וירא תש"ף, גיליון 1127

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל שָׂרָה,

וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

(בראשית י"ח, ו')

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל.

 (בראשית י"ח, ט)

איור: הרי לנגבהיים

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו. נָקוּד עַל אי"ו שֶׁבְּאֵלָיו, וְתַנְיָא רַ"שִׁ בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁכְּתָב רַבֶּה עַל הַנְּקֻדָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ הַכְּתָב; וְכָאן הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ הַנְּקֻדָּה, שֶׁאַף לְשָׂרָה שָׁאֲלוּ אַיּוֹ אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ לָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וְלָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. בְּבָבָא מְצִיעָא אוֹמְרִים: יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרָה אִמֵּנוּ הֵיכָן הָיְתָה, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁצְּנוּעָה הָיְתָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה.

(רש"י שם, שם)

איה שרה כי כונת השליחות הית' לבשר את שרה שתשמח ותודה כדי שיהי' העבור יותר שלם כי אברהם כבר נתבשר מאת האל יתעלה ושאלו על שרה ע"י אברהם כדבריהם ז"ל.

(ספורנו שם, שם)

הנה באהל: נ"ל מפני שאין לה בנים והיא בושה, כטעם עקרת הבית (תהלים קי"ג ט') העקרה היושבת בביתה ולא תֵּראה החוצה מפגי הבושה. כי אמנם הם לא באו אליו כמלאכים שלוחים לבשרו, ומה להם לבשרו, שתלד לו בן? אלא מה שאמר להם שהיא באהל, נתן להם מקום לבשר אותו שלא תהיה כל ימיה עקרת הבית, אבל עוד מעט תלד לו בן. אבל מאין היה לעוברי דרך לידע שהיה שמה שרה? אולי שמעו אברהם מזכיר שמה.

 (שד"ל שם, שם)

ויאכלו. אכלו סלקא דעתך?! אלא אימא, נראה כמו שאכלו ושתו.

(בבא מציעא פו, ע"ב)

ויאכלו – ויאכלו, כן נראה לו הכל במראה הנבואה.

(רד"ק שם, ח)


וילכו שניהם יחדיו

יופ (יוסף) מאיירס

לפני שנתיים ראיתי את אברהם בפעם האחרונה. זה היה אחרי המסע הטראומטי עם בנו יצחק שבו שמע קול פנימי המצווה עליו לעקוד את בנו האהוב. בפגישות שקיימנו אז, אברהם דיבר על ההתמודדות עם שני הקולות הפנימיים ששמע: את הקול של אלוקים שציווה עליו להקריב את בנו ואת הקול שהטיל ספק באותנטיות של הקול האלוקי. למרות שבסופו של דבר הוא חזר מהמסע כשבנו חי, הוא חווה טראומה קשה. הוא לא רק התמודד עם הטראומה. הוא גם נאכל ברגשות אשם: שמא הקול האלוקי לא היה קול אותנטי, אלא קול פנימי מעוות, קול חולני שאסור היה להקשיב לו. על הדילמה הזו, איך לדעת אם הקול הפנימי הוא הקול האמיתי שיש להקשיב לו ולהיענות לו, על זה דיברנו לפני שנתיים ועל אותה שיחה כתבתי אז בשבת שלום. להלן חלק מהשיחה שהתקיימה עכשיו.

אברהם: בזמן האחרון אני חוזר בזיכרונותיי למסע. יש ימים ובמיוחד לילות שהמסע חוזר אלי כסרט בו אני רואה כל רגע ושומע כל קול, ושוב חש את מה שחשתי אז. הלב דופק, אני מזיע, כאילו שהכל שוב קורה כאן ועכשיו. אני נזכר באותו רגע נוראי בו שמתי לב לקול שאמר לי 'אברהם' ועוד בטרם ידעתי במה מדובר כבר הצעתי את עצמי ואמרתי 'הנני… אני מוכן… בלי לדעת למה. ומיד אחר כך הקול שאומר לי לקחת את בני האהוב ולהקריב אותו לקרבן. זה היה הלם. אך משום מה בהתחלה לא היה לי ספק שזה קול האלוקים. אך בשלושת הימים הבאים היה הרבה זמן לחשוב ולהרהר וכל שחלף הזמן , עלו בי ספקות לגבי המקור של הקול. כי הרי זה היה משהו בי, קול פנימי. האם הוא של אלוקים, שלי, של היצר, התת-מודע שלי שעבר – אולי – תהליך מעוות ומעוות?

אני: כן, אני זוכר את השיחות שקיימנו על זה לפני שנתיים ואני מבין שעדיין מה שקרה ממשיך להעסיק ולהטריד אותך. אני זוכר במיוחד שאז אמרת לי מספר פעמים: "הלכנו שנינו ביחד". למרות הספיקות שהיו לך, חוסר הוודאות האם מדובר בקול האלוקים, או קול פנימי שלך עצמך במסווה של קול אלוקי, בכל זאת 'הלכנו שנינו ביחד'. מהן עכשיו מחשבותיך על זה?

אברהם: חשבתי על זה הרבה. כשדברנו על זה לפני שנתיים, זכרתי בעיקר שיצחק הלך אתי בלי לשאול שאלות, בלי התנגדות, כאילו הוא ידע אינטואיטיבית לשם מה אנחנו במסע הזה, ושהוא מבין ונענה לקול שרק אני יכולתי לשמוע. כאילו טלפתיה . האם הוא לא חש את הדואליות שהייתה בי? היו לי רגשות אשם אך – וזה האמת – גם כעס לא מוצדק ולא הגיוני: למה אתה לא מתמרד?! למה אתה כה פאסיבי? למה אתה לא מאתגר אותי? למה אתה משתף פעולה במעשה הנוראי שהולך לקרות? לפני שנתיים לא שיתפתי אותך בתחושות ובמחשבות האלה, אבל הם היו, ועוד איך.

אני: אתה מדבר בלשון עבר. האם היום אתה רואה את זה אחרת?

אברהם: חשבתי הרבה על שני דברים: גם על הכפילות ששמעתי אז: כל הזמן 'אברהם…אברהם' וגם על אותה חוויה של 'הליכה שנינו ביחד'. החוויה שהיתה, עברה ולא אוכל לשנות אותה, אבל היום, במבט לאחור , אני מייחס לזה משמעויות אחרות מאיך שהבנתי או לא הבנתי מה קרה אז. מספר פעמים שמעתי 'אברהם….אברהם' והיום אני מבין שממקום עמוק בתוכי היתה פנייה לשני היבטים, אפיונים, חלקים או אם תרצה 'קולות' בי. שני קולות אותנטיים: גם את מה שאני אז החשבתי כקול האלוקי האותנטי וגם הקול האותנטי של לבי, של הנפשי, שלי. אברהם…אברהם, יש בך שני קולות אותנטיים, גם קול המוכן להקריב את הכל למען הערכים הכי קדושים לי, וגם קול האומר לי שאעשה את כל האפשר כדי להגן על מי שהכי יקר לי. אלה שני חלקים אותנטיים. במסע חוויתי מלחמה אמיתית בין שני הקולות, 'דילמה' זו מלה חלשה מדי. נקרעתי מבפנים. כלפי חוץ לא היה אפשרי לראות משהו מהמאבק הפנימי והיום אני מבין שהרוגע המזויף כלפי חוץ, כלפי יצחק, לא איפשר לו להתייחס רגשית למה שעומד להתרחש.

אני: חזרת אלי אחרי שנתיים. מה אתה מצפה לקבל מהפגישה שלנו היום?

אברהם: כפי שאמרתי, חשבתי הרבה על אותו מסע כואב, קשה, טראומטי, על התחושות, הרגשות שהיו לי אז. ואז חשבתי עוד משהו: ההליכה שנינו ביחד. היתה עוד משמעות למשפט הזה. אז באמת היתה לי התחושה של הליכה ביחד. אומנם הלכנו ביחד, שנינו, ביחד. אך בדיעבד אני חושב שאולי היתה לי משאלה לא לגמרי מודעת, אך נוכחת גם. המלים 'וילכו שניהם ביחד' אולי מתייחסים לעתיד, לאפשרות, לתקווה ששני הקולות, שני החלקים המפוצלים והנפרדים, ש'וְילכו שניהם ביחד' .

אני: כשאתה שומע את עצמך אומר אז, זה מה אתה מרגיש וחושב היום, ברגע זה?

אברהם: תחושה של צער וחרטה. אין לי רגשות אשם על עצם ההחלטה להקשיב לאותו קול שזיהיתי כקול האלוקים בתוכי. הייתי חייב להכריע, ולא משנה מה הייתי בוחר, הייתי מרגיש אשם שלא הקשבתי לקול השני שאז עדיין חשתי אותו כמפוצל וכנפרד ובמאבק עם הקול האחר.

אני : והיום?

אברהם: למה לא יכולתי לעשות את השילוב כבר אז? למה לא נתתי ביטוי גם לקול השני? למה לא חיבקתי ונישקתי אותו, למה לא אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, למה לא שיתפתי אותו במה שעובר עלי. לו הייתי אז מחבר את שני הקולות, את אברהם עם אברהם, אולי אז ייתכן והיינו יכולים ללכת שנינו ביחד באופן האמיתי ביותר ולא בפיצול והנפרדות, שהיו בהליכה שנינו ביחד אך כל אחד לחוד בביחד הזה. היום אני מצטער על כך. אך אני רוצה להוסיף עוד משהו: השיחות שאנחנו קיימנו ביחד אז, לפני שנתיים, ושוב היום, מאד משמעותיות לי. כשאני חושב על 'הליכה ביחד' אני גם חושב כמה חשוב לשתף לפחות עוד אדם אחד במחשבות, בתחושות, ברגשות שעוברים עליי. אז באותו מסע גורלי לא שיתפתי אף אחד. הייתי והרגשתי לבד. איך יכולתי ללבֵּן ביני לבין עצמי את מה שקורה לי. אז לא היתה לי שום פרספקטיבה. נקלעתי למאבק נפשי, מצפוני, בלתי אפשרי. מאז שהתחלנו לדבר על מה שעברתי ועל מה שעבר עלי, יש לי תחושה שאנחנו הולכים שנינו ביחד. את מה שאני אז אמרתי 'וילכו שניהם יחדיו' התגשם סוף סוף בפגישותינו. לצערי לא ניהלתי אף פעם שיחה אמיתית עם יצחק, לא לפני, לא במשך ובוודאי לא אחרי המסע להר המוריה. אך היום, כשאנחנו מדברים זה עם זה, אני מרגיש מאד את ה 'שנינו יחדיו'. היום, הודות לזכירה המשותפת של הסיפור עשיתי את השילוב בין שני חלקי אברהם. הנני פה אברהם, עם כל הצער והחרטה, אך יותר שלם וכבר לא לבד.

ד"ר יופ מאיירס הוא פסיכולוג קליני וחבר קהילת ידידיה.


"יראו ישרים וישמחו": ראייה רוחנית

…מראית עיניהם של צדיקים תאר, לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה, ככתוב: (בראשית י"ח) 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים (שם כ"ב) 'וירא והנה איל' (שם כ"ט) 'וירא והנה באר בשדה' (שמות ג') 'וירא והנה הסנה' (במדבר כ"ה) 'וירא פנחס', לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר (תהלים ק"ז) 'יראו ישרים וישמחו'.

(אסתר רבה פרשה ז)

לא המחשבה המופשטת מביאה לידי קרבת ה', אלא החיים הרעננים המפכים ממקור החיים. כי הנבואה בישראל איננה תוצאה של דמיון חולני, של גירוי כוחות הנפש; אלא מקומה יכירנה בתחום החיים הבריאים, והיא תוצאה של עירנות וחדוות היצירה… רואים אנחנו: שעה שהיה אברהם כאן לנביא, הוא היה במצב של צלילות מעשית מוחלטת, רחוק מכל הזיה.

(הרש"ר הירש בראשית י"ח, ב-ג)

הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה'

אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה, שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שניצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למידה קבועה בעבודת המולך,היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוהי יקר הוא מכל, וכל הנחמד האהוב, כאין נגדו.

 (הראי"ה קוק, "אגרות ראיה" כרך ב, עמ' מג.)

הברית היא הדדית ודו-כיוונית

אין לשכוח שהברית היא עניין דו-כיווני, או דו-סתרי, וקיומה מותנה בנאמנותם של כל אחד משני הצדדים להתחייבותו או להבטחתו לגבי הברית האמורה. אנחנו יודעים שהצד האחד הוא זוכר הברית, אבל אנחנו- בני אברהם – הצד השני, וקיומה של הברית מותנה בנו, ואנו עשויים להפר אותה, גם אם מהימנותו של זוכר הברית אינה בגדר ערעור. מכאן הוראה חשובה מאד לאלה שאינם פוסקים מלדבר על "זכות אבות" שקיימת לנו לעד. הם מתעלמים מזה שגדולי האמוראים ואנשי מדרש ואגדה – וזמן רב אחרים אף רבנו תם והרמב"ן – דנים בשאלה "עד מתי זכות אבות" או "מאימתי תמה". רובם ככולם בדעה שהיא תמה, ואין לנו אלא הברית, אשר ממנה נובעת לנו לא זכות אלא חובה – לקיים את הברית. וכבר קדמו להם תנאים שקבעו:"שלושה דברים ניתנו על תנאי -ארץ ישראל, בית המקדש ומלכות בית דוד". מי מקיים – או מי יקיים – את התנאי ?

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לישעיהו ליבוביץ, עמ'18-19)

אתה מוצא נביאים רואים את המלאכים כאלו שהוא איש אדם, והנה שלושה אנשים, ומהם מי שראוהו כאלו הוא אדם מבעית ומבהיל : ומהם מי שרואהו אש ; אברהם שהיה כחו יפה,נדמה לו כדמות אנשים,לוט שהיה כחו רע, נדמו לו כדמות מלאכים.

(רמב"ם: מורה נבוכים חלק ב, פרק ו')

מראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם, שנאמר: 'וישא עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים' (בראשית יח, ב)… ולפיכך שמחים במראית עיניהם, שנאמר: 'יראו צדיקים וישמחו' (איוב כב, יט).

(מדרש אבא גוריון פרשה ג)

'ותהי נציב מלח' – אשת לוט או הארץ?

'ותבט אשתו מאחריו' – רבי יצחק אמר: שחטאה במלח; באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט, מה היא עושה? הולכת אל כל שכינותיה ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן 'ותהי נציב מלח'.

(בראשית רבה פרשה נא)

'ותהי נציב מלח' – כתב החכם רבי אברהם ן' עזרא: 'ותהי' – הארץ. ועל דרך רז"ל 'ותהי' – אשתו.

 (רבינו בחיי בראשית יט , כו)

'ותהי נציב מלח' – במלח חטאה כמו שפירש רש"י, לפיכך כשעברה צווי המלאכים לקתה בלקוי סדום. דבר אחר: 'ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח' שכן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה'.

(חזקוני שם, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.