הסיפור עתיר פרטים באופן שמצריך הסבר, הלא ניתן היה להסתפק בדיווח קצר או בציון שיוסף הושם בבית האסורים? יש להניח שלא היה חריג בחייהם של עבדים באותה עת. ניתן כמובן לומר כי המספר המקראי ביקש להעצים ולהעשיר את הסיפור כדי להדגיש את הטלטלות שעבר יוסף, את אופיו, את עמידתו בנסיון וגדולותו כמאמר במדרש:

אמר יוסף: אבא נתנסה, זקני נתנסה, ואני איני מתנסה? אמר לו הקב"ה: חייך שאני מנסה אותך יותר מהם. (בראשית רבה ד)

עיון בפרשות יוסף מעלה כי חייו של יוסף מתגלמים בבגדיו. יוסף לבוש כתונת פסים מועדפת, נזרק לבור ערום לאחר הופשט בידי אחיו מהכתונת, אותה כתונת הנטבלת בדם השעיר, לובש בגדי עבד המשרת את אדונו פוטיפר, מצליח בתפקידו, הרחק מהקיום הקודם, בונה לעצמו חיים חדשים עטוף בבגדו, מופשט שוב מבגדו ונשלח את הבור אל בית האסורים. יוסף מועלה מן הבור ומולבש בבגדים כשהוא מוצג בפני פרעה כפותר חלומות, ואז מולבש בבגדי שש ורביד זהב, ורק כשמבקש מאחיו להתקרב והוא חשוף פנים אל פנים, הם מכירים אותו.

מהו בגד? אדם ואשתו חוה תופרים לעצמם חגורות עם אכילת פרי עץ הדעת, עם ההבנה כי ערומים הם. כחלק מההסתתרות ומהתרחקות מהאל הם לובשים חגורות עלי תאנה. כמסתירים את עצמם. אלהים עושה לאדם ולחוה כתנת עור ומלבישם ערב הגֵרוש מגן עדן; האדם אינו עוד טבעי, אינו פשוט אלא לבוש בכתונת, חוצצת בין הפנים לחוץ.

רבקה נוטלת את בגדי עשיו בנה ומלבישה בהם את יעקב -"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמדות אשר איתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צווארו". הבגד מכסה על הזהות האמיתית של יעקב, חוצץ בינו לבין יצחק, בינו לבין האמת. הבגד מכסה, בגדי החמודות של עשיו, אולי אֵלו שסימנו את אהבתו והעדפתו של אביו יצחק, מבלבלים אותו, עד שלא הכירו.

הבגד מכסה, הכיסוי משמש לבגידה, כתונת ועור חוצצים בין האדם לאחר, בין האדם לעצמו, בין האדם לאל.

והנה יעקב עושה ליוסף כתונת. לא סתם כותנת המפרידה בין האדם לבין הסובב, אלא כתונת המפרידה ומבדילה בין יוסף לאחיו, יוצרת מעמדות ומייצרת קנאה ושנאה. אולי כמו בגדי החמודות של עשיו. כותונת המבדילה בין יוסף לאחיו. כתונת המייצרת זהות "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלומות הלזה בא" לא קשה לדמיין את הדמות ההולכת וקרֵבה לאחים, ואת כתונת הפסים הנראית למרחוק שעל פיה מזוהה יוסף "בעל החלומות". ואכן, מיד עם בואו של יוסף לעמק דותן אל אחיו הרועים "ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כותנת הפסים אשר עליו" כמה שנאה וכעס יש בהפשטה הזו, בהסרת הזהות המועדפת, המרוממת, מהסרת המעטה שעטה עליו יוסף. הכתוב מבהיר ומדגיש את פעולת ההפשטה.

הפשטה מלשון פשוט. מי שאינו לבוש, אינו מכוסה, אין לו בגד הוא פשוט, טבעי, as is ללא חוצץ. והבגד, הכתונת המוסרת מסייעת לבגידה, מכסה על הפשע, מוצגת טבולה בדם השעיר ליעקב "הכר נא". האם זו הכתונת? האם זה של יוסף? האם אתה מסוגל להביט מעבר לכתונת? להכיר באפליה?

ויעקב גם הוא מכסה, על אף שנים רבות של רעיית צאן אינו מבחין (או שמא כן?) בתרמית ואינו מזהה את דם השעיר וקורא "כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו". שוב הבגד חוצץ בין האמת לשקר, בין האדם לעצמו. אולי נוח היה ליעקב להאמין כי טרף טרף יוסף, ולא למה שחשש שקרה; יעקב הוא הקובע כי חיה רעה אכלתהו – ומספר לעצמו סיפור באמצעות הכתונת. סיפור שלא סוּפר לו, אבל מפריד ומרחיק בין האמת לשקר.

ראובן ויעקב קורעים את בגדיהם כאות של אבל. מתחברים לעצמם, מסירים במעט את המעטה ומבינים שכשלו בשמירה על יוסף.

וחזרה לסיפור אשת פוטיפר, יוסף המנותק מעברו, מסתיר את זהותו האמיתית ומסתתר בתפקידו, מתרחק ככל שיכול מעברו.

כיון שראה יוסף את עצמו התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר 'ברוך שהשכיחני בית אבי'. אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק, ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך?!.. (מדרש תנחומא)

יופיו גילו ומראהו מביאים להטרדה חוזרת מצד אשת פוטיפר "ויהי כדברה אל יוסף יום יום…" זרותו, בדידותו, המאפשרים לו להתרחק ולשמור אמונים לתפקידו, רק מפתים אותה יותר עד שהיא תופסת את בגדו "ותתפשהו בבגדו לאמר: שכבה עמי, ויעזב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה".

"איקונין של אביו ראה וצנן דמו איקונין של אמו ראה וצנן דמו" (ב"ר). הסרת הבגד, ההפשטה, הבהירה ליוסף מיהו, החזירה אותו לטראומת ההפשטה הקודמת, לביתו, לאחיו לאביו ולאמו. פריצת המעטה והסרת הבגד חיברו את יוסף לעצמו ולזהותו, מנעו ממנו לחטוא עם אשת פוטיפר, והביאו אותו לברוח מהמקום, לנוס לעמוד בנסיון, לעמוד על שלו.

והבגד שוב משמש לבגידה, מכסה על האמת. הבגד הוא הראייה בידיה של אשת פוטיפר לבגידה. אולם ניתן גם לקרוא כאן נסיון של הסיפור המקראי באמצעות אשת פוטיפר לחדור את המעטה, להסיר את הכיסוי של יוסף ולא רק בהיבט המיני, לגלות מיהו "העבד העברי אשר הבאת לנו". וכאן ההפשטה מקרבת את יוסף אל עצמו, אל זהותו, כפי שיאמר בבור: "כי גנב גנבתי מארץ העברים" הוא נותר ללא מעטה. ללא כיסוי. מופשט ופשוט. ההפשטה בכוח של יוסף על ידי אשת פוטיפר מהווה נקודת ההיפוך בסיפור. לולא הסרת הבגד והמעטה, לא היה יוסף מתחבר אל עצמו ואל זהותו. החזרה על הטראומה, בפעם השניה, הפשטה שסופה השלכה לבור היא המביאה את יוסף לעצמו, להסרת המעטה והרושם והמעמד. והיא זו שתאפשר לו בהמשך להכיר את אחיו.

ועוד הזדמנות מזמן לנו סיפור אשת פוטיפר. המקרא מזמן לנו הזדמנות לשיח על הטרדה מינית במקום העבודה. ועל פגיעה מינית בגברים. התיאור של הטרדה מתמשכת של נער צעיר ויפה תואר, פיתוי ושכנוע, יומיומיים, פרישת רשת הפיתוי ויצירת מצב שאיש לא יראה שהפוגע והנפגע לבדם, הם כה אופיניים לפגיעה מינית בעבודה.

פערי הכוחות, הידיעה שאין מי שיאמין ליוסף העבד, הבגד, שבבֵרור מראה על בריחה, הופך לראייה כנגדו; האשמת הנפגע במעשים "הוא רצה, הוא פיתה" מוּכרת לנו מחיי היום יום. הסיפור מבקש לפתוח שיח על כך. על ניצול של כוח, על הצורך לברוח, על התופעה של האשמת הקורבן, ועל הצורך שלנו כחברה לתמוך במי שנפגע ולהבין את הדינמיקה של הפגיעה ולהוקיע את מי שמנצל את כוחו ומעמדו לפגיעה באחר.

ועוד. גם גברים ונערים נפגעים ומוטרדים מינית. לעיתים רבות הם בורחים, שותקים ואינם מדברים. הם חוששים לגבריותם, לדימויים. המקרא אינו מכחד. הוא מעלה על פני השטח את האפשרות שגבר ונער ייפגעו מינית על ידי אדם מוכר, בעל סמכות וכוח. וגם מנשים. הסיפור מזמֵן לנו הזדמנות לשוחח על פגיעות מיניות בקרב גברים ונערים, לתמוך ולהכיל את מי שחשפו ונפגעו, ולא להסתיר ולכסות.

אשרת שהם היא פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) וחברה בקהילת "הקהל" בירושלים


 

"דבתם רעה" – של מי?

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' מה אמר? רבי מאיר אמר: חשודים הן על אבר מן החי רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים. ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ.

(ירושלמי פאה פרק א, הלכה א )


'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' – …אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות ואת בניהם קראו עבדים ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן בלבל יצועו ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים ועל זה נאמר 'ויבא יוסף את דבתם רעה' אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם… ואע"פ שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע, מכל מקום 'ותשב באיתן קשתו' כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

(כלי יקר שם, שם)


מעשים טובים יש לעשות בסֵתר

והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי' לכאורה אמרו בתוך השדה הוא שפת יתר. אבל אפשר הכוונה בזה לפי מה שנאמר בסוכה (מ"ט ע"ב) 'מאי דכתיב (שיר השירים ז ב) חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, והיינו דכתיב (מיכה ו ח) 'מה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם ה' אלקיך', ואפילו דברים שדרכן לעשות בפרהסיא צריך לעשותן בצינעה. והטעם כי העושה בפרהסיא אינו בטוח שלא יעלה בלבו מחשבה בלתי רצויה, דהיינו להתנאות ולהתפאר משום יוהרא ולא הוי לשמה.

(רב טוב דף סה/א) 


מעשה יהודה ותמר: לקח מוסרי

יש ללמוד מפרשת יהודה ותמר מידה נעלה וצדק במשפטים, ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדֵשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן תורה, כלומר שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל ומתן השכר המוסכם עליו לקדֵשה אז כמתן כתובת אשה לה עתה בזמן הגירושין… והצדק אשר למדנוה הוא אמרו בנקותו את עצמו שלא גזלה ולא שקר ולא גרע ממה שהסכים עמה עליו ' הנה שלחתי הגדי הזה…' וזהו הצדק אשר נחלוהו מיעקב ויצחק ואברהם שלא לשנות דיבור ואל להחליף מועד וליתן כל החובות בשלמות ובמלואם.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ט)


"טעמי המקרא – תרתי משמע"

'וימאן ויאמר הן אדוני'… והטעם שבמילת 'וימָאֵן' מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו.

 (רבינו בחיי בראשית לט, ח)


…כלומר, מתוך טעמי המקרא המלווים את הפסוקים, יכולים אנו להבין מה שלא נכתב בתורה במפורש. כוונת הרב בדבריו אלה לומר, שהאדם הוא יצור בעל הבעות פנים וגיוון קול, המאפשרים לנו לגלות ולדעת משהו על מצב רוחו ומצבו הנפשי, והמימיקה (חיקוי) והג'סטיקולציה (התנועות וההעוויות) של האדם וגוון דיבורו, מסייעים לנו לדעת מה בעצם מתרחש אצלו פנימה בתודעתו…

בפרשת יוסף ואדונתו אשת פוטיפר המשדלת אותו לדבר עבירה, עומד הוא בניסיון ואיננו נשמע לה, והתורה מבטאה את התנהגותו המאופקת בביטוי "וימאן" ומבחינת טעמי המקרא, המלה "וימאן" מסומנת בטעם הנקרא שלשֶלֶת שהוא נדיר ביותר…

אין זה כלל וכלל מקרה שהמסורה הוסיפה למלה "וימאן" טעם מיוחד זה, ובאמצעותו רצתה היא להודיענו כי באותה סיטואציה, נאבק יוסף בקרבו מאבק קשה מאד, מעשה הכרוך בגבורה נפשית עצומה, כדי לעמוד בניסיון ופיתוי זה. לכן גדולה זכותו של יוסף הנקרא במסורת "יוסף הצדיק" שיצא במאבק זה מנצח, ועניין המיאון שלו איננו מיאון של מה בכך, כי אם "וימאן" בטעם שלשלת, שמבחינה ווקאלית-מוסיקלית נגינתה עולה ויורדת שלוש פעמים, כעין צפירת אזעקה המלמדת זכות על הממאן המקראי הכובש את יצרו, הלא הוא יוסף בעל החלומות.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 151)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.