וירא תשפ"ב, גיליון 1222

 חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה

לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע

 חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

(בראשית י"ח, כ"ה)

איור: הרי לנגבהיים

חָלִלָה לְּךָ. ר"ל הלא אתה השופט משפט הכלל, וצריך אתה לדון מעשה הרשע לפי מקומו באשר הוא שם, שמי שהוא צדיק בערך אנשי מקומו כבר יחשב שם לצדיק הגם שבמקום אחר בין אנשים צדיקים יהיה רשע, וא"כ חלילה להמית מי שהוא צדיק עם רשע, ר"ל שהוא צדיק בערך הרשע, הגם שוהיה כצדיק כרשע, הגם שהצדיק הזה יהיה כרשע, שבמקום אחר יחשב גם כן לרשע, אבל 'חלילה לך השופט כל הארץ', הלא אתה שופט את הכלל, וצריך אתה להשקיף עליו שבערך שכניו ואנשי עירו הוא צדיק ואינו מן הדין שיספה עמהם אחר שהוא צדיק בערכם.

(מלבי"ם שם, שם)

…אברהם חושב כי אילו היה עולה בגורלו המר לגור בסדום, לא היה מחסר כל מאמץ מלשקוד, ללא הרף, על תקנות בני עירו וארצו שסרו מהדרך; לא היה מתייאש מן התקווה גם על פתחו של אבדון; והיה סובל ייסורי-מוות באבדן כל נפש, אשר להצלתה חתר ולהצלתה ציפה וקיווה. עתה הוא שוקל בדעתו: האם אין להתחשב גם בצער הזה, שהצדיקים מצטערים בצרתם של חבריהם לשעבר, האם אין בכך משום ספות צדיק עם רשע, משום הענשת הצדיק אגב עונשם של הרשעים; האם אין בכוחו של אותו צדיק להביא לידי כך שה' יסלח לכלל הרשעים שנתחייבו בדינם, למען… הצדיקים – לטובת הצדיקים, לחשוך מהם אותם ייסורי נפש, הכבדים מנשוא… אברהם רואה את הצלת הכלל כגמול ושכר טוב לצדיק, המשתתף בצרת הרבים.

 (הרש"ר הירש שם, שם)


"גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל"על המראות המתגלים של פרשת וירא

חנוך בן פזי

 לזכר אבי מורי,

שמעון בן טוביה ויפה ז"ל

במרכזו של יום הכיפורים עומד אחד הטקסים המוזרים ביותר שהיו נוהגים בבית המקדש, הן זהו המעשה של שני השעירים. על הכהן הגדול מוטל לקחת שני שעירים מאת עדת בני ישראל, ולהעמיד אותם לפני פתח אהל מועד בכדי להטיל גורל, ולהכריע – גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. שני השעירים נוטלים חלק בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, ובאופן של הטלת גורל יוכרע מי יהיה השעיר האחד שיתבקש להיות נשלח אל המדבר, בכדי לשאת עליו את עוונות בני ישראל לעזאזל. ואילו השעיר השני ייעשה לקרבן חטאת "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל". רק באשר הכהן הגדול עומד במטלה של שניהם גם יחד – זה העולה לה' וזה הנשלח אל המדבר – יכול הוא לזכות ולבוא אל מבית לפרוכת. זרותו ומוזרתו של המעשה, קשורה הן בבחירה של השניים, הן בהטלת הגורל ביניהם, והן ביציאה אל מחוץ למחנה אל המדבר. אך, מעשה שני השעירים יכול לעורר מחדש את הקריאה בפרשת וירא, או ליתר דיוק לאפשר לנו לעיין שוב בשתיים מן הפרשיות המופיעות בפרשה זו.

דרכו של אברהם, אבי המאמינים, הובילה אותו דרך עשרה ניסיונות, אולם שניים מהם היו קשים במיוחד, עד כדי בלתי אפשריים, אלו שבהם נדרש להיפרד מבניו. את הבן האחד נדרש להעלות כקורבן לה', ואילו את הבן השני נדרש לשלוח אל המדבר. לכאורה, שני סיפורים נפרדים ונבדלים זה מזה, אשר האחד מספר את סיפורה של הגר ובנה, את החשש של שרה מבן האמה המצחק, ואת סיפור הצלתו של ישמעאל בזכותו של המלאך הפוקח את עיניה של הגר. ואילו הסיפור האחר, הוא הסיפור של עקידת יצחק, האופן שבו מהלך אברהם שלושת ימים לעבר הר המוריה, בכדי להעלות את בנו לעולה, ואת סיפור התגלותו של מלאך ה'. בדרך כלל, נמנעים אנו מליצור זיקה רעיונית או ספרותית בין שתי הפרשות, ומעדיפים לספר רק את סיפור העקידה כסיפור הניסיון הגדול ביותר של אברהם, זה שבו נדרש הוא להעלות את בנו היחיד והאהוב לעולה.

אולם ייתכן וקריאה יותר מדוקדקת בפרשת וירא, מלמדת על היותם של שני המעשים קשורים זה בזה, ומקבילים זה לזה. קריאה זו יכולה לעורר את השאלה הנועזת, מהו מעשה ההקרבה הקשה יותר שאליו נדרש אברהם – זה של שילוח הבן האחד או זה של עקידתו והעלאתו לעולה של הבן השני. פעמיים משכים אברהם בבוקר, ופעמיים הוא יוצא אל הדרך, ופעמיים הנער כמעט ומת, ופעמיים מתגלה מלאך האלוהים מן השמים, בכדי להציל את בנו האחד, ואחר גם בכדי להציל את בנו האחר. בפעם האחת קורא המלאך להגר, בכדי להציל את ישמעאל, במילים "כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". בפעם השנייה קורא המלאך לאברהם, בכדי להציל את יצחק, במילים "אל תשלח ידך אל הנער". אברהם של פרשת וירא הוא אברהם שנפרד משני בניו – נעריו, זה שאותו העלה לעולה וזה שאותו שלח אל המדבר. במובן מסוים, אלו שני מעשי ההקרבה הגדולים ביותר והקשים ביותר שאותם פגש אברהם בחייו.

מעשה הפרשנות הנפתח כאן, מחייב אותנו לשאול מחדש על דרכו של אברהם, ומה ביקש ללמדנו. אברהם אשר הרעיון לשלוח את בנו אל המדבר "רע בעיניו עד מאד", שהרי בנו הוא. ובכל זאת, נענה לציווי האלוהים ושומע בקול שרה, לגרש האמה הזאת ואת בנה. זהו אותו אברהם שנענה לציווי של האל, לקחת את בנו השני לארץ המוריה ולהעלות אותו לעולה על אחד ההרים. אף שאין אנו זוכים לשמוע את תגובתו "הטוב או רע בעיניו הדבר" – יש לשער כי קשה הדבר בעיניו עד מאד. אברהם הוא זה השומע ומקשיב להבטחה "כי ביצחק ייקרא לך זרע" ובו בזמן שומע ומקשיב גם להבטחה הנוספת "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא", שהרי שני הבנים הם מזרעו – "זרע אברהם". האל הנגלה לאברהם מורה לו כי גם בן האמה הוא בנו, וגם בנה של הגר שייך למורשה הגדולה של בית אברהם. וברכה זו תמשיך להדהד גם בדבריו של המלאך הנגלה להגר ומגלה לה את הסוד "אל תיראי… כי לגוי גדול אשימנו". בייאושה עם כלות המים מן החמת, משליכה הגר את הנער ומתיישבת כמטחווי קשת, בכדי לא לראות במות הילד. ואילו אברהם מניח את בנו על גבי המזבח, ולוקח את המאכלת לשחוט בעצמו את בנו. את מקומו של השיח מחליף המזבח, ואת מקומה של הקשת מחליפה המאכלת. והנה גם את פקיחת העיניים של הגר לראות את באר המים, ממלאת פקיחת עיניים אחרת, זו שבה נושא אברהם את עיניו ורואה את האיל הנאחז בסבך. אם מותר לקרוא את שתי הפרשות כקשורות זו בזו, הרי שכלל המראות מצטרפים למראה אחד מרובה גוונים. המראה אשר נגלה להגר בראשונה "על עין המים" ב"באר לחי רואי", הצטרף אל המראה שנגלה לה בפעם השניה, כאשר פקח האל את עיניה "ותרא באר מים", ואלו ואלו הצטרפו אל המראה שנגלה לאברהם בראשונה "והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" ואל המראה הנגלה אליו בשנית כאשר "וירא את המקום מרחוק", ואל המראה שנראה אליו והמציא לו תמורה תחת בנו "וישא עיניו וירא". ושלל המראות הפלאיים, יעניקו למקום את שמו: "ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

באופן הפרשנות הזה, נקראת פרשת וירא לא כשניים או כשלושה סיפורים שונים, אלא כסיפור אחד המתייחס לשני הבנים כאחד. וייתכן, כי זו הדרך היחידה האפשרית, שבה תהפוך ברכת אברהם לברכת השלום הניתנת ל"אב המון גויים", או כלשון הכתוב בברכה המסיימת: "ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעתי בקולי". בדרך קריאה זו, דומה כי פרשת העקידה אינה מסתיימת בסוף פרשת וירא, אלא רק לקראת סוף פרשת חיי שרה. כאילו מבקשת הפרשה ללמד אותנו שאת המעשים הללו, יזכרו דורות רבים – גם בני יצחק וגם בני ישמעאל. וכאילו מבקשת הפרשה ללמד אותנו כי יש דרך אחרת, והיא זו המאפשרת את השותפות הגדולה של בני יצחק ובני ישמעאל. אברהם אבינו, זוכה לתקן את שני המעשים עוד בחייו, ולהשיב את שני הבנים זה לזה. עד שבסוף ימיו יופיע הפסוק המופלא מכל: "וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע ויאסף אל עמיו, ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו…" – גם יצחק וגם ישמעאל נקראים שוב בניו, ושניהם זוכים לראות ביחד את אברהם שמגיע לשיבה טובה, והפעם בטוב – "זקן ושבע".

הלימוד הגדול של אברהם, והשותפות הנדרשת מבניו, היא החידוש הגדול של יום הכיפורים. כיצד יוכל אהרן לבוא אל הקודש ? כאשר הוא מבין כי אין זה הסיפור של האחד, אלא הסיפור של השניים. לא שעיר אחד, אלא שני שעירים, אשר רק הגורל קובע מי מהם יהיה לחטאת, ומי מהם ישלח ביד "איש עתי אל המדבר". שנה בשנה מבקש הכהן הגדול ללמד אותנו לקרוא מחדש את פרשת וירא, לא כפרשה מרובה בסיפורים, אלא כסיפור אחד המתייחס לשני הבנים, ואת הציווי ליצור זיקה ביניהם. שנה בשנה מתבקש הכהן הגדול לשחזר את שני הסיפורים כאחד – את סיפור שליחתו של ישמעאל, ואת סיפור העלאתו של יצחק, ומלמד כי רק כאשר שניהם כאחד – מתאפשרת הכניסה אל הקודש, ומתאפשרת ברכת אברהם לעולם.

פרופ' חנוך בן פזי, ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית (מחשבת ישראל), אוניברסיטת בר אילן


"וירא והנה שלושה אנשים" – חובת ההגנה והליווי חשובה מדאגה לצרכים הפיזיים ומהקבלת פני השכינה

שכר הלוויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה; מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר 'וירא והנה שלשה אנשים' ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות אבל יד, ב)

'ידינו לא שפכה' וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה, והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל'.

(רש"י דברים כא, ז ע"פ מדרש הלכה)

מי רואה אנשים ומי רואה מלאכים?

אתה מוצא נביאים רואים את המלאכים כאלו שהוא איש אדם, והנה שלושה אנשים, ומהם מי שראוהו כאילו הוא אדם מבעית ומבהיל: ומהם מי שרואהו איש; אברהם שהיה כוחו יפה,נדמה לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע, נדמו לו כדמות מלאכים.

(רמב"ם: מורה הנבוכים חלק ב, פרק ו')

"ככוכבי השמים – כעפר הארץ?"

מה הכוכבים אינן שולטין אלא בלילה, כך ישראל אינן מושלין בתורה אלא בלילה. מה הכוכבים חולקים כבוד זה לזה, ושלום ביניהם 'עושה שלום במרומיו' (איוב כ"ה ב'), כך הצדיקים חולקים כבודזה לזה ואוהבים זה לזה. כשם שהכוכבים אין להם מריבה, כך הצדיקים יצר טוב ביניהם. מה הכוכבים יכול אחד מהם לשרוף את כל העולם, כך הם הצדיקים כגון אליהו, שהיתה האש יורדת בדיבורו 'אם איש האלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך וגו" (מלכים ב' א' י"ב).

 (פסיקתא רבתי פרשה יא)

ודמיון העפר מורה על זמן השפלות, כי בזמן שיהיו כעפר לדוש בדיוטה תחתונה, משם יעלו משפל מצבם ויפרצו לכל רוח, כמו שכתוב (שם כח יד) 'והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה' וכמו שכתוב (תהלים מד כו) 'כי שחה לעפר נפשינו' ומה כתיב בתריה? 'קומה עזרתה לנו' וטעמו של דבר: לפי שאין ישראל דורשים את ה' בכל לבבם, כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות כידוע מדרכי כל הדורות ודורינו, ואולי רמז בדמיון העפר אל גלות מצרים שהיו המצרים חורשים על גבם כמו העפר שחורשים עליה.

(כלי יקר בראשית כב , יז)

יש מחיר לגירוש

"גרש את האמה הזאת ואת בנה" – ג' במקרא: 'גרש את האמה' (כאן), 'גרֵש לֵץ' (משלי כב, י) 'כשלחו כלה, גרש יגרש אתכם מזה' (שמות יא, א) – גרש את האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגירשה שרה להגר מביתה, נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם (בעל הטורים בראשית כא, י).

 (כלי יקר בראשית כב, יז)

"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" – ניסיון העקידה כתהליך של הבנת רצון ה'

'אל תשלח' – לשחוט. אמר לו: אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: 'אל תעש לו מאומה' אל תעש בו מום. 'כי עתה ידעתי' – אמר רבי אבא: א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך' עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'?! אמר לו הקב"ה: לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך 'שחטהו' אלא 'העלהו' אסקתיה אחתיה.

(רש"י בראשית כב, יב)

האם "יעלה על הדעת" שה' ידרוש הקרבת אדם?

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם. וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

(ירמיהו יט, ד-ה)

וכתיב (ירמיהו י"ט): 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. 'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלֹך תחתיו ויעלהו עלה'. 'ולא דברתי' – זה יפתח. 'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן אברהם.

(בבלי תענית ד ע"א)

'ולא עלתה על לבי' – זה מישע מלך מואב שכתוב בו בשעה שנפל ביד מלך ישראל 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה' (מלכים ב ג). מי גרם למישע שיקריב את בנו? על שלא היה בן תורה, שאילו קרא בתורה לא אבד את בנו, שכתוב בתורה 'איש כי יפליא נדר', והיה ערכך הזכר, ואם נקבה היא וגו' הוי ולוקח.

(תנחומא בחוקותי סימן ה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.