וישב תשע"ז, גיליון 983

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ…

וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ?

וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ.

(בראשית לח, טז-יח)

 wayeshew-2016

 איור: הרי לנגבהיים

חותמך – מרוב תאוותו נתן ג' דברים ערבון על דבר קל.

(אבן עזרא לח, יח)

חותמך ומטך ופתילך. כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה גם מצות ציצית המצילין מן העריות, כמעשה ההוא (מנחות מד ע"א) ששנו זונה בעד ת' זוז וניצל ע"י מצות ציצית וזה לא ניצול, ובזה מיושב מה הגיד לנו הכתוב בזה שנתן ג' אלה למשכון, לפי שבא לתרץ למה לא זכר באות ברית קודש, ובמטה מושלים אשר בידו, ובציצית שבבגדיו, אלא לפי שנתן שלשתן ערבון והיו מבוזים בעיניו, ע"כ לא זכר בחותם שבבשרו לפי שנתן מידו סתם חותם שבידו, ע"כ לא היה לו דבר המזכירו בחותם שבבשרו, וגם המטה אשר בידו נתן מידו, גם פתילך היינו הציצית נתן לה, ע"כ לא היה לו דבר שיצילו מן הזנות.

(כלי יקר שם, שם)


דמות המנהיגות הראויה באור פרשת השבוע

משה הלינגר

פרשיות השבוע שאנו קוראים החל מפרשת השבוע, פרשת "וישב" ועד לפרשה החותמת את ספר בראשית, פרשת "ויחי", מעמידות במרכז הדרמה המתפתחת שני שחקנים ראשיים: יהודה ויוסף, כששאר הדמויות הן דמויות משניות.

בפרק הראשון של פרשת השבוע, פרק לז, שומעים אנו על חלומותיו של יוסף, בנו האהוב של יעקב, באשר לגדולה העתידית העתידה ליפול בחלקו, המעוררות קנאה באחיו. קנאה זו מגיעה לשיאה בעת שמגיע יוסף לבקר את אחיו בשליחותו של אביו, יעקב, כאשר הוא מושלך לבור ולבסוף נמכר למדיינים. מי שמשכנע את האחרים למכור את יוסף ולא להרגו, הוא יהודה, המחליף את ראובן, אחיו הבכור.

בפרק הבא, לח, התורה מספרת לנו על קורותיו של יהודה. שבשיאם ההכרה של יהודה קהל עם ועדה בכך שטענותיה המרומזות של תמר כלתו על כך שהיא הרה ממנו, צודקות ואין לפגוע בה. כתוצאה מיחסי האישות שבין יהודה ותמר נולדו בנים, שמאחד מהם, נלמד בהמשך התנ"ך, עתידה לקום מלכות בית דוד.

בפרק השלישי של הפרשה, פרק לט, קוראים אנו על קורותיו של יוסף בבית אדונו פוטיפרע ועל העלילה שרקמה עליו אשת אדוניו שבעטיה נשלח לבית הסוהר.

פרשת מקץ, השנייה בפרשות הדרמה של יוסף ואחיו, מעמידה במרכזה את עלייתו של יוסף לגדולה מבית האסורים לעמדת מנהיגות בלב האימפריה החזקה במזרח, כמשנה למלך מצרים, המנהל את הכלכלה המצרית אל מול הרעב הצפוי לדעתו. יוסף נפגש עם אחיו המגיעים למצרים בשל הרעב. גם בפרשה זו פוגשים אנו ביהודה, אשר משכנע את אביו יעקב לשלוח את בנימין, האח הצעיר, למצרים בהתאם להוראתו של יוסף. יהודה מראה שוב מנהיגות באמרו: "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט). חז"ל אומרים על כך כי יהודה היה מוכן לסכן גם את חלקו בעולם הבא לשם כך.

הפרשה השלישית במסכת הדרמה של יוסף ואחיו, פרשת ויגש, מביאה לשיא את ההתנגשות שבין יוסף לבין אחיו ובעיקר יהודה המתייצב כמנהיג להילחם בחירוף נפש למען אחיו הצעיר בנימין, שכמו יוסף נולד לאמו רחל. על המפגש שבין יהודה ויוסף קורא המדרש את הפסוק: "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" (תהילים מח, ה). ומסביר המדרש: "כי הנה המלכים – זה יהודה ויוסף. 'עברו יחדיו' – זה נתמלא עברה[כעס] על זה, וזה נתמלא עברה על זה" (מדרש רבה ויגש, צג, אות ב). יהודה על פי האמור בתחילת הפרשה, מתעמת באופן חזיתי עם יוסף לגבי בנימין שעליו הוטל להיות עבד, בשל הגביע שנמצא אצלו. על פי המדרש, יהודה שהיה גיבור חייל במיוחד, שמע מאחיו נפתלי, כי יש במצרים 12 שווקים, ואז אמר לאחיו: "אני אחריב מהם שלושה וטלו כל אחד ואחד: אחד אחד, ולא נשאר בהם איש… אמר יוסף בלבו: מוטב שאתוודע להם ואל יחריבו את מצרים" (בראשית רבא, שם, אות ח). מנהיגותו של יהודה באה לידי ביטוי גם בהמשך הפרשה, כאשר הוא זה שנשלח על ידי יעקב להורות את הדרך, ועל כך דורשים חז"ל שהוטל עליו להקים ישיבה במצרים.

גם בפרשה האחרונה ברצף הסיפור על יוסף ואחיו, פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, נתקלים אנו בהתחלה בברכת יעקב לבני יוסף, אפרים ומנשה, תוך העדפת הבן הצעיר אפרים. אחר כך, בברכות יעקב לבניו ערב פטירתו, רואים אנו את החשיבות של יוסף ושל יהודה, אשר שניהם מקבלים כל אחד חמשה פסוקים של דברי שבח, הרבה מעבר לכל האחרים. אולם בסופה של הפרשה רואים אנו כי דווקא יהודה ולא יוסף, בנו החביב של יעקב, הוא הזוכה למלכות מבין שני המנהיגים: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י). מדוע אפוא המאבק על המנהיגות בין שני האחים הסתיים דווקא בניצחונו של יהודה?

השאלה רק מתחדדת כאשר אנו עוקבים על המשך מאבק המנהיגות בין צאצאי יהודה לבין צאצאי יוסף. כיבוש הארץ נעשה על ידי יהושע בן נון משבט אפרים, שהיה סוג של מלך. אבל המלוכה הממוסדת בישראל הייתה של בית דוד, משבט יהודה. לאחר ימי הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה, התפלגה הממלכה בזמן בנו של שלמה, רחבעם, כשקם עליו ירבעם בן נבט משבט אפרים והקים את ממלכת ישראל של עשרת השבטים חוץ מיהודה ובנימין. רק לעתיד לבוא, מבטיח הנביא יחזקאל בעקבות חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז), כי יהודה ויוסף יזכו להתאחד. אולם כפי שאנו יודעים, המסורת היהודית קידשה גם לעתיד לבוא את המנהיגות מבית יהודה, בדמות המלך המשיח שיבוא מבית דוד, אף שיקדם לו משיח זמני מבית יוסף.

מה מסמלים שני סוגי המנהיגות של יוסף ושל יהודה ומדוע דווקא המנהיגות של יהודה היא שהועדפה? על פי הראי"ה קוק, יוסף היה הדמות החומרית, המשביר לארץ ואילו יהודה הדמות היותר רוחנית, ולכן ממנו באה המנהיגות האידיאלית. לעומתו, טוען הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק כי המידה המיוחדת של יוסף היא צדיקותו. יוסף ידע לעמוד כנגד הפיתויים באופן יוצא דופן, ועל כך הוא אכן מכונה בשם: "יוסף הצדיק". לעומת זאת, ייחודו של יהודה, אינו בצדיקותו, אלא דווקא בכך שגם אם הוא נופל וחוטא, הוא קם משם בדרגה גבוהה יותר. כך קרה כאשר הודה קבל עם ועדה כי תמר צדקה ממנו וכי הוא חטא. וכך גם כאשר הוא זכה לתקן את תפקידו במכירת יוסף, בכך שהוא חרף את נפשו למען בנימין. מנהיג לאומי, טוען הרב סולובייצ'יק, צריך להיות אדם החי בתוך המציאות ולעתים גם חוטא, אולם החשוב הוא שהוא מוכן להודות בחטאו, לקחת אחריות ולהתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר. ואכן, לא במקרה, מי שהפך למגשים חזון המלוכה של שבט יהודה, דוד המלך, בדיוק מגלם את התכונות הללו.

אחד מגדולי בעלי המחשבה בדור שלפני השואה, ראש ישיבת טלז, הרב יוסף ליב בלוך, אומר בספרו "שעורי דעת", כי מנהיגות אמתית היא היכולת לקחת אחריות ולא לחשוש ממה שאומרת החברה, אלא לעשות את הדבר הנכון. גבורה, אינה דווקא גבורה בשדה הקרב (שגם בה כאמור, הצטיין יהודה), אלא גם גבורה שביכולת לעמוד על שלך, כאשר אתה יודע כי הדרך שבה אתה הולך היא הנכונה. גם אם אתה יודע כי יש לכך מחיר. יהודה בפרשה שלנו מסמל את לקיחת האחריות הזו ולכן לא רק שזכה למלוכה, אלא אף זכה כאמור, להקים את מרכז התורה הראשון במצרים, דבר הדורש מסירות נפש של ממש.

לדברים אלו יש השלכות משמעותיות גם בימינו. אנו חיים בדור שבו מנהיגים בארץ ובעולם לא אחת אינם לוקחים אחריות על מעשיהם. לעתים קרובות הם נמנעים מלהוביל את הציבור למחוזות ראויים יותר מבחינה מוסרית, אלא מעדיפים להתאים את עצמם לדעת הקהל שלהם, כדי שיצליחו לשמר את שלטונם. המסר העולה מסוגיית המנהיגות של פרשת וישב והפרשות הבאות בעקבותיה, מציע דרך אחרת, ראויה יותר, של הנהגה ציבורית.

דר' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן.


"וישב יעקב בארץ מגורי אביו": גם ליעקב היתה סבלנות לחכות

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". נתכוין להודיע מדת טובו, שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו. והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת, בפסוק: "לך אתננה" (בראשית ל"ה, י"ב). אף על פי כן לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו: "אלה תולדות יעקב יוסף וגו'". ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם.

(אור החיים לרבי חיים בן עטר, בראשית לז, א)


"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה" .

(בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)


'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.

(רש"י על סנהדרין דף ו, ע"ב)


'מה בצע': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה".

(חזקוני בראשית לז , כו)


"בוצע בירך, ניאץ ה": מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים.

מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו) ? אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה" (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

( פסיקתא רבתי פרשה י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.