וישב תשע"ד (גליון מספר 826)




פרשת וישב

גליון מס' 826 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף

וַיִשְכָּחֵהוֹּ

(בראשית מ, כג)

 

ולא זכר שר המשקים – לא הזכירו בפה אל פרעה. כן ומשא ה' לא

תזכירו עוד. זכר את ושתי. וישכחהו – בלב.

(אבן

עזרא שם, שם)

 

ולא זכר שר המשקים וגו'. בא הכתוב להעיד שהיה שוגג, ומה על

הרשעים כתב הכתוב זכות עליהם, על הצדיקים על אחת כמה וכמה.

(פירוש

הריב"א שם, שם)

 

וישכחהו – "שכח" קרוב ל"שגה",

"שגע", "שגח"… "שכח" קרוב ל"שקה",

להיות רווי ו"מלא". "שכח" מבחינה רוחנית: להיות מלא מדבר עד

שאין מקום לעניינים אחרים; לשכוח עניין מתוך שהלב נתון לדבר אחר. שר המשקים לא נתן

את דעתו לרענן את זכרונו. ההווה מילא את לבו עד ששכח את יוסף.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

סיפורו של יהודה

– מאובייקט לסובייקט

אלי שרון

פרשת

"וישב" מעבירה את הפוקוס מיעקב ליוסף. זו דרכו של המקרא – להציג בפנינו

את אבות האומה באמצעות כמה סיפורים קצרים ומיד מתרחש המעבר הבין-דורי. בפרשת

"וישלח" עוד היינו עסוקים בסיפור חייו של יעקב ומכאן הוא כביכול

"יורד מהבמה" ואנחנו עוברים לסצֵנה אחרת – זו של יוסף, המתרחשת על במה

אחרת. דווקא בשל כך, נראית ה"השתלה" של סיפור יהודה ומשפחתו,

משונה כל-כך. וכי לא ראוי יהודה ("לא יסור שבט מיהודה") לבמה משלו? אכן,

במסורת הקריאה הארצישראלית, פרק ל"ח – סיפורו של יהודה – נקרא כפרשה נפרדת,

מה שמאפשר להיות עם הסיפור באופן מלא יותר מאשר הנוהג הבבלי המטמין את הסיפור

בפרשת חייו של יוסף.

דווקא

בשל כך אני מבקש להפנות את המבט לסיפורו של יהודה. זהו סיפור שבמרכזו ניצבות שני

נשים. יש כאן שתי דרמות גדולות המעצבות את דמותו של יהודה. בפנינו סיפור מרתק מלא

ברמזים, דימויים ו"סודות", שנועדו לומר לנו משהו על העתיד המלא בסתירות,

ניגודים והפכים.

אם

כן, לאחר מכירתו של יוסף בידי האחים, יהודה פורש ממשפחתו – "וירד יהודה מאת

אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו

חירה". הוא נשא לאשה

(אלמונית) כנענית שכל שידוע לנו הוא שהיא "בת שוע". "שוע"

יכול להיות אכן שמו של אביה. אבל נרמז כאן משהו על עושרו של האיש. יהודה מֵפֵר כאן

את המסורת המשפחתית של שלושת הדורות שקדמו לו – הוא נישא לאחת מבנות הארץ

הכנעניות, מה שהיה בלתי נסבל בעיני אבותיו ואִמותיו. זוהי דרמה גדולה. עזיבת הבית

והמשפחה וההליכה אחר נהמת ליבו.

מה

גורם ליהודה לעזוב את בית אביו וללכת באופן מובהק בדרך אחרת, מנוגדת? האם הדבר

קשור במערכות היחסים שבתוך המשפחה המורכבת של יעקב? כך או אחרת, הוא אב לשלושה

בנים. האחד – ער – נולד בכזיב. אי אפשר שלא לשמוע את הקשר עם "כזב",

שקר, רמיה. אונן מחזיק בשמו את היסוד של

"און", כוח, עצמה, שליטה ושלטון. שני אלה חולקים את אותה האישה, כל אחד

בזמנו. לאחר שער מת בלא זרע מתמר שנבחרה על ידי אביו, ואונן מת אף הוא בחיקה כמי

שחייב היה ליבמה וסרב. עובדה מבהילה שמצליחה להפחיד את יהודה כהוגן. הוא אינו מוכן

לתת לתמר את שֵלה – כלומר את מה ששייך לה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר

כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר

פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.

תמר

מייצגת עבור יהודה את המוות ואנחנו יכולים להזדהות עם החרדה שלו ובמיוחד עם הכאב

הגדול של אבדן שני בניו. הוא מבטיח לתמר שתקבל את שלה, אך הוא מכזב, כי הוא לא

באמת מתכוון לממש את ההבטחה. זה הזמן שבו הוא מתאלמן – בת שוע, אשתו הכנענית של

יהודה מתה. יהודה שוכח, אבל תמר אינה שוכחת. היא מתכוונת לממש את זכותה ואת ההבטחה

שקיבלה מיהודה.

היא

שומעת שחמיה, יהודה, מגיע לאזור. ואז היא עושה מעשה נועז: היא משילה את בגדי

אלמנותה (זהותה), מתחפשת לזונה (קדֵשה) ומחכה ליהודה במקום הנקרא "פתח

עיניים". אני שומע את המקרא מספר לנו שיהודה לא רואה. הוא לא ראה (לפחות

לא עד הסוף) את יוסף אחיו, הוא לא רואה את אשתו (אין לה שם); הוא לא רואה את בניו

(מה קורה איתם, מדוע הם מתים); הוא לא רואה את תמר (שהוא שולח בקלות חזרה לבית

הוריה), והוא אולי גם לא רואה את עצמו. הוא, נמצא עמוק בתוך כאבו, ואני מדמיין את

חוסר האונים שהוא מרגיש.

אז

תמר, שדואגת לעצמה כמו שצריך, ולא קוברת עצמה בעמדת הקרבן חסרת-האונים, באה

לפתוח לו את העיניים. כאמור, הרבה סמלים יש כאן. שם הדרך עליה היא יושבת הוא

"תמנה" מלשון "מתנה"; הוא בא לגוז את צאנו, וצאן הוא סמל

לשינויים מתוך עיוורון ועוד. יהודה האלמן בא לשכב עם מי שהוא חושב לזונה. היא

שואלת מה יתן לה בתמורה – היא הולכת עד הסוף עם זהות

הזונה – הוא מציע לשלוח לה גדי עזים, היא רוצה ערבון

שיבטיח את התמורה. והיא קובעת שהערבון יהיה תעודת

הזהות שלו " חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ

אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ. וַיִּתֶּן-לָהּ".

כעת

תמר יכולה לשוב לזהותה הקודמת, האמיתית. יהודה אינו יכול לפגוש את הזהות האמיתית

שלה, מפני שאינו יכול לפגוש את הזהות האמיתית של עצמו. לצורך זה היה על תמר

"להתחפש", היא מחפשת דרך להוביל את יהודה לחיפוש הזהות העצמית שלו,

הזהות שממנה הוא בורח לאחר סיפור מכירת יוסף והכזבים שסופרו ליעקב. היא פושטת את

בגדי הזונה, וחוזרת ללבוש האלמנה. בינתיים, יהודה שולח שליח למסור בידי הזונה את

הגדי ולקבל חזרה את הערבון. והשליח לא מוצא שם אף

זונה… ואומרים לו שמעולם גם לא הייתה… ומאחר שמדובר בהריון, שיש לו ביטוי פיזי

חיצוני, לא ניתן להשתמש באלמנט ההסתרה כאן. לכן הרכילות היא שתמר זנתה

ונכנסה להריון:

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד

לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם

הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר

לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת

וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר

יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ

לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (בראשית ל"ח, כד-כו)

קולמוסים

ודיו עד אין שיעור הועסקו במהלך הדורות בניסיון להבין את הסיפור ולעמוד על

משמעותו. יש שפנו והפנו את תשומת הלב לדוגמה הראויה לחיקוי של לקיחת האחריות על

ידי יהודה במילים "צדקה ממני"; רבות נאמר על יכולת ההכרה העצמית

שלו, על השינוי שהוא עובר, ועל כך שעל אף היותו חשוף לאפשרות של מחיר אישי בלתי

נסבל, ולתחושת בושה גדולה, הוא בוחר שלא להתכחש למעשיו ולמניעיו; יש שבחרו להתמקד

בקשר בין סיפורו של יהודה כאבא עם הסיפור שלו כאח גדול שאיפשר

את העלמת יוסף, אחיו הצעיר, מאביהם יעקב ולאחר מכן כמי שמתייצב מול יוסף עם הנאום

המבריק שמביא לחיבור המחודש של המשפחה.

אני

מבקש לפרש את המוכנות של יהודה – בזכות תמר – לממש את אחריותו ולהכיר בטעותו. אני

מבקש לראות בכך תוצאה וביטוי של היכולת לעבור מראיית הזולת כאובייקט לראייתו

כסובייקט.

האינסטינקט

הראשוני בפגישה עם האחר הוא 'מה אני מרוויח מכך? מה יצא לי מזה? ברובד עמוק יותר,

בתת ההכרה, אנחנו חושבים 'איך לא אפסיד כאן משהו?'. זהו אינסטינקט טבעי, אין בו

פסול, הוא לא בהכרח נובע מכוונה רעה, והוא משרת מקומות חשובים בחיינו. בדרך זו,

האדם הניצב מולי אינו אלא אובייקט עבורי. האפשרות להוסיף לשאלה האינסטינקטיבית 'מה

אני אקבל כאן' את השאלה 'מה אני יכול לתת לזולת' היא אפשרות המעידה על

טרנספורמציה.  המהות של קבלה על מנת

לתת, או של נתינה שלא על מנת לקבל – היא המסמלת כוונה פנימית ומודעות אחרת מזו של

האינסטינקט הראשוני.

לא

מדובר ב"או-או" (או אני או הזולת). מדובר בללמוד איך ליצור "גם

וגם". גם אני וגם הזולת. תמר מאלצת את יהודה להסתכל לה בגובה העיניים

ולראות את האמת, ומעמידה אותו בפני בחירה. והוא בוחר באמת. יהודה לא נשאר

ב"אני צודק", ואפילו לא ב"את צודקת". הוא משתמש במילים

"צדקה ממני". בפשט של מילים אלו תמר צדקה יותר מיהודה בגישתה

ובעמידתה על זכויותיה. הזוהר קורא את המילה "צדקה" כשתי מילים – צדק

ה'. כלומר, האלוהות צדקה, ולא יהודה.

המילים

"צדקה ממני" מעידות בעיניי גם על צדק שבא מיהודה עצמו, כלומר, העובדה

שהיא צודקת נובעת וקשורה ביהודה עצמו, במעשיו/בהחלטתו, ולא במעשיה ובבחירתה של

תמר, שאינם אלא תוצאה של מעשיו והחלטתו של יהודה. זהו סיפור של תודעה חדשה

("תודעת משיח") מכיוון שהוא מלמד על התהוות חדשה, על בריאה חדשה

בתוך יהודה עצמו – מעבר לפחדים ולתבניות ולקליפות.

נראה

שהדבר אפשרי עבור כל אחד מאיתנו.

אלי שרון, M.A., SCP-C פסיכותרפיסט ומלוה רוחני

מוסמך. ראש תחום תמיכה וליווי רוחני בתשקופת-מעגן – תקווה והתחדשות בעת

מחלה. מרכז תמיכה

מקיף למתמודדים עם מחלות, למבריאים ולבני משפחה.

 

 

"דבתם

רעה" – של מי?

'ויבא יוסף את דבתם

רעה אל אביהם' מה אמר? רבי מאיר אמר: חשודים הן על אבר מן החי רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן

כעבדים. ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ.

(ירושלמי פאה פרק א,

הלכה א)

 

'ויבא יוסף את דבתם

רעה אל אביהם' – … אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות היו מזלזלים בבני השפחות

לקרות אמותם פלגשים

ושפחות ואת בניהם קראו עבדים ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה

בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן בלבל יצועו ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו

דבה על בני השפחות לקרותן עבדים ועל זה נאמר 'ויבא יוסף

את דבתם רעה' אותה דבה

רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב

כי אביהם יתבע עלבונם… ואע"פ שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע, מכל מקום 'ותשב

באיתן קשתו' כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על

בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

(כלי יקר שם, שם)

 

 

ראובן – פחדן או צדיק?

'למען הציל אותו' – רוח הקודש

מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא

ויעלנו משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.

(רש"י

בראשית לז , כב)

 

…וקשה: מנין לו (לרש"י) שבשביל כך היה רוצה להציל

אותו, דלמא חסיד גדול היה, ולא היה רוצה להכות נפש? ויש

לומר: דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך יעקב את בניו

שבירך את יהודה שאמר "מה בצע", ולמה לא בירך את ראובן, שהיה רוצה להצילו

מכל וכל, והיה בדעתו לשובו אל אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא

וודאי ראובן לא היה כוונתו לשם שמים, כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר: אתה

בכור…

(שפתי חכמים

שם, שם)

 

"ויד אל תשלחו בו" – להתאכזר,

כאומרו: 'מרשעים יצא רשע', וידי לא תהיה בכך.

(ספורנו שם, שם)

 

 

אסור שלמנהיג תהיה

אשליה של שלמות: דוד המלך (ובעקבות כך, גם המלך המשיח) מצאצאי פרץ ומצאצאי רות המואביה

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא

נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר

רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו,

שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו 'חזור לאחוריך'.

(בבלי יומא כב, ע"ב)

 

'ויקח עמרם את

יוכבד דֹדתו': מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה

מלקוחים שעתיד להזהיר עליהם, לפי שאין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים

תלויה לו בצוארו, פן יתגאה על הצבור, כמו

שמצינו בדוד.

(חזקוני שמות ו , כ)

 

אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור, אלא מי

שנודע במידותיו עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים

משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם

במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא

למנות אנשים תקיפים כל כך בעניין שיהיו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם

לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת

אבותיהם מסייעתם, שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאווה

והעזות, אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראויים לכך יותר מהם, ואם הם כופרים

בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות, דרך צחות ודרך הפלגה אמרו

"אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של

שרצים תלויה לאחריו", כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו עליו

ויתגאה על הציבור שלא לשם שמים, אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך, וכך

אמרו "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי",

רצונו לומר: דופי של משפחה, ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשם שמים יותר מדי.

 (מתוך "בית הבחירה" ליומא

כ"ב, ע"ב לרבנו מנחם המאירי  1249-1315

(

 

 

 

 

 

חברות וחברים יקרים

 

סיימנו 16 מחזורים של "שבת

שלום" והתחלנו מחזור חדש

אנו מביאים לכם מדי שבוע, קוראים יקרים,

מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו והגותנו, מסרים

של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום ובדו-קיום

מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת הגיליון

ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם

הערכית, בתמיכתם הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו

לכן, כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת שלום"

בארץ ובעולם, ללא פרסומת מסחרית

אנו זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי

9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק ושלום

מערכת "שבת שלום"                      "עוז ושלום-נתיבות

שלום