וישב תשע"ג (גליון מספר 777)




פרשת וישב

גליון מס' 777 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ

הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.

 וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם.

(בראשית לז, כד-כה)

 

וישבו לאכל לחם. שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי

לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם, כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו 'וישבו עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי

ישראל היתה זאת בישראל כו".

וכן דריוש כשהשליך את דניאל בגוב אריות, דכתיב 'ובת טות ודחון לא הנעל קדמוהי. וזה קרה להם

מפני שחשבו את יוסף לרודף, שכל הקודם להרגו זכה, כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה:

הולכים להוריד מצרימה. שהיו בעלי הגמלים ולא היו הם בעלי הסחורה ולכן הורדת הסחורה

שם היתה לגמר מלאכתם.

(ספורנו שם, שם)

 

וישבו לאכל לחם. לשון עיכוב וקביעות, קבעו עצמם בסעודה. ובמדרש תהלים (מזמור י) וישבו לאכול לחם, אמר הקב"ה אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר

וישבו לאכל לחם, הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך מאכל ומשתה שנאמר (אסתר א, ג) בשנת שלש למלכו וגו', והמן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר (שם ג, טו) והמלך והמן ישבו לשתות וגו'.

 (רבנו בחיי שם,

שם)

 

 

 

חלומות יפים ונוראים

דניאל אפשטיין

מתחילת פרשת ויצא עד

סוף ספר בראשית, ממלאים החלומות תפקיד חשוב, שלא לומר מכריע, בתהליך המוליך מיציאת

אברהם מאור כשדים

עד הגירת יעקב למצרים ותחילת היווצרות העם העברי בגלות.

 החלום אינו מדבר רק על עצמו, כאילו היא איגרת המיועדת

לקורא אלמוני; הוא מופיע בהקשר מסוים, ותוכנו ומשמעותו קשורים לאישיותו של החולם וליכולתו

להתייחס לחלום בצורה נכונה, בהתאם לזמן ולמקום שבהם הוא מופיע.

מהבחינה הזאת, ההשוואה

בין חלום יעקב בליל בריחתו מבית ילדותו, בדרכו לארם, לבין חלומות יוסף הרועה את צאן

אביו עם בני השפחות, מאלפת במיוחד.

הצד השווה בין החלומות

האלה הוא התוכן הגרנדיוזי. בחלום הראשון, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע

השמימה" – ראש הסולם או או ראש החולם? – "מלאכי

א-להים עולים ויורדים בו" – בסולם או בחולם? אי הבהירות של הפסוק רק מוסיפה על

הרושם הנשגב. כאילו לא די בכך, ה' ניצב על ראש הסולם ומבטיח לחולם הבטחות מפליגות,

לא פחות מ"פוליסת ביטוח" א-להית.

גם יוסף חולם חלומות

המתאימים לנער הכל כך מוטרד ממקומו בין האחים: הוא האלומה

הניצבת במרכז השדה, ואלומות האחים משתחוות לו, הוא הכוכב שאליו משתחווים השמש, הירח

וכל שאר הכוכבים. בשני המקרים, החלום מחמיא לאגו של החולם וכפי שטען ד"ר פרויד,

הם מבטאים משאלת לב כמוסה או גלויה.

ההבדל הגדול מתחיל ביקיצה.

יעקב מתעורר ואומר: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי". הפסוק הבא מתאר

את התייחסותו של יעקב לחלומו: "ויירא יעקב ויאמר: מה נורא המקום זה, אין כי אם

בית א-להים, וזה שער השמים". ה"שפת אמת" (בראשית, ויצא, תרל"ד,

ד"ה וייקץ יעקב) מציע פירוש נפלא לתמיהה המעט מפתיעה הזאת:

נכתב לשבח ליעקב אבינו ע"ה, כי איש אחר אם היה לו חלום כזה,

עוד היה מתגאה. ועליו נפל פחד ויראה. וזה סימן שהיה איש אמת.

אכן יעקב, שרימה את אחיו

ואת אביו, נקרא איש אמת: "תתן אמת ליעקב", אבל

מהו "איש אמת"? מלמד אותנו השפת אמת: איש

אמת הוא מי שאינו מרמה את עצמו על עצמו.

יעקב יודע כי מראה הסולם

שראשו מגיע השמימה אינו מתאר את מצבו האמיתי, בעת בריחתו מאחיו: הוא עדיין צריך להוכיח

את עצמו ולהתמודד עם מבחני החיים, עד שייקרא ישראל. לכן, החלום מעורר בו פחד,

ולא גאווה. איש האמת אינו יכול להתגאות על חלומות הגדלות הפוקדים אותו. הוא מפחד מעצם

משאלת הלב היהירה והמסוכנת, לו ולאחרים.

לכן, מוסיף ה"שפת

אמת":

על ידי יראה זו זכה לבניו להיות זה מקום המקדש, כדכתיב 'בית א-להים' ואיתא (בראשית רבה פט,

ז) שהראהו בנוי וחרב וכו' לפי שעיקר קיום בית המקדש

היה על ידי יראה זו.

עיקר קיום בית המקדש

אינו תלוי במקום המקודש או בהבטחה הא-להית, אלא ביראת האדם, אם הוא איש אמת, לאבד את

"בית הא-להים"; הוא תלוי ביראת האדם המודע לפער בין שאיפתו השמיימית למצבו האנושי, בין הראש המונח על האבן לראש המרחף בשמי

האידיאל.

מקום המקדש הוא בפער

הזה, ששמו "יראת שמים", פחד מן הפער האונטולוגי המפריד בין

הדימיון לממשות.

ומחלום יעקב לחלומות

יוסף. החולם בפרשת וישב הוא נער המביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם. הוא

הזוכה לאהבת האב ומתהדר בכתונת הפסים המרהיבה. הוא מי שאחיו – ואיך אפשר לא להבין אותם

– "לא יכלו דברו לשלום".

מעניין לגלות שבסיפור

הזה, אף אחד "אינו יכול": האב, המתגעגע לאשתו האהובה, אינו יכול שלא להעדיף

את בנה על פני כל אחיו; האחים אינם יכולים שלא שלשנוא את אחיהם המועדף והיהיר, ויוסף

עצמו אינו יוכל שלא לספר את החלומות השקופים, מלבי השנאה.

כל אחד מהם כלוא בתוך

עולמו הפנימי, כל אחד כלוא בתוך תמונת העולם שיצר מתוך שכנוע פנימי והוכחות מוצקות

על צדקתו ועל רשעת הצד השני. במצב כזה, איש אינו יכול לדבר עם אחיו לשלום. לכן, גם

השליחות שהטיל יעקב על יוסף "לראות את שלום האחים ואת שלום הצאן" ולהשיבו

"דבר" נידונה מראש לכישלון.

הדרך עוד ארוכה עד שיתקרבו

כולם לאישיותם האמיתית כאנשי אמת, המסוגלים להכיר את מצבם ואת הפער בין התמונה הפנימית

המעוותת למציאות. התפנית תתרחש עבור כל אחד מהם, כאשר ה"לא יכול" ההתחלתי,

המבוסס על אי-ראיית האמת ועל מבט מוטעה בגלל הכליאה העצמית הזאת, יהפוך ל"לא יכול"

מסוג אחר, ל"אי היכולת האתית" שעליה מדבר עמנואל לוינס,

כשהוא אמר: אני יכול (פיזית) לרצוח את הזולת, אבל אינני יכול (אי יכולת אתית) לעשות

זאת.

נוכל כאן רק לרמוז על

התפנית המדהימה הזאת לסיום. כשיוסף נבחן בסצינת הפיתוי מול

אשת פוטיפר, הוא אומר לה (לט,

ט): "איננו גדול בבית הזה ממנו וא חשך ממנו מאומה

כי אם אותך באשר את אשתו" – האני הגרדיוזי כאילו חוזר

– אבל, הפסוק ממשיך: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים".

וברגע האמת, כשיוסף אומר

לאחיו: "אני יוסף, העוד אבי חי?", התגובה היא: "ולא יכלו אחיו

לענות אותו, כי נבהלו מפניו". וגם יוסף מצדו: "לא יכול להתאפק".

אי-היכולת האתית שמקורה

בדרישת האמת של מי שנקרא "ירא שמים" היא "שער השמים", היא פותחת

את שער הלב שהוא, בשפה קצת גרנדיוזית: שער הגאולה.

ועל ידי היראה נפתח פתח בכל מקום, כדכתיב

'וזה שער השמים'" (שפת אמת, שם)

דניאל אפשטיין הוא רב פילוסוף המלמד במת"ן , במדרשת לינדנבאום

ובחוגים שונים בארץ.

 

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו": גם ליעקב

היתה סבלנות לחכות

אכן

להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב,

ואמר:" וישב יעקב בארץ מגורי אביו". נתכוין

להודיע מדת טובו, שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו.

והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת, בפסוק:

" לך אתננה"(בראשית ל"ה, י"ב). אף על פי כן לא עשה בו רושם,

והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ

לא לו, אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על

פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו:"

אלה תולדות יעקב יוסף וגו'". ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח

לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם.

(אור החיים לרבי חיים

בן עטר, בראשית פרק לז, פסוק א)

 

 

אפליה

מביאה לידי קנאה, שנאה ואלימות

'ועשה לו כתונת פסים' – ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן

מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף – 'וישנאו אותו…'

רבי שמעון בן לקיש בשם רבי

אלעזר בן עזריה: (תהלים סו) 'לכו וראו מפעלות אלהים',

וכתיב בתריה (תהלים ס"ו) 'הפך ים ליבשה' – למה 'וישנאו אותו'? בשביל שיקרע

הים לפניהם פסים פס ים.

(בראשית רבה פד, ח)

 

…שכל זה לא

היה נכון, שעל יעקב היה לדחות את דיבתו [של יוסף], כשם שבדרך כלל "ילד

שעשועים" רק גורר אחריו תוצאות קשות, בדברי ימי אבותינו ובקורות כל בית,דבר

זה הובלט כל צרכו על-ידי התוצאות המרות שבאו בעקבותיו. הרי אלו החולשות החוזרות

בנקל בחיי כל אדם, אך אינן אלא חולשות.

(הרש"ר הירש בראשית לז, ג)

 

"ויראו אחיו כי אותו אהב…" – בלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו,

לכן אוהב גם בניה יותר מכולם. אבל, כאשר ראו כי אותו אהב מכל אחיו, היינו

אף מבנימין, לכן הוא ודאי מפני הדיבה שמביא עליהם, ומתכבד ומתייקר אצל אביהם

בקלונם, לכן "וישנאו אותו" – ופשוט.

(משך

חכמה שם, שם)

 

 

"בוצע בירך, ניאץ ה" : מעשה פולחני-דתי

ההופך לקללה ולחילול ה'

כשיוסף נשתלח מאביו לילך אצל אחיו,

כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים ומשליכין

אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו.

אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?!

אין אנו אלא מנאצים. מהו 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו)?

אמר להם יהודה: 'בוצע בירך ניאץ ה" (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז, כ"ז).

(פסיקתא רבתי פרשה י)

 

 

מעשה

יהודה ותמר: לקח מוסרי

יש ללמוד מפרשת יהודה ותמר מידה נעלה וצדק

במשפטים, ופירוש הדבר הוא, שביאת הקדֵשה קודם מתן תורה כביאת האדם על אשתו אחר מתן

תורה, כלומר שהוא מעשה המותר שאין בו תיעוב כלל ומתן השכר המוסכם עליו לקדֵשה אז

כמתן כתובת אשה לה עתה בזמן הגירושין… והצדק אשר

למדנוה הוא אמרו בנקותו את עצמו שלא גזלה ולא שקר ולא גרע ממה שהסכים עמה עליו ' הנה שלחתי הגדי הזה…' וזהו

הצדק אשר נחלוהו מיעקב ויצחק ואברהם שלא לשנות דיבור ואל להחליף מועד וליתן כל

החובות בשלמות ובמלואם.

(מורה נבוכים

לרמב"ם ג, מ"ט)

 

 

"טעמי המקרא – תרתי

משמע"

'וימאן ויאמר הן אדוני'… והטעם שבמילת 'וימָאֵן'

מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה

אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם

נדע כוונת לבו.

 (רבינו בחיי בראשית לט , ח)

 

…כלומר, מתוך טעמי המקרא המלווים את הפסוקים, יכולים אנו

להבין מה שלא נכתב בתורה במפורש. כוונת הרב בדבריו אלה לומר, שהאדם הוא יצור בעל הבעות

פנים וגיוון קול, המאפשרים לנו לגלות ולדעת משהו על מצב רוחו ומצבו הנפשי, והמימיקה

(חיקוי) והג'סטיקולציה (התנועות וההעוויות) של האדם וגוון

דיבורו, מסייעים לנו לדעת מה בעצם מתרחש אצלו פנימה בתודעתו.

…בפרשת יוסף ואדונתו אשת פוטיפר המשדלת אותו לדבר עבירה, עומד הוא בניסיון ואיננו נשמע

לה, והתורה מבטאה את התנהגותו המאופקת בביטוי "וימאן" ומבחינת טעמי המקרא,

המלה "וימאן" מסומנת בטעם הנקרא שלשֶלֶת שהוא נדיר ביותר…

אין זה כלל וכלל מקרה שהמסורה הוסיפה למלה

"וימאן" טעם מיוחד זה, ובאמצעותו רצתה היא להודיענו כי באותה סיטואציה,

נאבק יוסף בקרבו מאבק קשה מאד, מעשה הכרוך בגבורה נפשית עצומה, כדי לעמוד בניסיון

ופיתוי זה. לכן גדולה זכותו של יוסף הנקרא במסורת "יוסף הצדיק" שיצא

במאבק זה מנצח, ועניין המיאון שלו איננו מיאון של מה בכך, כי אם "וימאן"

בטעם שלשלת, שמבחינה ווקאלית-מוסיקלית נגינתה עולה ויורדת שלוש פעמים, כעין צפירת

אזעקה המלמדת זכות על הממאן המקראי הכובש את יצרו, הלא הוא יוסף בעל החלומות.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 151)

 

אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אף על פי שעושה המעשים הטובים

והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאווה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו;

ויחלוק עליו בפעולותיו, על מה שיעירוהו אליו כוחותיו ותאוותו ותכונת נפשו. ויעשה הטובות

– והוא מצטער בעשייתם וניזוק.

אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאוותו ותכונתו;

ויעשה הטובות – והוא מתאווה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב

ויותר שלם מהמושל בנפשו… מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך,

עליו השלום, כיוצא בזה: 'נפש רעה איוותה רע' (משלי כא, י)… זהו כנראה מדברי הנביאים נאות

למה שזכרוהו הפילוסופים.

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה העניין נמצא להם: שהמתאווה לעברות

ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד

שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם – תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן

יותר גדול. והביאו בזה דברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו:

"לפום צערא אגרא". ויותר מזה – שהם ציוו להיות האדם מתאווה לעברות, והזהירו

מלומר: שאני בטבעי לא אתאווה לזאת העברה, ואף על פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם: "רבן

שמעון בן גמליאל אומר: לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז;

אי אפשי לבוא על הערווה – אלא: אפשי, ומה אעשה – אבי שבשמים גזר עלי."

ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה, הם סותרים

זה את זה – ואין העניין כן; אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר

הן אצל הפילוסופים רעות… הם העניינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות: כשפיכות

דמים, וגנבה וגזלה ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב

ואם וכיוצא באלו והן המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה:

"שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב" (מצוות

שכליות) ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו

– שהיא חסרה…אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו

יותר גדול – הם: "התורות השמעיות" וזה אמת; שאלמלא התורה לא היו רעות כלל.

(מתוך: שמונה פרקים לרמב"ם,

פרק שישי)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                              עוז ושלוםנתיבות שלום