וירא תשפ"א, גיליון 1175

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ

וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם

וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם.

וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

(בראשית יט, ב)

איור: הרי לנגבהיים

יקח נא מעט מים. אחר שראה אותם בדמות אנשים, התנהג עמהם כמנהג עם עוברי אורח, ואשר מידת אברהם היה מידת החסד להכניס אורחים ולהאכילם וללמדם ג"כ לברך את שם ה'. להיטיב עם כל בני אדם בגשמיות וברוחניות וזה היה כל מגמתו, לא יכול להתאפק מלבקש את האורחים האלה שהיה דעתם לעבור לדרכם שינוחו אצלו קצת, ובזה נבדל ממי שיתן צדקה לעניים מצד מדת הרחמים, שזה לא יתן רק לעני הרעב ללחם, ורק לעני השואל ומבקש, לא למי שאינו צריך ואינו מבקש וכל שכן הבלתי רוצה להתעכב, וכל שכן שלא ישתחווה ויחנן לו שיבא אל ביתו, שזה מורה רב טובו וחסדו שהיה זה בעיניו כאילו העובר אורח מהנהו ומטיב עמו במה שיאכל מפתו, ופייס דעתם שאינו רוצה לעכבם הרבה, רק שירחצו רגליהם וינוחו מעט תחת העץ, שזה יעשו גם בדרך כשימצאו מעין מים וחורש מצל.

 (מלבי"ם יח ,ד)

סורו נא – כלומר אין ראוי לכם להתעכב כאן, אלא שתסורו מן המקום הזה, כדי שלא יראה אתכם אדם, ותבואו אל בית עבדכם בית בטוח, ושם תלינו אחר שתרחצו רגליכם, ולמחר תשכימו בבוקר טרם יכיר איש את רעהו והלכתם לדרככם, כי אין ראוי לשבת פה באור היום פן יפגעו בכם אנשי העיר.

ויאמרו: לא, כי ברחוב נלין – לא נסור אל ביתך כי לא לנסותך באנו, אלא נלין ברחוב העיר, ונראה אם יבוא איש לאסוף אותנו אל ביתו.

(רבי יצחק שמואל בראשית יט, ב)

ויאמרו: לֹּא – דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לֹּא, שענו אותו בזעף.

(העמק דבר שם, שם)


"עניין הנסיון… הוא מן הקושיות הגדולות ביותר בתורה"

בנימין סלנט

בפרשת וירא, נושאים רבים ומלאי תוכן, בהן שאלות רבות ומהדהדות בבעיות מוסר, צדק ומשפט. אנו ננסה לעיין בנושא החידתי מכל, הנושא שנידון ונדוש פעמים אין ספור. נושא העקידה שנושא בחובו, קושיות וקשיים, אחד מהם הוא הניסיון. "והא לוהים נסה את אברהם". המדרש מגדיר זאת: "'ה' צדיק יבחן' (תה' יא' ה') זה אברהם… (ב"ר נה)" – על ניסיון זה רבו הדעות, מה מטרתו ומה הוא בא ללמדנו. "עניין הניסיון הוא מן הקושיות הגדולות ביותר". כך הרמב"ם (ראו להלן). יש מדרשים שמכילים ביקורת, לעיתים אף ביקורת קשה. בכמה מדרשים מופיע השטן. מי הוא השטן? לכך יש כמה הגדרות. המדרש הבא מתאר את ההקשר של העקידה: "'ויהי אחר הדברים האלה' (כב, ב) מאי אחר? אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: אחר דבריו של שטן דכתיב: 'ויגדל הילד ויגמל…' אמר שטן לפני הקב"ה: רבש"ע, זקן זה חננתו בן למאה שנה, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אם אני אומר לו: זבח את בנך לפני, מיד זובחו. מיד 'והאלוהים ניסה את אברהם'" (סנהדרין פ"ט ע"א).

האם השטן הוא דמות שמימית, חלק מפמליא של מעלה? האם הוא חלק בנפש האדם. נחמה ליבוביץ (עיונים בספר בראשית, עמ' 138) כותבת: "אותו שטן בדמות זקן אינו אלא קול לבו (מחשבות) של אברהם ההומה בו באותם שלושה ימים. ספקותיו קמים ומתייצבים לעומתו ומשמיעים קולם – קול השטן". וכך מגדיר ריש לקיש: "השטן הוא יצר הרע" (ב"ב ט"ז ע"א). בהמשך הגמרא מצוטט הפסוק "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו' ה). ניתן אולי לומר שיש כאן מעין משוואה: מחשבות = שטן = יצר הרע.

לאור הדברים, מתעוררות כמה שאלות, אותן מעלים כבר המדרשים. האם אברהם הבין שהוא במבחן, נסיון? ויצחק, מה הוא ידע? האם עלו במוחם ספקות? ואכן, כמה וכמה מדרשים נוקטים בלשון מיוחדת המאפיינת ספקות, הרהורים.1 "'ויהי אחר הדברים האלה' (כב א) אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הרהר? אברהם הרהר…" (ב"ר נה, ד), ועוד, מדרש מדהים, "'והעלהו שם לעולה' (כב ב) אתה מוצא: אברהם היה מהרהר אחר מידת הדין… אמר לו הקב"ה כיוון שהרהרת אחרי, עולה אתה צריך להביא…" (תנ"י לך, יג, תו"ש) "'ויהי אחר הדברים האלה' (כב, כ) אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי הרהר? אברהם הרהר" (ב"ר נז ג).

במדרש תנחומא (בובר, וירא מ"ב) מציעים משמעות אחרת ל"הרהורים" ומייחסים את ה"הרהור" ליצחק, וכך לשון המדרש:

ד"א: ויהי אחר הדברים האלה, מה הרהור היה שם? יצחק מהרהר, שהיה דן עם ישמעאל [שהיה ישמעאל מתרעם] לומר: אני גדול ממך, אני יורש את העולם, שאני בכור לאבי, ולעולם הבכור יורש כפליים, אמר לו יצחק: אמור לי מה יש לו להקב"ה ממך? א"ל ישמעאל: אני אומר לך מה עשיתי, אילולי לא עשיתי מאומה, אלא שהייתי בן שלש עשרה שנה ומלני אבא, הייתי יכול לומר לו: אי אפשי לימול, אלא נתתי נפשי וקבלתי עלי, א"ל יצחק: הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם, ואני יודע כשיבקש הקב"ה אותי לשחוט עכשיו ואני בן שלשים ושבע שנים, והקב"ה אומר לאבא שיקריבני ואיני מעכב, אמר הקב"ה למלאכים: הרי השעה, מיד קפץ על אברהם, שנאמר 'ויהי אחר הדברים האלה ,מכאן אתה למד שהרהורי דברים היו שם.

מדרשים אלו ופרשנים נוספים מעלים את השאלה: מהו הניסיון, למי מיועד הניסיון, מה מטרתו, מה הקריטריון לעמידה בניסיון?

הרמב"ם (1135-1204) מביע דעה חד משמעית: "עניין הניסיון… הוא מן הקושיות הגדולות ביותר בתורה במיוחד פרשת העקידה, אשר אין יודע אותה אלא האל ושניהם [אברהם ויצחק]". בהמשך, לאחר שפירט את הקושיות, הרמב"ם מציע פתרון: "והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכל ניסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשות, או במה הם חייבים להאמין". בהמשך, עוד מוסיף הרמב"ם להסביר את משמעות הניסיון עם דוגמאות. (וראו שם, עוד. מו"נ, חלק שלישי, פרק כ"ד. עמ' 504, מהדורת מ. שוורץ)

גם סרן קירקגור, (1813-1855) הפילוסוף הדני הידוע בספרו 'חיל ורעדה' מבין את העקידה בצורה דומה: "גדולתו של אברהם, מתבטאת באמונתו באבסורד" (שם, עמ' 19).

רד"ק (1160-1235) מקשה: "ועניין הניסיון קשה מאד לספרו על האל, כי הוא חוקר לב ומבין כליות וידע כי אברהם יעשה מצוותו". ורד"ק, משיב: "והאמת, כי הניסיון הזה כדי להראות לבני העולם אהבת אברהם השלמה לאל, ולא נעשה לאותם הדורות, אלא לדורות הבאים שייראו עד היכן הגיעה אהבת אברהם לאל".

הרב סולובייצ'יק, (הרב יוסף דב, 1903-1993). סבור שהניסיון מיועד לאברהם ומהווה, וכך לשונו: "רבש"ע, לא נזקק לניסיון העקידה כדי לדעת את מסירות נפשו אמונתו ואהבתו של אברהם אבינו את הבורא, אלא שלאברהם תהיה "הכרה עצמית וידיעה עצמית, הנחוצות כדי להנחיל לבניו אחריו… ניסיון העקידה היה דרוש רק לאברהם ויצחק" ('ימי זיכרון' עמ' 224-5).

המלבי"ם (1809-1879) קובל על אברהם וטוען: "היה עליו לדעת האמת, שה' אמר לו לשון שיטעה בו, שיצחק עצמו יוקרב לעולה והוא לא חקר כלל ולא העמיק בדברים… אמנם, אם היה אברהם מדקדק היטב, היה מבין שלא כיוון ה' כלל שיצחק יהיה לעולה. 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' לא כן מצווה זו שהיא נגד שכלו, כי אין תועבה גדולה בעיני ה' משפיכת דם שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים."

לעומת שני פרשנים אלו, ישנן דעות שונות ומגוונות אצל פרשנים אחרים ובמיוחד גם במדרשים השונים.

דבריו אלו מהדהדים את הנאמר בתלמוד (תענית כד, ע"א): "'אשר לא ציויתי ולא דברתי, ולא עלתה על לבי' (ירמיה, יט ה) ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם".רש"ישם, מסביר: "אע"פ שציויתי לו, מעולם לא עלתה על ליבי לשחוט את בנו, אלא לנסותו". כך גם רש"י, (בברא' כב ב) "והעלהו שם לעולה" והעלהו, לא אמר לו שחטהו לפי שלא היה חפץ הקב"ה… אלא להעלותו להר, לעשותו עולה…"

 צוריאל אדמנית מציע כיוון אחר, הממשיך את דברי הגמרא ואת פירושו של המלבי"ם: "מכל הספקות האלה מתקרבת אלינו הדרך הפרשנית השנייה הנרמזת מדברי חז"ל, לפי דרך זאת, לא היה הניסיון אם אברהם יהיה מוכן להקריב את בנו, כי אם בנכונותו לוותר על ההקרבה. כי הריגת אדם בכל מקום ובכל הנסיבות – היא איסור של 'ייהרג ואל יעבור' ולא כל שכן הריגת הבן! כל מחשבה של הקרבת יצחק היא אבסורד אמונתי!" (מתוך מאמרו על העקידה, בספר "בתוך הזרם ונגדו"עמ' 30 הופיע, גם ב 'עמודים' עמ' 9 תשל"ה).

יש מדרשים שבהם השטן מייצג דרך פרשנית דומה. כך בדוגמא הבאה: על הפסוק מאיוב "'הנסה דבר אליך תלאה' (ד' ב') נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו, שבשעה שאמר לו הקב"ה שחוט בנך והעלהו לפני, מיד קיבל עליו והלך לשחטו. קדמו השטן לדרך ואמר לו זקן, לאיזה מקום אתה הולך? א"ל אני בתומי הולך לעשות רצון אבי שבשמים. א"ל זקן שכמותך יטעה בכך, לא אמר לך אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתיב בתורה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', ואתה טועה והולך לשחוט את בנך?" (המדרש הגדול, תו"ש).

הרב עופרן, בספרו "תורה של הנפש".2 כותב: "פרשות רבות בתורה מעוררות בנפשו של הקורא המודרני קושיות מוסריות קשות ונכבדות". כגון: פרשת סוטה, פרשת אשת יפת תואר, ועקדת יצחק. מוסיף הרב עופרן, פרשות אלו יש להבין בהקשרן למקובל בעולם העתיק, כמתואר בספר דברים. "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש"… (יח, ט' י') הרב עופרן מביא את פירושו של ר' יוסף אבן כספי, על פרשת העקדה, "כי כן מנהג האומות כולם אז… כי זה החולי הקשה [הקרבת בנים] עמדה התורה לרפאותה מבאי הדורות ההם מבני עמנו.3 מסביר הרב עופרן, לדעת אבן כספי, ניסיונו העיקרי של אברהם לא היה האם יסכים להקריב את בנו, אלא האם יישמע לציווי שלא לשחוט את בנו" ומוסיף הרב עופרן, "התורה מחדשת לנו כי הקב"ה אינו חפץ בקרבנות אדם, בניגוד לכל האלילים הקדמונים, הוא מצווה את המאמין בו: 'אל תשלח את ידך אל הנער".4 לפי תפיסה זו, היו כאן שני נסיונות: אברהם נכשל בראשון ועמד בשני.

"נתנבא שישובו שניהם".

בסיפור הליכתם של אברהם ויצחק, הכתוב מדגיש שהייתה הסכמה ביניהם: "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (פס' ה) "וילכו שניהם יחדו" (פס' ו) ופעם נוספת, "וילכו שניהם יחדו" (פס' ח) – תרגום יונתן: (מתורגם) 'וילכו שניהם בלב שלם כאחד', רש"י: 'בלב שווה'. הביטוי 'ונשובה אליכם' יש בו משמעות רבה, מעין הבטחה, ואכן כך המדרש: "ואיסתייעא מילתא דהדור תרוייהו" (מועד קטן יח ע"א) "בשרו שהוא חוזר מהר המוריה בשלום" (ב"ר נו). רש"י מסכם: "נתנבא שישובו שניהם".

לסיכום: וכשנשמעת הבטחתו של אברהם, "ונשובה אליכם". יתכן לומרשהבין, אולי בתת תודעתו, שהוא בניסיון, גם זכר את ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע". ושיתף פעולה למען המטרה: "אל תשלח ידך אל הנער", שאכן באה ללמדנו שאין קרבן אדם ביהדות.

1. על הרהורים במשמעות ספקות, ראו במסכת יומא סז ע"ב ועוד ראו במאמרי "הרשות להרהר" הדף השבועי גל' 973,תשע"ב, פר' חוקת.

2. הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 2018 . בפרק מיוחד שעוסק בהבנת הקושי המוסרי שבעקדה. עמ' 187 – 199.

3. מצרף כסף, בראשית כב.

4. שם עמ' 194

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד


"שלי שלי ושלך שלך, זו מידת סדום"

אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום, אלא מתוך הטובה שהשפיע להם שנאמר: (איוב כח) 'ארץ ממנה יצא לחם… מקום ספיר אבניה… נתיב לא ידעו עיט… אנשי סדום אמרו: הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבאו בני אדם עלינו אלא לחסרנו, נעמוד ונשבית את הרגל מבינותינו. אמר להם הקב"ה: כהטיבותי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם אני אשכח את הרגל מביניכם ואשכח אתכם מן העולם מהו אומר (שם) פרץ נחל וגו' (שם יב) ישליו אהלים לשודדים… וכן הוא אומר (יחזקאל טז) 'חי אני נאם ה' אלקים, אם עשתה סדום אחותך… הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם וגו'".

(תוספתא סוטה פרק ג משנה ג)

עקידת יצחק: ההיבט האנושי

'וישם אותו על המזבח': עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם, שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני, הואיל והתחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה, פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה…' עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים זה אלי ואנוהו? שבועת 'כה יהיה זרעך' מה תעשה לה? מיד: 'אל תשלח ידך אל הנער'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק כב סימן קא)

ישמעאל, בן האמה, נשאר בנו של אברהם

"וירע הדבר… על אודות בנו": כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים, ובדרך טובה היה הולך, כי היה גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר (בראשית ט"ז, ו'), והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבר.

(מתוך פירוש הרד"ק על בראשית כ"א, י"א)

אין ענישה "מונעת"

"באשר הוא שם": לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?", והוא משיבם: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?" אמרו לו: "צדיק"אמר להם: "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזה באשר הוא שם".

(רש"י בראשית כא, יז)

"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"ניסיון העקידה כתהליך של הבנת רצון ה'

'אל תשלח' – לשחוט. אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: 'אל תעש לו מאומה' אל תעש בו מום.

'כי עתה ידעתי' – אמר רבי אבא: א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך' עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'?! אמר לו הקב"ה: לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך 'שחטהו' אלא 'העלהו' אסקתיה אחתיה.

(רש"י בראשית כב , יב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.